היום בו התחלתי לאהוב ג'ז (או: תזכורת מדני קיי)

dannyווינט פרסמו בשבוע שעבר קטע וידיאו ישן שבו נראה דני קיי חונך את אחד מראשוני מטוסי אל-על. הקטע הזה, החום-לבן (זה הרי לא באמת שחור-לבן, לא?) שבו קיי נראה עושה פוזות על המדרגות ומעשן סיגר עם הטייסים, זרק אותי אחורה לילדות ולאהבה הגדולה שלי לשחקן הזה.

דני קיי, שחקן יהודי ומוכשר להפליא, היה אחת מהדמויות שמלאו את העולם ה"אומנותי" שהכרתי בתור ילד. הוא היה שחקן, רקדן, קומיקאי, מוסיקאי, מנצח ובכלל כנראה בחור נחמד מאוד. הסרטים שלו, כשצופים בהם היום, אולי נראים קצת נאיביים, אבל זה רק בכלל שהתרגלנו למשהו אחר. הם, עדיין, סרטים שבנויים על כל  כך הרבה כשרון, קסם אישי וחוכמה, שתמיד הם ישארו קלאסיקה של טעם טוב, בשבילי.
הקטע בווינט שלח אותי מיד ליוטיוב לחפש קטעי סרטים שזכרתי מהילדות, והנה קצת ממה שמצאתי ועשה לי טוב בלב.

קיי ולואי ארמסטרונג שרים
זוהי התוצאה הראשונה שיוטיוב כשמחפשים את דני קיי והיא מייצגת כל כך יפה בעיני את הכריזמה, הכשרון והאינטילגנציה הקומית שלו. כמובן שלאהוב את ארמסטרונג עוזר מאוד.
כמה נחמד זה לראות את שני הענקים האלה פשוט נהנים אחד מהשני.

שירו של המפקח הכללי
אחד הסרטים המפורסמים של קיי היה "המפקח הכללי" שבו גילם את הנווד הצועני שנחשב בטעות על ידי אנשי העיר שהוא מגיע אליה כמפקח שבה לבדוק את התנהלות ראשי העיר. הסיפור כבר הומחז לא מעט פעמים (וגם בישראל, אגב).
הגרסא של קיי היא קלאסיקה אמיתית, עם שירים נהדרים, ומדי פעם הייתי מגלה אותה מחדש באיזה שידור חוזר…
בקטע הזה, קיי מופיע מול נכבדי העיר (בתור המפקח הכללי) שבדיוק הרעילו את הכוס שלו (כדי שלא יגלה שמעלו בכספי הקופה הציבורית…) ומחכים שכבר יסיים את ההופעה קטנה שלו ויתן לגימה.
 לצערי הסרטון נחתך בדיוק שלוש שניות לפני סיומו ה"אמיתי" אבל זה עדיין נפלא.
הקטע שבו קיי מארגן את כל האנשים במסיבה לשיר לו קולות רקע זכור לי במיוחד, ובתור ילד תמיד חלמתי לקחת קבוצה של אנשים ולארגן אותם ככה, ואולי ממש לגרום להם לשיר "זוממממ-שטוק-שטוק-הא-הא-הא!".

Flying Home
הקטע הבא הוא פשוט הקטע שגרם לי להתחיל להתעניין בג'ז. אחרי שראיתי את הקטע הזה – ולמעשה לאורך כל חיי – חיפשתי את התווים של השיר שמנוגן כאן (flying home) או סתם הקלטות שלו, קניתי קלטות של סווינג, והתחלתי להתעניין במוסיקה הזו שנראתה כמו משהו שהוא פשוט כיף אנושי כשהוא מועבר לצורה של צלילים.
במשך שנים לא ראיתי את הקטע הזה עד שבוע שעבר, כי הייתי בטוח שהוא מתוך סרט שנקרא "שבעת הפרופסורים".
אז מסתבר שאכן יש שם שבעה פרופסורים, אבל שם הסרט במקור הוא a song is born. הוא מספר על שבעה פרופסורים (שקיי הוא הצעיר שבהם) שחוקרים את תולדות המוסיקה, ומקליטים את התהליך. המון שירים טובים בביצועים מגניבים. איכשהו במהלך הסרט הם מסתבכים עם חבורה מהמאפיה וקומדית טעויות חביבה יוצאת לדרך מטובלת בהמון מוסיקה עם טובי המוסיקאים של אותה תקופה.
קטע הסיום של הסרט הוא זה.
בחדר הגדול, קיי וששת הפרופסורים האחרים מוחזקים כבני ערובה ע"י שני גנגסטרים טיפוסיים, יחד עם קבוצה של מוסיקאים. בחדר ליד, אהובתו של קיי נאלצת להתחתן לראש חבורת הגנגסטרים (לאחר שאכן היתה משתפת פעולה שלו במהלך הסרט, אך עכשיו היא כבר מאוהבת כמובן בקיי ידידנו). הפתרון הראוי של הפרופסורים, לנגן לשני הגנגסטרים. אבל לנגן משהו אנרגטי וחזק עד כדי כך שהוא יפיל את התוף הענק שתלוי למעלה על ראשו של אחד מהם.
אין צורך לראות יותר מאשר שלוש הדקות הראשונות כאן, מבחינתי.סוף הסרט שאחרי הקטע המוסיקלי הוא אכן פחות חשוב לי כרגע, אבל הקטע המוסיקלי עצמו פשוט גרם לי להתאהב במוסיקה הזו.
הפתיחה הזו של הפסנתר תמיד תהיה בשבילי האופן האגבי שבו ג'ז באמת מנוגן, הצווחות הארוכות שארמסטרונג (גם כאן) משמיע מהחצוצרה שלו תמיד יקפיצו אותי בכסא והאופן המטורף הזה שבו כל כך הרבה אנשים (שימו לב לפרופסור עם הזקן והסיגר. נכון חמוד?) עושים רעש נהדר כזה ביחד גורם לי לחזור לעיניים הבורקות שהיו לי בתור ילד.
איזה כיף היה למצוא את זה.

2 thoughts on “היום בו התחלתי לאהוב ג'ז (או: תזכורת מדני קיי)”

  1. אתה לא מבין מה עשית לי, אחרי הפוסט הזה שלך הרגשתי קצת כמו דאג וטוני כאילו נשאבתי לאיזה מנהרת זמן, כילדה קטנה הייתי מאוהבת בדני קיי,בפרצופים בתחפושות בריקודים הכול,
    גדלתי על הסרטים שלו ברמה כזו שידעתי שירים שלמים באנגלית עוד לפני שידעתי אנגלית, לא שזה עזר לי משהו…
    אחרי שקראתי את הפוסט שלך חיפשתי עוד קטעים והתרגשתי כל כך לראות דברים שלא ראיתי כבר המון שנים.
    בזמן שצפיתי בקטעים נזכרתי בגיבורת ילדות אחרת שלי – שירלי טמפל וישבתי לצפות גם בה ביו טיוב (שעה!!!),

    מצד אחד זה כיף לגלות כאלו אוצרות שמזמן שכחתי מקיומם מצד שני קצת עצוב לי שהילדים שלי לא יזכו לראות ולחוש את התמימות שלה אנחנו זכינו.

  2. טוב, פספסתי את המסיבה בשלוש שנים וחצי, ומשלושת הקטעים נותר רק אחד. הראשון.
    אבל זה הספיק כדי להזכר בכל הכיף שזכיתי לחוות מקיי גם אני, בילדותי. אני זוכר את הסרט בו הוא שר את השיר על הברווזון המכוער עם הילד הקרח (אני זוכר גם את השיר!), אני זוכר את המפקח הכללי (כי הוא שודר פעמים רבות גם שני אחרי זה בכבלים, באיכות נוראה), אני זוכר סרט בו הוא ידע לכתוב גם ביד ימין וגם ביד שמאל (לא זוכר שום דבר מלבד זה), ו… זהו, כרגע.

    ואני קצת חושש להגרר עכשיו לצפיה בלתי נגמרת ביוטיוב בקטעים שלו, אז אני אשמור את זה לפעם אחרת. וכמו המגיבה האחרת, גם אני זוכר את הימים בהם היו סרטים שלו על המרקע שלנו. ושל שירלי טמפל. והשמן והרזה. וג'רי לואיס. דברים שכבר לא משודרים יותר, גם לא בעידן מיליון הערוצים, גם לא בערוצים הנידחים – וחבל.
    ולסיום, אני זוכר גם את היום ההוא – טרום ימי הצפיה כילד במהדורות החדשות בטלוויזיה, ובטח טרום ימי האינטרנט – שבו גיליתי שקיי הלך לעולמו, גיליתי דרך פינת החדשות ב"אצבעוני".

    ולסיום סיומת – אני גאה שיש על שמו רחוב היום בדרום ת"א, גם אם קטן. לא עברתי שם (עדיין).

    במחשבה שניה, הלכתי לשוטט (טיפה) ביוטיוב, ומצאתי את אחד השירים היפים והמרגשים בהיסטוריה:
    http://www.youtube.com/watch?v=WMKxnYRhk6I

    תודה על הרשומה, תודה לאל על דני קיי ותודה לאל על הזכרונות.

השאר תגובה