למצוא אותה

storyfindher_optלהדפיס להדפיס

נקודה קטנה ואדמדמה של אור, זזה לה, מרקדת הלוך ושוב בחושך ששרר בסמטה.
זו הייתה סמטה קטנה, צרה, שגם במהלך היום הייתה לרוב חשוכה וחסרת אופטימיות. בשעת הלילה הזו, מדובר היה בחור של חושך, אשר הדיף צחנת דגים קלה, בכל פעם שהרוח נשאה את הריח מהפחים המלאים שרבצו בצדדים.
הוא עמד שם, מעשן בדל סיגריה מהבהב, כובעו האפור שמוט מעט על פניו, מעיל הגשם מסתיר את גופו הרזה והארוך, נשען בשקט על אחת הפינות.
מחכה.

דמות קטנה, עצבנית מעט יותר, התקרבה עכשיו.
הליכה גמלונית, שיער מקורזל, מעיל רוח עבה ולא אפקטיבי. טיפוס של בוקר ועוגות שוקולד שנקלע לאזור בעיר שלא התאים לאישיותו.
הוא הסתכל לצדדים בזהירות, עבר את הרחוב ונכנס לסמטה הקטנה, עוצר ליד בדל הסיגריה המהבהב, מעמיד פנים שניהול שיחה במקום הזה הוא דבר רגיל ויומיומי מבחינתו.
"קר היום" אמר, כאילו בדרך אגב.
הטיפוס הגבוה לא ענה.
מספר שניות נוספות של שתיקה עברו.
הנמוך הביט לעבר הצד האפל אפילו יותר של הסימטה ופלט מבין שפתיו, כמו ילד שנקלע להפסקת חשמל, "המ, חושך".

הכובע האפור זע קלות.
הוא זרק את הסיגריה  – שכלל לא ינק ממנה – על הרצפה ומעך אותה קלות ברגלו.
אחר כך הרים את ידו והציב אותה בשתיקה בצורה מאוזנת, כף היד פונה כלפי מעלה.
נשמע קול פיצפוץ קל ולהבה ענקית נצבה לפתע על כף היד, מאירה את כל הסמטה, גורמת לאיש הקטן, ליצורי הלילה שחיכו בין הפחים ואולי אפילו לפחים עצמם, למצמץ בהפתעה.
"עכשיו יותר טוב?" שאל הגבוה בשקט.
האורח הנהן ומשך בכתפיו, מנסה להיות רגוע. "כן,כן. זה… נחמד".

האור חשף כעת מעט יותר מהפנים שמתחת לכובע. סנטר רבוע וצר, מנוקד בזיפים של חצי יום הציץ משם. מעליו זוג שפתיים ארוכות ואף שניסה להיות נשרי, והצליח בנתיים להיות פשוט בעל נוכחות. הפנים עצמן היו מחורצות פה ושם מרגעים ישנים, עייפות מעט.
העיניים עדיין הוסתרו על ידי הכובע.
כל שאר הגוף, מלבד כף היד הארוכה והרזה שעליה ריקדה עכשיו להבה גדולה, היה מוחבא בתוך הבגדים האפורים והחלקים למראה.
האיש הקטן עדיין מצמץ מעט. לחיים גדולות ואדמדמות, של איש שיודע להנות מהחיים, עיניים גדולות ומימיות מעט, שיער שנראה כאילו כל שנות קיומו ניהל מרד באופנות באשר הן. ומעיל רוח מנופח ומגוחך שהפך את כל תנועות הידיים העצבניות משהו, לסוג של תנועות בובתיות. אילולא היה זה איש חי, הוא היה יכול להיות עוגיה.

"נמאס לי מכם." אמר מעיל הגשם.
"הפעם הזו אנחנו באמת צריכים אותך. "אמר הנמוך, מגרד מעט בראשו "הברון יעריך את זה מאוד."
"הברון?" אמר הגבוה בלעג שקט. "אתה מתכוון לטיפוס הפתטי שמדבר על עצמו בגוף שלישי ומפזר המחאות בלי כיסוי?"
"זה לא יחזור על עצמו." הוא נע על רגליו בעצבנות מנסה להתחמם מעט.
"והסיבה היא שאני לא הולך לעבוד בשבילו יותר."
"אנחנו באמת זקוקים לניסיון שלך כאן."
"אני כבר לא בעסק." אמר הגבוה, מגדיל מעט את הלהבה, "אני כנר עכשיו."
"כנר זה באמת מצוין." ניסה הנמוך לשבור את קיר הקרח.
הגבוה פשוט לא ענה.
הוא חיכה עוד כמה שניות, ואז פשוט קפץ את ידו לאגרוף. הלהבה נעלמה.
"לילה טוב." הוא אמר והסתובב ללכת.
"לברון יש שני עלי כותרת שחורים בשבילך." פלט הנמוך במהירות.
הראש מתחת לכובע הסתובב אחורה באיטיות. "כמה?" שאל.
"אחד." אמר הקטן "אתה יודע עד כמה קשה להשיג אותו."
הגבוה סובב חזרה את ראשו. חושב.
"זו גם תהיה מטרה טובה, וגם תשיג משהו שאנחנו יודעים כבר כמה זמן אתה מחפש אותו."
שתיקה של שניה. הזדקפות נוספת. סיבוב מלא לאחור. העיניים שתחת הכובע נגלו סוף סוף במבט יציב.
"מה אתם צריכים?" הוא שאל.

ברחוב הומה האדם, בין הצפירות העצבניות והרגליים הממהרות לדרכן, לא קל היה להבחין בקבצן המלוכלך והמכונס בעצמו שישב בצד הרחוב. רגל אחת מקופלת, שכובה על הרצפה, אחת מקופלת לתוך חיקו ומחובקת על ידי זוג ידיים רזות ומצולקות, ראשו נח בעייפות על חזהו, גבו לבוש הסחבות נשען באדישות על הקיר המחוספס.
מדי פעם, בכל זאת, היה עובר אורח זה או אחר שם לב אליו.
חלקם ממשיכים בדרכם, מנסים לחזור ולהתרכז במחשבה הקודמת שחלפה בראשם לפני שמראהו קטע אותה, מרחיקים את נקיפות המצפון על כך שהם לא עושים דבר .חלקם מתעלמים באמת. פשוט לא רואים אותו. עולמם מורכב מחפצים אחרים, מענינים יותר. חלקם מכניסים את ידם לכיס, או עוצרים ומחטטים בארנק וזורקים מטבע אחת או שתיים לצלחת המתכת הקטנה, המקרקשת, שמונחת לפניו.
אבל אף אחד מהם  לא שם לב למילמולים.

בחור צעיר עם קוקו עצר.
נעלי הספורט הלבנות שלו הבריקו אל מול המכנסיים הכמעט שחורות של הקבצן. הוא עצר לשניה, וקשקש כמה מטבעות מבריקים לתוך הצלחת, מנסה לא להפריע. לא להעיר.
הקבצן פתח עין ואמר בשקט "היא באמת אוהבת אותך. יותר מכל אלו שהיו לפניך. כל מה שאתה צריך לעשות זה לנסות.", ועצם אותה מחדש.

אשה מבוגרת לבושה בטרנינג מרושל עברה.
היא התכופפה והניחה מטבע קטן ובודד, בשקט, והמשיכה בדרכה, נושמת עמוקות.
"הם לא שכחו אותך." אמרה הדמות שעל הרצפה בשקט "הם מתכננים את מסיבת יום ההולדת שלך. מחר תגלי הכל."

איש עסקים גבוה ומחוטב עבר עכשיו. הוא ראה, אבל לא חשב אפילו להסתכל.
"היא לא קונה את התירוצים שלך," סינן הקבצן "היא תבקש גט בקרוב ותוציא לך את הנשמה."

מדי פעם נשלחה ידו ובדקה מה יש בצלוחית. מעביר את האצבעות, ממשש את ערכן.
כשהחזיר את ידו לחיקו, הצלוחית תמיד היתה כבר ריקה, למעט שני מטבעות ישנים וחלודים, שנשארו כדי לתת מראית עין של עליבות יצוגית.

"אני חייב לומר, בכל פעם זה נעשה מעט יותר קשה למצוא אותך." הוא שמע לפתע קול ליד אוזנו.
הקבצן הרים את ראשו והביט.
לצידו, כורע על עקביו, מסתכל בו משועשע, היה אדם רזה וגבוה, כובע אפור לראשו.
"אז מה קורה, אמת?" הוא שאל "הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה, לא?"
הקבצן התנשף בתסכול. "שוב אתה."  הוא חייך חיוך מריר.
"הומלס זה משהו חדש, לא?" שאל בעל הכובע, מתיישב לצד הקבצן "פעם אחרונה דווקא היית יותר בקטע של מוכר צמר גפן מתוק."
"אני מנסה לנסות דברים חדשים." אמר הקבצן "אי אפשר להשאר באותה התחפושת לנצח , אתה יודע. זו דווקא אחת האהודות עלי, לידיעתך."
"כמה דמויות בעצם יש לך, אמת?"
אמת עצם את עיניו "כמספר הדמויות האפשריות." אמר.
"לא שזה עוזר לי," הוא הוסיף "אם אתה מוצא אותי כל פעם."
"אני זה לא דוגמא," אמר האפור "זו העבודה שלי. או לפחות היתה. אני תמיד אמצא אותך בסוף."
הוא התקרב מעט יותר ולחש "ונראה לי, שאתה אפילו קצת נהנה מכל זה, לא?"
אמת שתק, ממקד את מבטו בנקודה על המדרכה.
"מה אתה רוצה, מ ?" שאל בסוף.
"אני כאן בשביל פריט מידע לא משמעותי מבחינתך." אמר מ.
"כמה פעמים אני עוד אגיד לך שאתה לא אמור לגשת אלי ישירות בכל פעם שיש לך בעיה או שאתה צריך איזה עובדה?" אמר אמת "ואני חשבתי שהקטע בלחקור , הוא לחקור. לא לקבל את הפתרון על מגש של כסף."
"זה לא הפריע לך בעבר." אמר מ.
"כי אז הייתי חייב לך." אמר אמת "היה לך צידוק מוסרי. אבל זה לא עובד ככה ביום-יום. אחרת היית רואה אותי עומד במרכז העיר ומספר הכל לכולם."
"וגם אם היית עושה את זה, זה הרי לא היה ממש עוזר לאף אחד." אמר מ.
"וזה למה?"
"אתה יודע למה. אתה תמיד מדבר בחידות."
"חידות?"
"מעולם לא קיבלתי ממך תשובה נורמלית."
אמת נשף מנחיריו בבוז. "לא כל התשובות שאתה מקבל," אמר "צריכות להתאים לצורה שבה אתה רגיל לחשוב."

במשך כמה דקות הם ישבו ללא מילים, ההמון המסוגר חולף על פניהם.
"אני מחפש את השראה." אמר מ.
"לא קשה לנחש." גיחך אמת בשקט. "אתה ועוד מאות אלפים של יוצרים ברחבי הארץ."
"היא נעלמה לפני בערך שלושה חודשים." אמר מ.
"שלושה חודשים, שבוע ויומיים." אמר אמת "בעובדות צריך  להיות מדויק."
"וחשבתי לעצמי," אמר מ. "שאם יש מישהו שיודע איפה היא נמצאת, זה אתה…"
"תמיד היית חכם." סנט בו אמת "או לפחות 'תמיד' במובן של מאז שאנחנו מכירים, כמובן."
"שלא תתפס חס וחלילה בחוסר דיוק." אמר מ.
"אהא." אמר אמת בחיוך.
"אז אתה יודע."
"כן."
"איפה היא?"
"נו, בחייך."
"איפה היא?"
"למה שאני אגלה לך ולא למלחין שנתקע באמצע הסיפוניה שלו, לאוהב שלא מצליח לכתוב שיר אהבה, לסופר ששכח את קו העלילה, לצייר שלא מצליח לדמיין צבעים?"
מ התכופף אליו מעט.
"בוא נעשה עסק." אמר.
"אני לא אוהב את הטון הזה." אמר אמת "ונגמרו לך הטובות. אנחנו השתוונו. אני לא חייב לך כלום."
מ תפס בידו, בעדינות, פיסה קטנה משמיכת המציאות שעטפה אותם והחל לקלף אותה באיטיות, חושף את מה שמתחת.
"מה לכל הרוחות אתה חושב שאתה עושה?" עיניו של אמת נפערו בבהלה, הוא ניסה להתרחק.
"אתה תגיד לי איפה השראה נמצאת, ואני לא אחשוף אותך כאן ברחוב מול כולם." עוד קצת מציאות שסביב אמת נקרעה.
"זה לא מתאים לך, האיומים האלה." אמר אמת.
"מי כמוך יודע…" מ חייך במרירות "אני זקוק מאוד לשכר שלי הפעם."
"אתה לא זקוק." אמר אמת "אתה רק מאוד מאוד רוצה. יש הבדל."
"אתה יודע כמה זמן כבר לא בכיתי?" שאל מ.
"כן". אמר אמת.
הם הביטו זה בעיני זה.
"המחלקה האונקולוגית לילדים." אמר אמת "קומה שניה. חדר 218."
מ הרפה את אצבעותיו ופיסת המציאות חזרה למקומה, עוטפת שוב את דמותו של הקבצן.
"תודה." אמר.
"היית יכול פשוט לבקש יפה." אמר אמת "ממש ממש ממש יפה."
"אתה הרי יודע שלא הייתי עושה באמת כלום." אמר מ.
אמת חשב קצת." זה נכון." אמר לבסוף "אני יודע."
מ הסתכל עליו בראש נטוי.
"איך בדיוק אפשר לבלף מישהו שתמיד יודע שאתה מבלף?" שאל תוך כדי קימה.
"אתה צריך להיות חבר ממש טוב שלו." אמר אמת, וקרץ.

גרשון ראה עליו שמשהו לא בסדר איתו בשניה שבה הוא ניגש לשלם.
הוא היה בחור רזה כמו שלד, קוקו פרוע וארוך משתפל על גבו, עיניים שקועות מחוסר שינה, אדמדמות.
גרשון הביט בו כאשר הוא ניגש לשלם. "כן," אמר "במה אפשר לעזור?"
הדמות הנוירוטית העמידה על השולחן בחבטה את מה שהחזיקה בידה.
"שש מקלדות." אמר הבחור בקול צרוד מחוסר שימוש. "ומהר בבקשה. אני חייב לחזור מהר." הוא הושיט כרטיס אשראי.
גרשון לחץ על המקשים המתאימים בקופה, מנסה להתעלם מהתחושה שהעיניים שמולו קודחות בו חורים. איש המקלדות ממש קפצץ מרגל לרגל מרוב דריכות.
הוא באמת מיהר.
גרשון העביר את הכרטיס.
"הרבה מקלדות,הא?" ניסה לומר.
הבחור חטף מידו את הקבלה וחתם במהירות. " כן." אמר "הן פשוט מתבלות כל כך מהר."
גרשון הרים גבה.
"מקלדת לא אמורה להתבלות לפני שעוברות כמה שנים טובות." רצה לומר, אבל הבחור שמולו העיף בו מבט קודח אחרון, חטף את המקלדות ורץ החוצה.
גרשון משך בכתפיו.
מסתבר שיש גם אנשים כאלה.
בטח איזה גיק מחשבים מטורף.
הוא הביט למטה וגילה שכרטיס האשראי נשאר על הדלפק.

רוח קלילה ונעימה חלפה עכשיו בטיילת.
על החוף היה אפשר לראות פה ושם כמה מבוגרים. שניים שיחקו במטקות.
השמש כבר שקעה לפני כמה דקות. סגול היה הצבע השולט באופק כרגע. שלטון זמני לפני שהוא מעביר את הכיסא לצבע הלילה.
זוג עבר בטיילת בהליכה איטית.
הוא לבוש בג'ינס בהיר, כתפיים רחבות, כפות ידיים של עובד אדמה, ראש מתולתל וזקוף.
היא לבושה בקפוצ'ון שחור וארוך, הכובע משוך על ראשה, משאיר את פניה בצל הלילה היורד.

הם עברו לצד סוכן הביטוח שישב מכופף בתוך חליפתו.
הוא התיישב לפתע. עיניו מאירות.
לפתע הבין איך אפשר לצאת מהבוץ הכלכלי שבו התנהל בשלוש השנים האחרונות. כל כך פשוט. כל כך נכון.
הוא קם והחל לרוץ.

הם עברו ממול זקן מנומנם שבהה בגלים.
ניצוץ של תבונה חלף לפתע בעיניו. הוא התעורר.
אישוניו העירניים החלו להתרוצץ הלוך ושוב לאורך החוף. הוא שלף עט מכיסו, וקבלה ישנה מהסופר, וכתב על צידה האחורי במהירות.
עד הלילה הוא כבר יספיק לכתוב את השיר הראשון בחייו.

הם המשיכו ללכת, המנורות שבטיילת כבר נדלקו עכשיו וצילם נפל על ילד קטן שהתעקש לנסות לבנות ארמון בחול.
הוא הביט לפתע בדלי המלא שהתכוון להפוך והניח אותו בצד.
אחר ניגש את החול הרטוב והחל לעבוד עליו באצבעותיו.
לאור מנורות הטיילת בנה טירה קסומה, אדירת מימדים. הים יאלץ לעבוד כל הלילה כדי לסחוף את המבנה הזה.

הם המשיכו ללכת לאורך הטיילת, עסוקים זה בזו, משנים את חייהם של אנשים זרים, לנצח.

דמות גבוהה הטילה את צילה בפתח המסדרון.
בשלוש לפנות בוקר, יש סוג אחר של שקט במסדרונות ריקים של בתי חולים. שביר מעט יותר.
הוא החל ללכת בזהירות, האור החלש, הפלורסנטי, עוטף את הדהוד הצעדים.
במבט מהיר הצליח לראות את היצורים הקטנים, השקופים , שרצו הלוך ושוב, אחוזי אמוק כמעט, לאורך הקירות.
יאושים.
מחפשים להם פודקאי.
להצמד אליו, בלתי נראים, למצוץ, לשאוב. לגדול. ואז להמשיך לבא בתור.
הם לא התקרבו אליו.

חדר מספר 218 היה מצד ימין, בשליש הדרך לאורך המסדרון.
ממול הדלת היתה מכונת חטיפים חשמלית, מזמזמת בשקט מדי פעם, זכוכיתה נוצצת.
הוא פתח את הדלת כדי סדק צד והחל להכנס פנימה, ואז עלתה במוחו המחשבה שאולי מישהו שיעבור לא יאהב את הרעיון של ביקור חולים בשלוש לפנות בוקר. ואז הוא המשיך לפתוח את הדלת.
רופא גבוה נכנס לחדר. לבוש משהו שהיה יכול להיות מעיל גשם אפור אילולא היה חלוק רופאים לבן,חבוש משהו שיכול היה להיות כובע אפור רחב שוליים, אילולא היה כובע מנתחים תכלכל.
הוא ניגש למיטה והביט מקרוב בשוכבת בה, הירח נופל על פניה.
זו היתה ילדה קטנה. הראש הקרח והקטן הקשה על זיהוי הגיל.
כנראה אי שם באיזור האחת-עשרה.
עיניה רצו הלוך ושוב מתחת העפעפיים. הוא הרחיק את ראשו מעט. אין צורך להיות קרוב מדי. היא עוד יכולה לחלום עליו.
גופה הקטן עלה וירד בנשימות איטיות ומאומצות מעט.
מכשיר קטן ליד המיטה ציפצף בשקט את ליבה.

הוא הזדקף.
השראה היתה אישה. בעלת נוכחות, מהפנטת, מעשירה את סביבתה באלף צבעים.
אישה.
לא ילדה.
בטח שלא ילדה שספק אם תראה את השבוע הבא. החיוניות שיש בהשראה לא תיתן לה ליפול למשכב בכלל.
הוא פקפק מהרגע הראשון במה ששמע מאמת.
הילדה ששוכבת כאן, איננה מי שהוא מחפש.

הוא יצא והלך שוב במסדרון בדרך החוצה.
כמו תמיד, חשב, תמיד הוא עונה בחידות.
פלורסנט אחד הבהב על פניו בעצבנות כאשר יצא.
צריך להתחיל מההתחלה. לפי הספר. בלי קיצורי דרך. לא תמיד אפשר לסמוך על מה שאומר אמת, מסתבר.
מאחוריו, בחדר הסגור, הילדה שלא היתה השראה זעה מעט על משכבה. המכשיר שלידה המשיך לצפצף את פעימות ליבה, כמו מנגנון השהיה שסופר את השניות עד לשעת האפס.

מוני אהב את הבקרים בפארק.
הוא היה יוצא מוקדם, לא הרבה אחרי הזריחה, כאשר האוויר עדיין קר ונקי, והולך ברחובות הריקים אל הפארק. הליכה של כמעט שלושת רבעי השעה.
כאשר היה מגיע, היה מוצא את העץ שלו, ומתיישב בצילו.
פורש את המפה המשובצת ששימשה לו כמפת פיקניק אישית, ומניח עליה את קופסא הקטנה שלו, ואת עצמו, משוכל רגליים.
אחר כך היה נושם עמוקות, ועושה מדיטציה קצרה וקסומה. ראשו ריק ממחשבות. הציפורים מסביב מצייצות אחת לשניה בוקר טוב.
בסיום המדיטציה, היה  קורא קצת, ואז פותח את הקופסא ואוכל את הסלט והלחם שהביא איתו. לוגם מדי פעם ממיץ הלימונים הסחוט שהביא איתו, ומביט סביבו. בשעה הזו כבר היו מתחילים לרוץ בפארק כל מיני אנשים, ולפעמים גם היה רואה מטפלות מטיילות בדממה ועיניים אדומות מעט עם עגלת תינוקות. לפעמים גם איזה זוג שהסתובב לשיחת נפש של שעת בוקר, לפני שהם ממשיכים לעבודה.
ואז היה אוסף את הכל, זורק את הזבל לפח, קם והולך לחנות.
הוא אהב בקרים בפארק.

אבל הבוקר היה משהו שונה.
משום מה הוא לא הצליח לנקות את ראשו במהלך המדיטציה. משהו בסביבה היה אחר. מוזר.
הוא פקח את עיניו והסתכל מסביב. חוץ מרץ אחד של שעת בוקר מוקדמת, הפארק היה ריק ושקט.
הוא סגר את עיניו שוב. שום דבר שונה בתמונה הזו.
ואז הבין פתאום. ריק ושקט.
שקט. אפילו לא ציוץ אחד של ציפורים.
הוא הביט סביב ולמעלה, מחפש את הציפורים.
אפילו אחת לא היתה שם.
צינה עטפה אותו.
זה הרי פשוט לא יכול להיות. הוא קם והחל להסתובב בפארק, עובר במבטיו בין העצים.

יש לא מעט דברים בשקט של הבוקר שיכולים להעביר צמרמורת בגיוו של מי שלא רגיל אליהם.
האור האיטי, הזהוב מעט עדיין, שמזדחל בין עלי הדשא לפני שהשמש יוצאת, התחושה שהיום הגיע אבל הירח עדיין פוקח עין קפדנית על מי שמעז לצאת, האוויר הקר שחודר לתוך הנחיריים, מגלה לך מקומות עמוקים בתוך הריאות שלא חשבת שבאמת קיימים. יש אנשים שמוצאים את זה מרתיע. לא טבעי.
דווקא מוני, איש של בוקר בכל גופו, התחיל להרגיש עכשיו, בשקט הזה, את הפחד ששקט יכול ליצור סביבך.עיניו התרוצצו הלוך ושוב על פני הפארק, נשימתו הולכת והופכת לשטוחה ומפוחדת באופן לא מודע. הוא החל לרוץ.

ואז ראה אותן.
מאות על גבי מאות של ציפורים, עומדות בדממה מופתית על גבי עץ אלון ענקי בקצה הפארק.
הוא התקרב מעט וראה אותו.
הוא עמד בגבו אליו. אדם גבוה וצר, ידיו נתונות בכיסי מעילו האפור שנופל סביב גופו. מדי פעם הוציא את יד ימינו והחווה משהו בידיו, כאילו הוא מדבר עם מישהו. מסביר , מפרט. מחלק הוראות.
אבל אף קול לא נשמע.
איש אחד עומד מול עץ עמוס ציפורים, ומדבר ללא קול.
מוני ניסה להתקרב מעט יותר, לנסות בכל זאת לשמוע אולי נאמרות איזשהן מילים.
אבל אז, ביצע האדם מול העץ תנועה חדה ופשוטה בידיו ובבת אחת, כצבא ממושמע, התרוממו באוויר כל הציפורים.
ענן סמיך של כנפיים עמד לשניה אחת מעל העץ ואז, בתיאום מושלם,התפזר על פני כל הפארק.
מוני הרים את ראשו בתדהמה, עוקב אחרי מאות הציפורים ששטפו מעל ראשו, ומצאו זו אחר זו את מקומן על עץ זה או אחר.
ואז, חזרו הציוצים. כאילו כלום לא קרה.
הוא הביט במהירות חזרה לעבר עץ האלון הגדול. איש כבר לא עמד שם.
הוא מצמץ, מנסה לשכנע את עצמו שמה שראה אכן קרה, מעליו מצייצות הציפורם בעליצות, סתם כך, לקדם את פניו של עוד בוקר.

"המ… ניו זילנד." סוכן הנסיעות בחן את המסך שלפניו "אני חושב שאני רואה כאן משהו."
הזוג שישב מולו היה שקט.
"אני יכול לסדר לכם יופי של חבילה." הוא אמר "הלוך ושוב, שבועיים באי הצפוני, שבועיים באי הדרומי."
הבחור המתולתל אמר "אנחנו לוקחים כרטיס לכיוון אחד."
סוכן הנסיעות הרים גבה. "אה." אמר, מופתע. "עוברים דירה?"
"לא, ממש." אמר הבחור. "פשוט נוסעים."
"אם כך אני יכול להפנות אתכם לחברת בת שלנו שעוסקת בהשכרת דירות ברחבי העולם." אמר הסוכן "אם אני לא טועה יש להם לא מעט דירות פנויות כרגע , אתה יודעים…"
"אין צורך."
"זו הרי לא עונת הטיולים ממש. חורף. אז יש כל מיני סוגים של דירות סטודנטים שלרוב טיילים לוקחים, אבל אני בטוח שאם קצת מאמץ…"
"אנחנו לא מתכוונים להישאר שם." אמר הבחור בשקט, הצעירה שלצידו, כובע קפוצ'ון שחור מכסה כמעט לגמרי את ראשה, נעה על מקומה.
"מה זאת אומרת?" שאל הסוכן.
"אנחנו רוצים כרטיס בכיוון אחד לניו זילנד, ושם אנחנו רוצים שתקבע לנו מראש צניחה חופשית במקום הזה." הוא הושיט לסוכן פיסת נייר ועליה רשומות שתי מילים. שם של מקום באי הצפוני. "ושתסביר לנו בדיוק איך מגיעים לכאן."
הסוכן בהה בפיסת הנייר. "אני לא חושב שיש שם מועדון צניחה."
הבחור אמר בשלווה. "יש."
מבט קצר במחשב הבהיר שאכן היה. והוא היה היקר ביותר.
הסוכן ניסה להסביר להם את הנקודה הזו.
הבחור לא ממש הקשיב.
"אני יכול להשיג לכם צניחה בדיוק באותו איזור, פשוט במועדון שנמצא חמישה קילומטרים דרומה, בשני שליש מחיר."
"אין צורך."
"פשוט חבל על הבזבוז."
"זה בסדר."
"זה לא שווה לכם. בחיי."
"לשם, בבקשה."
סוכן הנסיעות נשף בתסכול, הוא הקיש על מספר מקשים במקלדת לפניו. שתיים עשרה שנה של חשיבה במושגים של מחירים נמוכים התמרדו בתוכו בשקט. אבל הלקוח תמיד צודק.
הוא ארגן את הכל. הטיסה, המלון בלילה הראשון, הטיסה השניה, והנסיעה הארוכה למועדון הצניחה. לבסוף שלח את הבקשה למועדון עצמו.
"תוכלו להתקשר ממחר בבוקר." אמר לבסוף "ולקבל את האישור הסופי על הצניחה."
הם קמו.
הוא קם גם, אינסטינקטיבית.
הבחור לחץ את ידו ואמר "תודה."
"נסיעה טובה." פלט הסוכן.
והבחורה הרימה את עיניה מתחת לקפוצ'ון, הביטה בו ואמרה "תודה.".
והלכו.

הזרע שממנו צומחת גאונות והזרע שממנו צומח הטירוף, מגיעים למעשה מאותו מקום.
אולי משום כך השניה שבה קלט את עיניה של הבחורה תמיד תגרום לו, בזכרונותיו, לרעוד מפחד ומאושר באותה המידה.

ברכיו פקו.
הוא התמוטט חזרה לתוך כסאו.
גופו, הרגיל בשגרה נעימה, פשוטה, חוזרת על עצמה, לא היה מוכן להפצצת התחושות שהגיעה.
יש בחיים הרבה יותר מאשר החיים עצמם, זה פעם בו. אלף תמונות שטפו את מחשבתו.
כמו שהרווח בין התווים הוא זה שיוצר את המנגינה, כמו שהריק שבין החלקיקים הוא זה שיוצר את האטום. יש משהו גם בין הרגעים. בקו הגבול.
זה יותר מאוסף של רגעים.
הוא רעד כולו.
דמעות עלו בעיניו.לפתע, הקול שהשמיעו ראותיו בעת ששאף ברעדה פנימה הפך להיות משמעותי.
הצבעים נראו מעט אחרת.הקולות העמיקו וחפרו בתוך אזניו.
מיליון רעיונות, אלף תחושות, אינסוף אפשרויות חיים נגלו לפתע מול עיניו.
לוחם או משורר,ארכיטקט או מגדל פרחים, מלחין או מלך. כל מה שאפשר להיות נפרש לפניו.
מסביב החל העולם לשיר, כמו שרק מי שראה את עיניה של ההשראה,יכול לשמוע.

רגליו הקטנות של הדרור נאחזו בכתף הרזה והאפורה.
מ צעד ברחוב, צילו מפלס לו את הדרך לפניו, על המדרכה, שקיעה מחממת את גבו.
הוא פנה ימינה, והדרור הקטן חבט מעט בכנפיו, מנסה להחזיר לעצמו את שיווי המשקל.
מ פלט התנצלות קצרה. הדרור צייץ בתשובה.
בדממה, נעלמה השמש בין הבניינים.
מ נעמד מול אחד הבתים, במרכז המדרכה, והקשיב.
רחוב אשר שרוי בדממה יכול להיות לפעמים מאוד רועש.
מ התרכז, מסנן את כל רעשי צמיחתם של השיחים, את כל קולות הנשימה של מאות האנשים בבתים מסביב, את כל קולות ההתנגשות של גרגרי החול על המדרכה.
טקטקטקטיקטקטקטק
הוא הרים את ראשו בחדות
טקטקטקטק-טיקטקט-קטקטקטקטקטיקטק-טקטקטיקטקטקטק
הוא זז במהירות, התקדם לאורך הרחוב, ונעמד שוב.
טקטקטקטיקטקטקטק-טקטקטקטיק-קטקטיקטקטקטקטקטקטק-טיקטקטקטק
הוא הרים את עיניו והביט לעבר אחת הדירות בקומה הרביעית.
"כאן?" אמר בשקט.
הדרור צייץ לאישור, מנער מעט את כנפיו.
מ חשב מעט ואמר "תודה."
והציפור הקטנה והחכמה עפה משם.

אורו החיוור של מסך המחשב הוטל על הפנים הבוהות שמולו.
האיש ישב, עטוף בחושך של סלון הפוך, מבולגן ומסריח, קוקו ארוך שזקוק לחפיפה יורד מאחורי ערפו, עיניו מביטות-לא מביטות מעבר לעיגולים שחורים של חוסר שינה אל תוך הלובן החלבי של מעבד התמלילים. אצבעות דקות ושחוקות הקישו על המקלדת בטירוף חסר עצירה.
טקטקטקטיקט-קטקטקטקטקטקטיקטקטקטקטקטקטקטיקט-קטקטקטקטקטקטיק-טקטקטק.
ללא הפסקה.
שורות ארוכות של נמלי מילים נאספו על המסך.
הרומן האובסיסיבי ביותר שידעה האנושות במאה השנים האחרונות, שטף דרך המקשים המוכים, דרך המעגלים המתחממים, דרך פיקסלים מבולבלים.
ליד המחשב עמדה כוס עם מה שהיה פעם קפה סמיך, והיום כבר היה משקע בוצי וקשיח.
הפעם האחרונה שבה אחת מהידיים הפסיקה להקליד, ולקחה את הכוס הזו בחיקה היתה לפני יותר מעשרים וארבע שעות. ממש אחרי שהמקלדת השביעית שבקה חיים, והוא נאלץ לרוץ שוב, ולקנות עוד ערימה של מקלדות.
טקטק-טקטיקטקטקטקטקטקטקטק-טקטקטקטיקטקטקטק.
בחדר ליד, עברה דמותו של מ, מחפשת עדות, בדל הוכחה, שמץ של רמז.

הוא עבר בעיניו על המדפים, מחפש בין הספרים המרוטים, בין חוברות הכרומו הישנות, בין ערמות דפי הסיכומים של הרצאות אוניברסיטה שעבר זמנן.
הוא בדק את סדיני המיטה, עבר באצבעו על הסדקים בקירות, ריחרח את הברזים.
טקטק-טקטיקטקטקטקטקטקטקטיקטק.
המתקתק שבסלון לא שם לב אליו אפילו.
הוא הצמיד את אוזנו לשטיח הישן באמבטיה, והקשיב.
עבר על ארונות המטבח, מזיז בעדינות חבילות ספגטי פתוחות.
סיבב באיטיות את תוף מכונת הכביסה, בוחן את החורים.
טקטקטקטקטיקטקטקטקטקטקטקטיקט-קטקטקטק.
הוא בחן את מעקה המרפסת.
אחד-אחד הוציא את הבגדים בארון ובדק אותם באורה של מנורה קטנה.
ולבסוף עצר ליד הספה בסלון, ממש מאחורי הסופר המתקתק.

מ הוציא בזהירות פינצטה כסופה קטנה ושקית נילון שטוחה.
בזהירות, הושיט את ידו ותפס בעזרת הפינצטה שערה אדומה ארוכה שהיתה מונחת על מסעד הספה.
הוא הרים אותה, והביט בה בריכוז, חייך, והכניס אותה לתוך השקית הקטנה.
בהעברה מהירה של אצבעותיו על השוליים, אטם את השקית ובתוכה הראיה האמיתית הראשונה שלו.

הגיבורה הראשית של רומן אלף העמודים עמדה כעת בפני דילמה קשה.
אצבעותיו העייפות של הסופר רצו הלוך ושוב על המקשים, מתארות בצבעים חיים את הקריעה הנפשית שהמצב העמיד בפניה.
השפה היתה עשירה , קולחת, מדויקת.
לא יהיה אדם אחד שיקרא את תיאור התסכול ואיבוד הדרך ששטף מתוך נפשו אל המסך, ולא יזיל דמעה.
עיניו הבוהות ראו-לא ראו את המסך, ליבו נזל את המילים.
ולפתע המסך כבה.

הסופר פלט צווחה קטנה.
מ עמד מולו, הוריד את אצבעו מכפתור המסך, ואמר "יש לי שאלה קטנה."
הסופר הסתכל עליו בשתיקה לשניה ואז החל להאבק.
"לא. לא". הוא התחנן. אצבעותיו התעקמו בתסכול, כל גופו רעד.
מ דחף את הכיסא המתגלגל מהמחשב. "שאלה קטנה."
פחד אמיתי יצא כעת מעיניו של הבחור המתולתל. הוא ניסה לומר משהו. שלח את ידו, החזיר אותה בחזרה. מלמל משהו בשקט.
מ התקרב אליו, בעדינות.
"אני.. אני.." לחש הסופר בשקט " בבקשה…"
"מה?" שאל מ בשקט.
"אני… לשמור…" אמר הסופר "לשמור…"
גבותיו של מ עלו בשאלה, ואז הבין, והסתובב ולחץ על שני מקשים במקלדת. "שמרתי." אמר.
הסופר נרגע מעט. הוא הרים את עיניו למ, מנסה למקם אותו בתודעתו.
"אני… אני צריך לסיים." אמר.
"אני יודע." אמר מ.
"חשוב." אמר הבחור, עיניו ממצמצות במהירות.
"זה יקח רק דקה." אמר מ.

הסופר כבר נשם בצורה מסודרת עכשיו.מ נתן לו כמה דקות להרגע לפני שהתחיל לשאול.
"האם היתה כאן בחורה בחודש האחרון?"
"אמ. כן…היו כאן כל מיני בחורות."
"מי למשל?"
"כאלה שאני לומד איתן, אחותי, חברות.. אני… כל מיני…"
"מי האחרונה שהיתה כאן?"
"אחותי. אני חושב."
"אתה חושב?"
"הייתי עסוק… בכתיבה… לא שמתי לב…"
"אני מדבר על האחרונה שהיתה כאן לפני שהתחלת לכתוב."
"אני.. אולי…"
"כן?"
"אני לא זוכר את השם שלה."
"זה הגיוני."
"זו חברה של חבר שלי. הם באו לכאן לפני שבועיים. סתם לביקור."
"תתאר לי אותה, בבקשה."
"היא.. היא היתה… משהו כזה… כלומר…"
"גובה? צבע עיניים? שיער?"
"היא כזו…"
"כן?"
"אני מנסה…. כלומר…"
"כן?"
הוא הרים עיניו, ואמר בהפתעה "לא ניתנת לתיאור."

המסך היה דלוק שוב כעת.
טקטקטקטקטיקטקט-קטקטקטקטקטיקט-קטקטקטק.
מ שלח מבט אחרון לדירה, הספר הגדול של המאה המשיך להכתב.
הוא הכריח את הסופר לשתות משהו לפני שפתח לו את המסך שוב.
טקטקטקטקטיקטקט-קטקטק.
מישהו צריך לנקות כאן מתישהו.
הוא יצא וסגר את הדלת.
מאחריו המשיך הבחור לתקתק במרץ. השורות רצו על מסך.
טקטקטקטקטיקטקט-קטקטקקטקטקטק-טיקטקט-קטקטק.
מ ירד באיטיות במדרגות, מהורהר, בכיסו שקית קטנה ובה שערה.
טקטקטקטקטיק.
הסופר הרים את ידיו ומתח את אצבעותיו. לפתע הוא שם לב שהן מעט כואבות.
מ הגיע לקומת הקרקע.
טק טק. טק טיק.
טק.
קצב הנקישות ירד כעת. לפתע הוא שם לב כמה מסריח כאן.
מה בעצם הוא רצה לכתוב לגבי המלאני הזו?
דמות אפורה ורזה צעדה במורד הרחוב, נושמת את אוויר הלילה.
טיק.
טיק.
ריבונו של עולם,קלט לפתע המתקתק, עמוד 450! איך בכלל תכננתי להוציא אותם מהתסבוכת הזו? אני כל כך עייף.
ידיו נשמטו בצדי גופו.
בסופו של הרחוב פנה מ ימינה, הראיה מיטלטלת בכיסו, ונעלם מהעין.
מאחוריו, בדירה קטנה ומוזנחת, תהה הסופר איך להמשיך את הספר הגדול של המאה, ואיפה הוא שמר את הטלפון של הפיצה.

"אני יורד רגע להוריד את הזבל." השקית המלאה התנדנדה בידיו קלות.
"סבבה." היא אמרה, הופכת דף בספר שבידה.
הוא יצא, משאיר אחריו את הדלת פתוחה כדי סדק.
הספר היה רגיל מדי. עלילה שטוחה שנועדה למכור. אנחה קטנה נפלטה מפיה.
היא העבירה את האצבע על האותיות ונגעה בה בלשונה. הטעם היה נדוש.
היא מצמצה בשפתיה, מנסה למצוא את המילה המתאימה.
"זחוח." חשבה לבסוף.

"שלום." הוא עמד בדלת, ידיו בכיסיו.
היא הציצה מתחת לשפת הקפוצ'ון. "תמיד אתה חייב להגיע בדממה כזו." אמרה.
הוא הוריד את כובעו מראשו. העביר יד בשיער השחור. "אני מקווה שתתני לי להכנס."
"כן," היא אמרה "רק אל תהרוג את החתול…"
"מצחיק מאוד." הוא אמר, ופסע.
היא קמה ונעמדה מולו. קפוצ'ון ארוך שחור מול מעיל וכובע אפורים.
"את נדרשת." הוא אמר.
היא כאילו לא שמה לב לדבריו. "מוזר שדווקא אותך שלחו." אמרה.
"לא שלחו. פשוט הגיע הזמן לחזור." הוא אמר.
"אני לא חושבת." היא ענתה, והסתובבה ממנו.
במהירות, כברק חד, נשלחה ידו ותפסה בבד השחור. באיבחה אחת הוא תלש את התחפושת.
השראה הסתובבה במהירות, צועקת בהפתעה ובזעם, אבל היא כבר יצאה לאור.

הקירות עצרו את נשימתם.
עשרות אלפי צבעים, פיזזו מסביב, נשברים הלוך ושוב בשיער הארוך, בעור פניה המסנוור, בשמלתה הלבנה-שחורה-אדומה-ירוקה-צהובה-כחולה-סגולה-חומה עד אינסוף.רישרוש הבד כשהסתובבה,
עיניה רושפות כעס, היה כגלי ים שמהם חוצבים את הסוסים ששועטים בין העננים.
החדר כולו פעם בהכרת תודה.

"איך אתה מעז?!" היא צעקה, מצביעה עליו בחמת זעם.
"הגיע," הוא אמר בשלווה "הזמן לחזור."
היא עמדה מולו, עיניה יוקדות, מסדירה את הנשימה.
זרועה ירדה לאט למותנה.
מבט משועשע חלף על פניה.
"לא." היא אמרה.
היא תפסה ביד אחת את שמלתה הארוכה והרימה אותה מעט.
"מה אתה רואה?" שאלה.
הוא הביט למטה.וראה את כפות רגליה.
פשוטות. רגילות. חסרות יחוד.
גבו שח באחת. "מה עשית?" שאל.
"פרשתי." היא אמרה.
הוא שתק מעט.
"דווקא אתה, יותר מכולם, אמור להבין אותי."
"זה לא אותו דבר."
"זה דומה מספיק."
"זה לגמרי לא אותו דבר. מה כבר איבדת?"
"אני לא ממש יודעת. כנראה שאת הכוח להמשיך. בוקר אחד קמתי וגיליתי שאני מתחילה להתרגל."
"אפשר לעצור את זה אם תופסים את זה מוקדם מספיק."
"לא מספיק הייתי בטוחה שאני רוצה. אני גם ההתחלה של כל המלחמות, אתה יודע. של כל המצאות הנשק, של כל הסיפורים המרושעים, השמועות הזדוניות… במשך כמה ימים לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה. על כל שיר אהבה שיצרתי, נוצר גם כתב שיטנה, על כל דרך שהמציאו לאהוב, המציאו גם דרך לשנוא ולהכאיב. כשהכל התחיל, כשהזרת הקטנה ברגל שלי נהייתה סתם זרת קטנה, חשבתי בהתחלה שאולי באמת זה מה שצריך לקרות. שאולי העולם ירוויח."
"זה לא תפקידך."
"אני לא בטוחה."
"וגם אחרי כמה ימים, זה עדיין לא מאוחר מדי."
"ואז פגשתי אותו. היחידי שפשוט לא ראה מה אני."
"זה בלתי אפשרי."
"זו עובדה. הוא לא ראה בי כלום מלבד מה שאני."
"אני אומר שוב. זה בלתי אפשרי."
"ואני אומרת שוב – זו עובדה. בשבילו הייתי רגילה. למה להלחם במה שקורה לי, אם סוף כל סוף זה מביא לי אהבה? משהו אמיתי, לא הערצה טיפשית שכזו. משהו שמרגישים כלפי, לא כלפי מה שאני…"

הם עמדו זה מול זו בדממה, מספר שניות.
"מה את מסתירה ממני?"
היא נשפה אוויר באנחה."שום דבר. זה באמת פשוט. כנראה שקיבלתי את ההחלטה בלי לרצות, והראיתי לך את ההוכחה בכך שאני שלמה איתה. זה כבר התחיל, אני לאט לאט הופכת להיות פשוטה, רגילה.
התחלתי להשתנות לפני שפגשתי אותו."
"ככה פתאום."
"כן, ככה פתאום. אני מתארת לעצמי שהגיע זמני ללכת. זהו סופה של ההשראה. לפחות של ההשראה הנוכחית."
"מה העולם אמור לעשות עכשיו?"
"למה אני תמיד צריכה לדאוג לעולם? אני נושאת את העולם על כתפי כבר כל כך הרבה זמן. הגיע הזמן לפרוש."
"עלייך להעמיד יורשת."
היא הנידה בראשה "אני לא יכולה, גם אם ארצה. אתה חושב שאני באמת בטוחה שזה הדבר הנכון? אבל גיליתי שאני מתחילה להשתנות לפני שהחלטתי האם אני באמת רוצה לעשות זאת. זה קרה מעצמו.לכל נפש יש את השלבים שלה. הגיע השלב שלי להמשיך הלאה."
"ועכשיו?"
"מחר נטוס לנקודת הצניחה. ומשם הכל אפשרי."

הוא הניח את כובעו על ראשו. זה לקח בסך הכל שתי דקות. התגלית, והאכזבה.
"אני אתגעגע אלייך." אמר.
דמעה קטנה עמדה בעינה. "גם אני".
"ואני שואל את עצמי מה נעשה עכשיו. בלעדייך."
"זהו הגורל."
"בולשיט." הוא פנה לדלת "הגורל לא קיים. רק ההחלטות שלנו. אל תשתמשי בגורל כתירוץ."
"לא בחרתי בזה . לפחות לא במודע."
"'לפחות לא במודע',  מה שזה לא אומר. מתי כל זה אמור להיגמר?" שאל.
"הקצב גדל כל הזמן.מתחת לשמלה הזו כמעט כולי כבר לא מה שהייתי. לפי החישוב שלי, מחר בערב כבר אהיה אישה רגילה."
"עידן שחור יתחיל מחר בערב." אמר.
"ממתי נהיית כזה פסימי?" היא שאלה בחיוך.
אבל הוא כבר ירד במדרגות.
הזמן חזר לנוע.
למטה מישהו סגר את דלת חדר האשפה, והחל לעלות בחזרה.

המונית עצרה מול הבניין וחיכתה.
אחרי שתי דקות הנהג שלח את ידו ולחץ במרכז ההגה, מצפצף קלות.
דלת הבניין נפתחה וזוג צעירים יצא אל הערב הקריר, כל אחד מהם מחזיק במזוודה, ונושא תיק גב.
הבחור היה עטור תלתלים מלכותיים כמעט, גבוה ובנוי היטב.
הבחורה היתה לבושה בשמלה לבנה ארוכה ומרשרשת, שערה גלש על כתפיה.
המזוודות נסגרות בתא המטען.
רגילה ונפלאה ככל בחורה אחרת, היא התיישבה מאחור לצד בן זוגה.
הם הביטו זה בעיני זו, והמונית יצאה לשדה התעופה.
בצללים, דמות ארוכה ושותקת עקבה אחרי הכל במבטה, ואז נעה ונעלמה בין הסמטאות.

שירי אהבה לא נכתבו באותו ערב.
תוכניות כלכליות מבריקות לא נהגו.
מיליוני ילדים ישבו מול חיילי הצעצוע שלהם, ולא ארגו להם שום הרפתקאה.
שום תגלית מדעית לא נתגלתה.
וכולם המשיכו את חייהם, רק מכוחה של האינרציה הטבועה בהם, ולא יותר.

"דווקא אתה, יותר מכולם, אמור להבין אותי."
זה הרי בכלל לא אותו דבר.
זה הרי בכלל לא הגיע מאותו המקום.
ההחלטה שלו דווקא היתה במודע.
אז, אחרי שגילה שמרוב עיסוקים והתרוצצויות ועבודה קשה ונהדרת, הוא פשוט לא שם לב אליה מספיק.
הוא לא ראה. לא ראה את היאוש הקטן והבוגדני שנתלה עליה, מוצץ את שמחת החיים שלה. לא שם לב אליו בכלל.
וכאשר גילה, כבר היה מאוחר מדי, והיא כבר לא היתה שם.
הוא עמד אז בגשם, הטיפות שוטפות אותו, וראה לפתע את כל התמונה. את כל מה שהחמיץ, את כל הטעויות הקטנות והמצטברות.
והחליט שהוא לא רוצה בזה יותר.
באיזשהו מקום עמוק בתוכו, משהו זז. וכאשר השמש עלתה אחרי הלילה ההוא, הוא כבר לא היה סקרנות.

מ חימם מים.
הוא מילא את הקומקום הישן, המתכתי, והניח אותו על האש.
רוח קלה נשבה בין חריצי החלון.
הוא ישב וחיכה לצפירת האדים.

אי שם, עלו זוג צעירים על מטוס.
איש לא שם את ליבו אליהם באופן מיוחד.
המנועים רעמו.
המטוס החל להאיץ על המסלול.
במושב C4 ישבה צעירה לבושה לבן, העייפות נכרת עליה לא פחות מהיופי.
שתי דמעות קטנות יצאו מעיניה וזלגו כמו בתמונת ראי סימטרית.
"תודה." היא לחשה "וסליחה."
הגלגלים ניתקו מהארץ בחשאי.

המים רתחו.
הוא קם ממקומו, עדיין שקוע במחשבות ומזג מעט מהם לכוס חד פעמית מקלקר.
לאחר מכן לקח את הכוס בידו והעמיד אותה על השולחן במטבח.
לא היה לו שום ביטחון שזה אכן יעבוד.
הוא ניגש אל החלון הקטן, התרומם על קצות אצבעותיו, ופתח אותו.
לאחר מכן חזר אל שולחן הפורמאיקה השרוט, ואל הכוס שעמדה עליו, והוציא מחיקו שקית קטנה ובה שערה בודדת.
בזהירות, פתח את השקית, והוציא את השערה האדומה עדיין.
הוא התבונן בה מעט, ואז הניח אותה באיטיות אל תוך המים החמים.
צליל חרישי של תסיסה נשמע, והשערה נעלמה, מתמוססת אל תוך המים.
הוא עמד וחיכה, מביט בכוס.
דבר לא קרה. צבע המים נשאר צלול כבתחילה. הם החלו להתקרר.

לבסוף, אחרי כמעט חצי שעה, הוא משך בכתפיו.
"עשיתי את שלי." אמר לעצמו, וניגש לסגור את חלון המטבח.
הוא התרומם על בהונותיו לסגור את החלון, ואז עצר לרגע, והחליט להשאיר אותו פתוח.
מבט אחרון בכוס שעל השולחן.
הוא יצא, סוגר אחריו את האור, ואת הדלת.

השעות עברו.
דקות חסרות עניין תקתקו בשעוני העולם.
אור דק ולא יציב נראה במרכז המטבח החשוך.
נקודת אור קטנה, מהבהבת, עלתה מתוך כוס המים הקרים.
ועוד אחת.
ועוד.
מאות מאות של נקודות אבק אור הסתחררו מתוך כוס הקלקר הקטנה מפזרות את עצמן בחלל החדר, רוקדות כגרגרי חול נוצצים על הרוח הקלה שנכנסה דרך החלון.
הן הסתחררו בחדר.
חלקן לא שרד יותר משניה או שתיים, וכבר כבה.
אחרות, כבדות מדי, ירדו למטה, ושם כבו מול הריצפה הקרה.
וחלק, איכשהו, יצאו דרך החלון.

האדנית הקטנה כבר מזמן לא היתה בשימוש.
ממה שהיה ערש לכמה עשבי תיבול, אפילו בדל של שורש לא ממש נשאר.
היא ניסתה לשתול שם כל כך הרבה דברים, ובסוף הכל נבל, כמש.
כעת פשוט היתה תלויה שם אדנית מלאה בחול.
גרגר אור קטן נסחף על הרוח.
הוא עלה מעט, נע הלוך ושוב, האוויר המשתנה משחק בו.
לבסוף נחת מעדנות בתוך האדנית, ונבלע בה. האדמה במקום נחיתתו עוד האירה מעט באור חום-אדמדם, ואז גם זה נעלם.
כמה שניות אחר כך עלה קטן וירקרק הזדקר.
מחר, כשהיא תפתח את החלון, הצבעים יסנוורו אותה בעושרם.

ספסל העץ האדמדם עמד בפינת הפארק.
היה זה האיזור המוזנח יותר, הנקי פחות. ריח לא נעים של מים עומדים ריחף במקום.
נקודת אור בודדת נסחפה, מרחפת לא הרבה מעל ערימות העלים הרקובים.
חתול צנום ואפור עבר שם והביט בה, משתאה.
היא ריחפה עוד מעט קדימה, ובדיוק כשהחליט להושיט את כפו, היא זינקה מעט קדימה ונחתה על הספסל, נתפסת מתחת לחתיכת צבע מתקלף.
במשך כמה שניות היא עוד האירה ואז נבלעה בתוך העץ הסדוק.
הספסל כולו האדים והתחמם, מאיר את העצים מסביב באור אדמדם חלש. החתול פלט יללה מבוהלת ורץ משם.
אף אחד לעולם לא יבין את הקשר, ולעולם ישים לב לעובדה, שכל אחד מחסרי הבית שישנו על הספסל הזה אי פעם בעתיד, יקום למחרת וישנה את חייו.

ציפצופו  המונוטוני של המוניטור ספר לאחור את פעימות ליבה של הילדה.
פניה החיוורים הוארו על ידי הירח.
במסדרון, נקודת אור קטנה ומהבהבת בעקשנות, ריחפה כגרגר אבק קסום, קרוב לתיקרה.
אחד היאושים שרצו במסדרון עצר ממרוצו ובהה בה.
היא עלתה וירדה, ממשיכה להבהב. כמעט שעה עברה כבר ממתי שנוצרה.
היאוש ניסה לקפוץ ולתפוס אותה בידו, אך היא היתה גבוהה מדי.
הוא ניסה לטפס על כיסא ולקפוץ, אבל היא חמקה מידו שוב, ועברה בדממה בסדק הקטן שנשאר לאחר שמישהו שיצא מחדר הילדה לא סגר אחריו את הדלת כראוי.
היאוש, כדרכו, התייאש וחזר לרוץ.
רסיס האור הקטן ריחף כעת בחדר הילדה, וא נע מעט ימינה ושמאלה, נתון לזרמי אוויר דקים וקלים.לבסוף החל לרדת לאט לאט לכיוון המיטה, עד שלפתע נלכד בזרם אוויר קטן, ונסחף לתוך אפה של הילדה.

בתחילה לא ראו כלום.
אבל כעבור כמה שניות היה ניתן לראות, מבעד השמיכה הדקה, דרך הפיג'מה הפשוטה, את האור האדום שבקע מתוך ליבה הפועם. שבילים של אור אדום התפשטו ממנו, מתפצלים שוב ושוב לאורך העורקים,גורמים לתא אחר תא להתעורר.
הנימים הקטנים התמלאו גם הם כעת, והגוף הקטן עלה וריחף סנטימטר או שניים מעל המיטה.
ברחבי בית החולים הבהבו האורות. המהום קצר ועמוק עבר בין החדרים, ואז חדל באחת.
הילדה פתחה את עיניה, והתיישבה.
ראשה הקרח עד לפני עשר שניות היה עטור כעת בשיער שזהר, מאיר את הירח. עיניה הביטו סביב על החדר, הפיג'מה נכרכה סביבה באלפי צבעים.
היא ירדה מהמיטה, ונעמדה יחפה על הרצפה הקרה.
אי שם בקצה העולם, מישהו החל לכתוב ספר ילדים.
"הנני." אמרה ההשראה.
והיא יצאה מהחדר, משאירה מאחוריה את המוניטור, שצפצף עכשיו מנגינה רכה ועשירה.

דמות קטנה, של אדם גמלוני למראה, עברה את הכביש.
שערו המקורזל הפך להיות אפילו מגוחך יותר לאחר שהרוח פרעה אותו.
הוא הגיע לצד השני והביט לצדדים בחטף, מוודא שאיש לא רואה.
לאחר מכן דילג על כמה מדרגות לעבר הדלת.
כשהיה ליד הבית, היה אפשר כבר לשמוע צליל חלש של כינור, עולה ויורד ברכות.
הוא הוציא מכיסו פתק קטן והביט בו.
"ברגשי תודה." היה כתוב שם, בכתב עגול ורציני.
מהכיס השני יצא פרח.
שושנה מלאה, גדולה. גבעול ארוך, עלי כותרת לבנים, מבריקים.
מלבד שניים, בשני צדדים מנוגדים, שחורים. שושנה לבנה, עם שני עלי כותרת שחורים.
בעדינות, הודבקו הפתק והפרח אל הדלת.
יד קטנה נשלחה וצלצלה בפעמון, ורגליים קצרות ומגושמות טופפו משם במהירות.
* * *

בית הקברות היה ישן, ועזוב.
הוא עמד מעל הקבר הקטן והפשוט, מחזיק בידו את השושנה הלבנה בעלת שני עלי הכותרת השחורים.
"הי." הוא אמר.
הכניס יד לכיס. הוציא. חשב קצת.
"אני יודע שלא הייתי הרבה זמן. מה נשמע?" אמר לבסוף "רציתי רק לספר קצת מה קורה. ושזה לא שלא באתי בלי סיבה."
הוא כרע  מול הקבר. " יש סקרנות חדש עכשיו, את יודעת. הוא תזזיתי שכזה, חסר מנוחה, חסר אחריות. כל כך שונה ממני. פשוט קופץ לכל דבר, בלי מחשבה. מתעסק בשטויות לפעמים. אבל זה כבר לא ענייני."
הוא גלגל את הפרח בין אצבעותיו. "שיניתי את השם, את יודעת? זכרתי את הסיפור שסיפרת על הפגישה הראשונה שלנו, שחזרת הביתה ואחותך שאלת אותך מה זה העיניים שלך מאירות ככה, ופשוט חייכת ואמרת 'פגשתי מישהו'. את זוכרת את זה?
אז שיניתי את השם. ל'מישהו'. לפעמים אני פשוט מזדהה בתור מ, זה פותר את הצורך להסביר."
הוא הרים את ידו והעמיד אותה במאוזן. להבה ארוכה קפצה והופיעה עליה.
"אני לא מסוגל לבכות מאז הלילה ההוא," אמר "לא רציתי לחזור לפני שאצליח לבכות. בחיי שניסיתי הכל. נשאר רק דבר אחד לנסות."
הוא הכניס את ראשו של הפרח לתוך הלהבה, ושניות מעטות אחר כך הסתלסל עשן אפור ודק למעלה.
הוא הכניס את פניו לתוך העשן, נותן לו להכנס אל תוך עיניו, עומד כך במשך כמה שניות, ואז כבתה הלהבה והוא נשאר רוכן כפוף מעל הקבר, עיניו צורבות.
דמעה אחת, עגולה ושקופה, נשרה מתוך עינו על גבי האבק.

הוא התרומם, דמות גבוהה, לבושה באפור, ממצמץ מעט.
"להתראות." אמר, הסתובב והלך.
על הקבר מאחוריו, במקום בו נפלה הדמעה,החל כבר לנבוט גבעולה של שושנה חדשה.

השאר תגובה