להיות סופר

storywriter_optלהדפיס להדפיס

מה שהפריע לירון במיוחד היה המבט שנעץ בו האיש שישב מאחוריו דרך הראי.
הוא ישב אצל הספר ולפתע הבחין באדם נמוך קומה, עם כובע חום קטן, מתיישב מאחוריו, כאילו גם הוא מחכה להסתפר.
והמבט שהוא נעץ בו, דרך הראי שהיה לפניו, היה קצת יותר מדי סקרני.
ירון ניסה להתעלם. יש מספיק אנשים מוזרים שם בחוץ. הוא לא צריך לתת תשומת לב לכל אחד. אבל לאורך התספורת, תוך כדי שיחה עם הספר, הוא הגניב מדי פעם מבט וראה שהאיש עם הכובע החום עדיין מסתכל עליו.
לבסוף, הסתיימה התספורת וירון קם ויצא,שילם והחל ללכת לכיוון היציאה.
הוא יצא דרך דלת המספרה, והחל לרדת ברחוב, ובדיוק כאשר הושיט את ידו לעבר הכיס, להוציא את מפתחות הרכב, צץ האיש הקטן לשמאלו, וחסם את דרכו.
"אני מצטער," הוא אמר, עיניו בורקות, נשימתו קצרה "רציתי לדעת אם אני יכול לתפוס מילה איתך."
הוא מטורף לגמרי, חשב ירון. "אני מצטער, לא, אני ממהר."
"המצגת  של אריק יכולה לחכות דקה." אמר האיש במהירות. "יש לי רק שאלה קטנה." הוא שלף פנקס קטן, ועט כחלחל.
"מאיפה אתה יודע על המצגת לאריק?" אמר ירון במהירות. "מי אתה? מה אתה רוצה? מה קורה כאן?"
"רק שאלה קטנה" הפנקס היה כבר פתוח והעט מוכן לכתיבה.
ירון הביט בו.
"מה?"
האיש נשם עמוק. "מה אתה רוצה מהחיים? מה אתה מרגיש שחסר לך? אני מתכוון, איך אתה רואה את העתיד שלך?" והוא הסתכל בו, מוכן לרשום כל מילה.
"נו, באמת." ירון ניסה לעקוף אותו להמשיך ללכת.
"לא , לא. אני באמת מבקש לדעת." עצר אותו האיש. "דקה אחת מזמנך. וחשוב שתהיה כנה."
"תגיד לי, מה אני נראה לך?"
"זה יקח רק שתי דקות."
"זה אישי," אמר ירון "ואני מרגיש דבילי לעמוד באמצע הרחוב ולדבר על זה עם מישהו זר."
הכובע החום נראה נבוך. "אתה לא רוצה לומר כלום?"
הוא לא יעזוב אותי, חשב ירון, אני חייב לומר לו משהו.
הוא עצר.
"להצליח בעבודה.שהבן שלי יצליח בבית הספר. לקחת את אישתי לנופש בקאריביים מתישהו בקיץ, ויהיה נחמד אם אחותי תתקשר גם כשהיא לא צריכה כסף.וקצת יותר גשם על הגינה שלנו, כי נטעתי שם עץ מנדרינות בדיוק. ובריאות לכולם." ושתתן לי ללכת, הוא חשב.
"מרוצה?"
האיש הקטן כתב בפינקסו כמטורף, לא מפספס אף מילה.
"אוקי, אוקי. הבנתי." מלמל לעצמו תוך כדי כתיבה. לבסוף הרים את עיניו. "תודה." אמר והחל לרוץ משם.
ירון עקב אחריו בעיניו, רץ, הפנקס בידו האחת, וידו השניה מהדקת את הכובע לראשו שלא יעוף, וניסה להבין מה קרה עכשיו בדיוק, ללא הצלחה. הוא רצה לצעוק אליו ולשאול אותו כמה שאלות בעצמו, אבל האיש כבר נעלם מעבר לפינה והוא לא ראה אותו יותר. כשהגיע למכונית נשכח ממנו כבר כמעט כל העניין, והפך להיות אחד מהסיפורים ששמר באחורי ראשו לשיחות קפה שנרדמות בשלב מוקדם מדי.

חודש אחר כך, בבוקר אחד רגיל לגמרי, ראה אותו שוב.
האיש הקטן לא ראה אותו. הוא הלך לו בצעדים מדודים בצד השני של הרחוב ההומה, כשירון הבחין בו לפתע בזוית העין.
נראה היה שהוא מרוכז מאוד בעצמו, מרוחק מעט, הולך בין האנשים בלי לשים לב כמעט שהם שם.זכרון האירוע המוזר שארע חודש לפני כן חזר לפתע, ובלי להבין למה, החל ירון ללכת בעקבותיו. לפתע התעורר בו רצון לראות לאן בדיוק הוא הולך, מי זה בכלל המוזר הזה, עם השאלות האלה שלו.
אם הוא מרשה לעצמו להיכנס לחיים של ירון עם השאלות שלו, ירון יכול להרשות לעצמו לבדוק מי זה בדיוק. זה רק יהיה הוגן.
הם הילכו כך בערך עשר דקות, ירון פונה בעקבות המטרה שלו לתוך רחובות צרים יותר ויותר, סמטאות קטנות ומלוכלכות, עובר במקומות היותר מטונפים בעיר.הוא החל להרגיש טיפשי ואפילו, איך לומר, מובל באף, כאשר לפתע פנה הכובע החום ימינה לתוך רחוב שמעולם לא ראה.
כלומר, הוא היה כבר פעם ברחוב בו הוא עמד כרגע, והוא ידע שאין שם שום פניה ימינה. שום פניה.
ועכשיו היתה שם פניה כזו.
הוא ניסה להיזכר, אולי הוא מתבלבל, אולי זה בעצם רחוב אחר, אבל היה כמעט בטוח לגמרי שבכל הפעמים שעבר ברחוב הזה, מעולם לא היתה בו פניה ימינה.
והוא פנה אחרי האיש הקטן שהמשיך ללכת בקצב מדוד.
הרחוב אליו פנו שניהם היה לא מוכר.ירון, שהיה בטוח שאחרי 15 שנה הוא מכיר כבר כל פינה בעיר, מעולם לא היה כאן. מה שהדהים אותו יותר מכל היה הבניין שעמד בקצה הרחוב. זה היה בניין שחור, עצום בגודלו.הוא הרים עיניו, מנסה לראות את סופו, וגילה שמדובר בעשרות קומות של בניין צבוע כולו בשחור, חלונות קטנים ומוארים פעורים מכל צדדיו, מסודרים זה ליד זה, באדישות.
איך זה יכול להיות שמשום מקום ברחבי העיר אי אפשר לראות את הבניין הזה? הוא כל כך גבוה! מה קורה כאן?
האיש עם הכובע החום התקדם לעבר הבניין, ונבלע בפתחו.ירון מיהר אחריו וראה אותו נכנס למעלית.
הוא עקב אחריה וראה שהיא עצרה בקומה 45.
הלובי של הבנין היה ריק. רצפת שיש שחורה התפרשה לכל הכיוונים באולם ענקי.הדבר היחיד שמשך את תשומת הלב היה לוח מודעות לבן ומבריק שהיה תלוי על הקיר, והמעלית שהיתה ממוקמת בדיוק במרכז החדר.
ירון לחץ על הלחצן לזימון המעלית. והמספור החל לרדת. 40… 35… 28… 15…7…6… 2.. דינג!
הדלתות נפתחו בשריקה רכה, וירון נכנס פנימה.
כל הקיר מימינו היה מלא בלחצנים.הוא לחץ על 45.
משהו בתוכו צעק לפתע שהוא עושה טעות גדולה, אבל הדלתות נסגרו מאחוריו.המעלית החלה לעלות.
המסך הקטן הראה על ההתקדמות במעלה הבניין, וירון החל לחשוב מה בעצם הוא עושה. באיזור הקומה ה35 הוא החליט שמה שלא קורה כאן, זה לא ענינו.מיד כשהמעלית תחדל לזוז הוא ילחץ שוב על לחצן הלובי,ירד למטה וילך הביתה.
זה לא בשבילו סוג כזה של מציצנות.
מה בדיוק הוא חשב שהוא עושה?

דינג!
ודלת המעלית נפתחה.
ירון פסע קלות מחוץ למעלית. שוכח כל מה שהחליט.
לפניו נגלה חדר עצום בגודלו. אולם ענק שקירותיו שיש שחור והוא מלא במאות ואולי אלפי שולחנות כתיבה מעץ.הם עמדו שם בשורות וטורים ישרים כפלס וליד כל אחד מהם ישב אדם, ערימת דפים גדולים לפניו, עט כחלחל בידו, והוא כותב.
אלפי אנשים ברחבי החדר, ישבו וכתבו, ממלאים את החדר ברחש רך וקבוע של עטים שעוברים על גבי דפים שוב ושוב ושוב.
ירון העביר את עיניו על פני החדר, מרותק כולו, סוקר את הפרצופים המרוכזים, הגבות הכפופים והעטים המרקדים עד שנתקל מבטו בזוג עיניים שהביטו ישירות אליו.
האיש הקטן עם הכובע החום, מעילו מונח על הכסא לידו, עמד ליד שולחנו אי שם במרכז החדר והביט עליו במבט מזועזע ומפוחד.
במשך שניה או שתיים הם עמדו והביטו זה בזה, ואז החל האיש הקטן ללכת ,לחוץ בעליל, חולף במהירות בין השולחנות לכיוונו של ירון.הוא ניגש אליו, תפס אותו בחזקה בזרועו, הדף אותו לתוך המעלית וסגר את הדלת עליהם לוחץ על כפתור קומת הכניסה.
ירון הביט בו. "מה קורה כאן?"
האיש הקטן היה חיוור ונשם בכבדות. "לא היית צריך להגיע לכאן. אוי, אוי איזה צרה. לא היית צריך להגיע לכאן. אסור שיראו אותך."
38..
37…
"אני רוצה להבין מה זה. איך אף פעם לא ראיתי את הבניין הזה?"
"אסור שתהיה כאן."
28..
27…
"מה זאת אומרת אסור שאני אהיה כאן?"
24…
23..
"תעשה לי טובה, בבקשה, צא מכאן, צא מהרחוב ואל תחזור לכאן אף פעם. אל תספר לאף אחד מה שראית כאן."
13…
12…
"אני לא זז עד שתסביר לי מה זה."
7…
6…
"אני…אוך… תקשיב לי, תהיה בבית הקפה 'שאנבויס' בעוד שעתיים בדיוק ואני אבוא ואסביר הכל."
2…
1…
דינג!
האיש הקטן דחף אותו החוצה. "עוד שעתיים, אני אסביר הכל. עכשיו לך. לך!"
ירון החל לצאת החוצה.לפני שיצא מהבניין הסתכל אחורה וראה את דלתות המעלית נסגרות.

'שאנבויס' היה בית קפה קטן ואינטימי, אשר היחס הנעים של בעלת הבית שלו פיצה על ההזנחה המסוימת שבקירות שלו. לא שזה שינה משהו במצב הרוח הנוכחי שלו.ירון ביקש אספרסו קצר. האיש הקטן (שהיה עכשיו עצבני קצת…) הניח את כובעו החום על השולחן וביקש כוס מים קרים.
"קוראים לי אלברט." הוא אמר.
"ירון." אמר ירון. משום מה לא ממש עניין אותו לדעת את שמו של האדם שמולו.
"אני יודע." אמר אלברט. "אני יודע עליך הכל מאז גיל 7. אני הסופר שלך."
"ה-מה שלי?"
"אני הסופר שלך. אני…" הוא השתתק כאשר המים הקרים הגיעו לשולחן, מחכה שהמלצרית תתרחק, ואז המשיך "אני כותב לך את החיים."
"אני חושש שאני לא מבין." אמר ירון.
אלברט נשם עמוק.
"אוקי, אני מבין שזה ישמע לך מופרך, אבל עכשיו אחרי שראית את זה בעצמך, אתה יודע שאני לא ממציא.
הרוב המוחלט של האנשים לא חיים סתם ככה באקראיות. למה קורה לאנשים משהו מסוים ולא אחר? מי קובע שעל החלטות מסוימות יהיו השלכות מסוימות? אז זה אנחנו.כל אחד מהאנשים שראית למעלה כותב את חייו של מישהו. לרוב אנחנו כותבים יום אחד של חיים ביום אחד של עבודה, לפעמים אנחנו מספיקים מספר ימים, ולפעמים , באירועים מיוחדים שצריך לפרט או לקשר כמה נושאים, אנחנו צריכים לעבוד קצת יותר קשה. את החתונה שלך כתבתי במשך שלושה ימים, ועם המון כוסות קפה."
ירון הביט עליו.המום. "מי כותב את החיים שלי עכשיו? ברגע זה?" הוא שאל.
"אממ… אתה." אמר אלברט. "זה מצב אסור כמובן. ההוראות שלנו הן שתמיד, כל רגע, יהיה מוכתב ע"י סופר של החברה." הוא הרים מהריצפה תיק קטן, והוציא ממנו קבוצת דפים ועט כחלחל.
"זה מה שקורה כשאתה מבצע משהו בלי שאני כותב אותו." אמר אלברט, והניח את הדפים והעט על השולחן. העט זינקה מיד והתחילה לכתוב מיד על הדפים בעצמה, בשורות צפופות ומהירות.ירון העיף מבט במה שהעט כתבה וראה אותה כותבת "ירון העיף מבט במה שהעט כתבה".
אלברט תפס את העט והדפים ודחף אותם במהירות חזרה לתוך התיק, כאשר המלצרית התקרבה עם האספרסו של ירון.
הכוס הקטנה הונחה לפניו, אבל ירון לא נגע בה.
אלברט הסתכל בו. " תשמע, אני מבין שזה מעט שוק. אתה חי לך את החיים בשקט ומגלה משהו כזה. זה בטח קצת מערער דברים. אני מצטער. תאלץ להתרגל לזה. בשביל זה לא היית צריך להגיע לשם.אתה יודע מה זה היה בשבילי לגשת לשולחן שלי ולראות את העט שלי כותבת שאתה עולה במעלית? אתה יודע מה היה קורה אם מישהו אחר היה רואה אותך?"
"אבל אלא החיים שלי, ריבונו של עולם!" אמר ירון.
"אני יודע, אני יודע. אבל הם היו רעים? לא! אני יודע, אני כתבתי אותם. ותדע לך שהיו פעמים שהרפיתי קצת ונתתי לעט לכתוב לבד.אם לא היית יודע שמישהו אחר כתב לך את החיים, היית ממשיך להיות מאושר. אבל אתה החלטת לעקוב אחרי, נכון? בזה אתה באמת יכול לבוא בטענות רק אל עצמך. את זה לא כתבתי לך."
"אתה כתבת את התיכון שלי?"
"כן. מקווה שנהנית מטורניר הכדורסל שארגנתי בשנה האחרונה. הייתי צריך לשכנע כמה סופרים שכתבו את ההנהלה שלכם שזה כדאי. רק בשבילך!".
"את הפגישה שלי עם אישתי?"
"הסופר שלה התיישב לידי באיזה ארוחת צהרים, וארגנו משהו ביחד…"
"הראיון עבודה שלי?"
"ראית איך בסוף לא גימגמת כמו שפחדת?"
ירון שתק. "זה הכל כאילו?" הוא אמר. "הכל כאילו?"
"זה לא כאילו, זה באמת." אמר אלברט. "באופן רגיל אני כותב את החיים שלך כך שאתה לא תוכל לשים לב אף פעם לבנין שלנו. אבל היום נכנסת לחלון הזדמנויות שבו לא כתבתי כלום, וגילית אותנו. זה הכל."
"ומה יקרה עכשיו?" שאל ירון.
"כלום." אמר אלברט. "פשוט תשתדל להתעלם מכל העניין. הקטע הזה יותר גדול ממני וממך. אל תנסה לעשות שטויות. פשוט נמשיך את הכל כרגיל."
ירון בהה בספל שלפניו. בחלומות הכי מוזרים שלו…
"מי כותב את החיים שלך?" שאל ירון.
"אף אחד." אלברט הסתכל על השולחן, נבוך. "לסופרים לא כותבים. למרות שאני חייב לומר, שלפעמים הייתי רוצה קצת סדר בחיים. לדעת שמישהו מארגן לך…"
"אני רוצה שליטה על החיים שלי. בעצמי." אמר ירון.
"אין לי את הסמכות לתת לך דבר כזה." אמר אלברט "זה פשוט לא קורה. אתה חייב להסתכל על חצי הכוס המלאה. אני נותן לך את המילה שלי שהשיגרה שלך תהיה פשוטה ונעימה. למה לך כאב הראש הזה של החיים העצמאיים? יש לי ניסיון. יש לי אג'נדה ספרותית מאוד תומכת אושר. אני כותב לך חיים טובים. אני באמת משתדל."
"אז תעלים עין מדי פעם," אמר ירון, "תן לי לכתוב את עצמי פה ושם."
"זה לא כל כך פשוט."
ירון נשען קדימה. "תקשיב, אתה חייב. אני רוצה שניפגש פעם בשבוע ותיתן לי הזדמנויות. רק פעם בשבוע."
אלברט הביט בו, "תראה…"
"אתה חייב לתת לי שליטה מינימלית על החיים שלי. אני לא יכול להמשיך בצורה כזו. בחייך, אני…" אלברט הרים את ידו לעצור אותו.
"בסדר. הבנתי אותך. בסדר." הוא נאנח "אבל אני מצטער, לא. אני מצטער. ככה זה עובד."
ירון קם. "שתלכו לכל הרוחות כולכם." סינן "אני לא מתכון להמשיך ככה." הוא יצא, משאיר את אלברט וכוס האספרסו שלו להתקרר.

אלברט קם לאט.
הוא שילם ויצא החוצה, מהורהר.
"הוא יאלץ להשלים עם זה." הוא חשב, מהלך ברחוב.
להיות סופר זה ג'וב ארוך, הוא חשב. הסופר הקודם שכתב את חייו של ירון נפטר בהפתעה, ואלברט נאלץ להחליף אותו, ותוך כדי כתיבה להשלים מידע על שבע השנים הראשונות של גיבור הספר שלו.הוא באמת ניסה לעשות לירון חיים קלים. היו סופרים פחות נחמדים ממנו, חלקם כמעט סדיסטים. אבל הוא העדיף לכתוב סיפורים ורודים עם סוף טוב.לפחות הסוף של הפרק הקרוב, אם לא יותר מזה.
הוא נכנס לבנין הסופרים, ועלה במעלית לקומה 45.
למה זה כל כך מפריע להם שמישהו כותב אותם?
הלוואי עלי, הוא חשב. לדעת שיש מישהו שמסדר לך את הענינים. כולם חושבים שלהיות סופר זו פריבילגיה כזו גדולה.אבל באיזשהו שלב, לדעת שכל האחריות היא רק עליך, ושכל מה שקורה לך זה אתה, ואף אחד לא יושב וכותב ומסדר שתפגוש את אישתך, שתמצא עבודה, שתמצא דירה – באיזשהו שלב, אתה מתחיל להרגיש כאילו אתה חי בקזינו.
הלוואי עלי, באמת, הוא התיישב ליד השולחן והניח את הדפים על השולחן. לדעת שיש מישהו שכותב אותך. זה היה מנחם אותי קצת. הוא ניער את ראשו מעט. אתה צריך להפסיק עם המחשבות האלה כבר.
העט קפץ והחל לכתוב על הדף כאחוז תזזית.אלברט התעלם ממנו. הוא נשם עמוק, מנסה להרגיע את עצביו.
ואז לפתע ראה מה הוא כותב, ופלט צווחה קטנה.
הוא תפס מיד את העט בידו, משתלט את התזוזות המהירות שלו והוסיף בנשימה עצורה את המילים "אבל ההדק היה תקוע."

ירון ישב עם קנה האקדח מכוון לרקתו ולא הבין למה לא קורה כלום.
הוא לא יכול להמשיך ככה. זה היה לו ברור.
ועכשיו ההדק המחורבן היה תקוע.
הוא היה בטוח שזה תקין. בדק פעמיים. ראבק.

אלברט כתב עכשיו במהירות : "ירון קם באיטיות מהכיסא והניח את האקדח בצד.הוא נשם עמוק. חייבת להיות דרך אחרת, הוא חשב, חייבת להיות דרך אחרת."
הוא עצר מכתיבה. איזו דרך אחרת, לכל הרוחות? איזו דרך אחרת?
בסוף הכל נופל עלי.
למה הוא חייב לעשות לי בעיות?
למה הוא לא יכול לראות את הטוב שבזה?
הוא עצר.
זהו. זה הפתרון.
והוא המשיך לכתוב.

ירון קם.
הוא הבין מה הוא אמור לעשות.
היה ברור לו שלהמשיך את המצב כמו שהוא עכשיו הוא לא מוכן. הוא צריך להשתחרר. בכל מחיר.
הוא יצא מביתו והחל ללכת במורד הרחוב. איפה היה הבניין הזה? הוא ניסה להיזכר איך הלך אחרי אלברט באותו הבוקר.
כאו שמאלה. וכאן ימינה…

אלברט, ניגב את הזיעה ממצחו. זה יכול לעבוד.

כאן היתה אמורה להיות הפניה האחרונה, ימינה שוב. הוא היה בטוח בכך. אבל היה שם קיר.
אבל ירון זכר שצריכה להיות שם פנימה ימינה , ישר לרחוב שבו עמד הבנין השחור.אלברט נכנס לשם. זה שם.
הוא צריך לפנות כאן ימינה.
אין כאן קיר, הוא חשב, אין כאן קיר. והוא פנה ימינה, עוצם את עיניו בחזקה.
כשפקח אותם מצא את עצמו ברחוב, הבנין השחור מתנשא מעליו.

"…להיות סופר" כתב אלברט, והניח את העט. הוא הרשה לעצמו לכתוב כמה דקות קדימה. החל מעוד חמש דקות העט הזה יתחיל לזוז מעצמו.
אבל זה כבר לא אכפת לו.
הוא הוציא כעת עט רגיל מכיס מעילו ובמשך כמה דקות כתב על פיסת הנייר האחרונה שנשארה על השולחן.לבסוף כשסיים, קיפל אותה בזהירות, וקם.
הוא ניגש לאחראי המשמרת והגיש לו את המכתב.
האחראי הסתכל בכתוב.
"אתה בטוח?" הוא שאל.
אלברט הנהן בראשו. הוא היה בטוח.
"זה יקח קצת זמן לאשר את זה. חכה כאן" אמר האחראי, והצביע על ספסל קטן בצד. אלברט התיישב בסבלנות.

ירון עלה במעלית, לקומה האלף. זו שהיה כתוב לידה "מנהלה ראשית".
הוא יצא מהמעלית וניגש לפקידה שישבה, וחיכה בסבלנות שתסיים את הטלפון.
"אפשר לעזור לך?" היא שאלה.
"את המנהל." הוא אמר.
"מה אתה צריך?" היא שאלה "במה אתה מעונין?"
"להיות סופר." הוא אמר.
היא שתקה מעט. "זה יקח קצת זמן לאשר דבר כזה. חכה כאן בבקשה" אמרה לבסוף, והצביעה על ספסל קטן בצד. ירון התיישב.

לעת ערב חזר האחראי לאלברט, שכמעט ונרדם.
"זה מאושר." אמר לו. "ההתפטרות שלך התקבלה. היא תתפוס החל מהרגע שתצא מהבנין. אני רוצה רק להיות בטוח שאתה מבין את כל המשמעויות."
"אני מבין, אני מבין." אמר אלברט.
הוא קם באיטיות, והחל ללכת.
הוא הסתובב לאחור. "מצאתם מישהו ש…"
"כן," אמר האחראי "אתה הרי יודע שכן."
אלברט שתק מעט ואז אמר "תודה." והוא ניגש למעלית.

בצד השני של החדר, הוביל אחראי המשמרת הבאה את ירון לשולחנו החדש.
"בדרך כלל לוקח כמה ימים עד שמאשרים מישהו." הוא אמר לו."אבל יש לך מזל."
הם התקדמו בין השורות עד שהגיעו לשולחן ריק, ערימה חדשה של דפים מונחת עליו, מסודרת.
"בבקשה," אמר האחראי "ממש היום התפנה."

המעלית עצרה בקומת הקרקע.

ירון התיישב.
האחראי הגיש לו עט כחלחל. "תשמור על זה. זה יקר." אמר לו. "את שאר הכללים נעביר לך מחר בבוקר. יש לנו פשוט סיפור דחוף. ואתה היחידי שפנוי."
ירון משך בכתפיו, והאחראי התרחק.
הוא החזיק את העט בידו ולקח את העמוד הראשון מחבילת הדפים.
הוא הסתכל על הדף, מבחין בפעם הראשונה בשם שהיה כתוב בראשו ובהתחלה לא הבין.
ואז חייך, והחל לכתוב.

ארבעים וחמש קומות למטה, לקח אלברט נשימה עמוקה ויצא מהבנין.

4 thoughts on “להיות סופר”

  1. בעומק הלילה לצלול לסיפורים עם רעיונות גאוניים.. כל כך הרבה מקוריות ויצירתיות.. משהו שקצת חסר בתקופה..פשוט תענוג..

השאר תגובה