ספר: Stumbling on happiness

מי שמכיר אותי (ולמען האמת, גם מי שקורא כאן מדי פעם) יודע שאני מתעניין תמיד בצורה שבה אנחנו מתנהלים כחברה וכיחידים לעבר האושר שלנו, והאופן שבו ההחלטות שלנו והגישה שלנו לחיים אמורות להביא אותנו לשם. ככה שהיה די ברור שאחרי שאתקל בהרצאה של דניאל גילברט בTED (ושאותה אני מביא כאן למטה) מתישהו, באחת הכניסות שלי לאמזון, יצא לי גם להזמין את הספר שלו (ולגלות מעט אחר כך שהספר הזה בעצם כבר זמין בארץ, ובעברית…)

גילברט מדבר ב- stmbling on happiness על האופן שבו אנחנו מנסים להביא את עצמנו לאושר ועל הטעויות שאנחנו עושים, פשוט בגלל האופן שבו המוח האנושי והנפש האנושית עובדים. מומלץ לקרוא את הספר עצמו (ובעברית, כאמור) בשביל לקבל את התמונה השלמה, אבל הנה כמה מהנקודות המעניינות שהוא מעלה.

בני אדם הם כנראה בעל החיים היחיד שיש לו דמיון מפותח ומפורט כל כך. אנחנו מקבלים את ההחלטות שלנו לגבי העתיד בעיקר על ידי זה שאנחנו מפעילים את הדימיון הזה ומנסה לגלות מה הדברים ש"אנחנו של עכשיו" יכולים לעשות שימצאו חן ויעשו טוב גם ל"אנחנו של אחר כך".
הבעיה היא שלדימיון שלנו ולצורת המחשבה שלנו יש גבולות מסוימים מצד אחד, פגמים מסוימים מצד שני ו"הגנות" מסוימות מצד שלישי, וכולן מעוותות את הצורה שבה אנחנו מנבאים את העתיד של עצמנו.

אנחנו לא רואים את העולם כמו שהוא באמת, אומר גילברט. אין סיכוי, הוא טוען, שבזיכרון שלנו נמצא כל מה שחווינו. אנחנו למעשה זוכרים נקודות וכשאנחנו "נזכרים" אנחנו "ממלאים את החסר". התואצה היא שאנחנו זוכרים דברים בצורה שונה מעט ממה שהיה באמת, והזכרון שלנו, ובעקבות זה גם הצורה שבה אנחנו מחליטים על דברים לעתיד, משתנים. אנחנו משמיטים דברים, אנחנו מתעלמים מדברים, ואנחנו מוסיפים דברים שלא באמת שם, כי ככה יותר נוח לנו.
כשאנחנו חווים חוויה, אנחנו זוכרים בעיקר את הסוף שלה, למשל, ובעקבות זאת, אנחנו מקבלים החלטות נכונות שקשורות לחוויות בכלליותן. האם נהנתי מזה באמת או שרק בסוף היה לי טוב?

יש גם גבול לאופן בו הדימיון שלנו יכול לפעול. נסו פעם לדמיין את עצמכם רעבים, מיד אחרי ארוחה גדולה. לא תצליחו. בעיקר כשזה מגיע לרגשות ולתפיסות אנחנו מתקשים לדמיין "אחר-כך" ששונה מ"עכשיו" באופן מהותי. מה שאנחנו בעצמם עושים זה לדמיין את "עכשיו עם טוויסט קטן". אנחנו לא יכולים לבצע קפיצות מהותיות ממש לעתידים אפשריים מסוימים, וכשיש עולם שלם של תחושות שאתה עדיין לא יכול לתפוס כי עוד לא חווית אתה מקבל החלטות שונות בהקשר לכל מה שיכול להביא אותך לשם.
למקומות שאתה יכול להגיע אליהם אין גבול, לדימיון מסתבר, יש הרבה פעמים "עכבות" מסוימות, וזה גורם לזה שאנחנו לא מעריכים נכון איך נרגיש כשנגיע לנקודה מסוימת בחיינו.

אנחנו גם לא מבינים לגמרי מה עושה לנו טוב.
כאן בעצם גילברט מדבר על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות היום-יומית שלנו, ומתמודדים איתה. יש לנו מנגנונים מובנים שעוזרים לנו לקבל את המציאות, להתמודד עם בעיות, לאהוב את עצמנו יותר ולפתור מצוקות.
אנחנו זוכרים את הנתונים כמו שנוח לנו לפעמים, כדי להתאים אותם למה שאנחנו מאמינים בו לפני כן. אנחנו זוכרים מה שנוח לנו ממה שקורה לנו, אנחנו נותנים לעצמנו הסברים על דברים שקרו, בשביל להרגיש טוב עם עצמנו. ואנחנו לא מודעים לזה.
באופן יחסי, אנחנו מצליחים להתמודד טוב יותר עם אסונות מאשר עם דברים קטנים ומעצבנים, אבל כמובן שלא נעדיף שיהיו בחיינו אסונות (וטוב שכך דווקא). מהצד השני, אנחנו כמעט תמיד מתחרטים על דברים שלא עשינו יותר מאשר על דברים שעשינו, ולמרות זאת, כשאנחנו מתלבטים אנחנו לרוב מחליטים לא לעשות, כדי להמנע מסיכון (וזה אולי פחות טוב).
ובנוסף לכל זה, יש לנו תפיסות חברתיות שמנסות לשכנע אותנו מה נכון ומה יביא לנו אושר. אם זה כסף, משפחה, כוח או אהבה, יש אמיתות שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי מה גורם לאנשים להיות מאושרים.
לפעמים האמיתות האלה נכונות, לפעמים לא.

אז מה הפתרון?
כנראה שהוא לבדוק מה גורם לאנשים שסביבנו אושר, ולחקות אותם, אומר גילברט. אבל הוא יודע מראש, וגם אנחנו, שלא ניתן לזה לקרות. אנחנו יותר מדי רוצים להיות אחראים לאושרנו, אנחנו יותר מדי מאמינים שהאופן שבו אנחנו חווים את העולם הוא "שונה" ו"מיוחד". כך שאין סיכוי שנגיד למלצר במסעדה שיתן לנו את המנה שבדרך כלל אנשים אוהבים. לא, לא. אנחנו מאמינים בבחירה. אנחנו נבקש את התפריט ונעבור עליו במשך עשר דקות שלמות כדי לבחור מנה שמעולם לא טעמנו ואין לנו באמת מושג עד כמה היא תעשה לנו טוב.

 כמובן שלספר שמדבר על אושר יש בעיה בסיסית והיא "מהו, בעצם, אושר". גילברט פותח את הספר בעיסוק בבעיה הזו ובעובדה שאושר הוא בכלל סוביקטיבי מדי מכדי למדוד אותו, ולכן גם מכדי לנתח אותו. זו אולי הבעיה.
לאורך הספר עלתה בי לפעמים המחשבה שכל הניתוח הזה בודק למעשה מתי אנחנו מרוצים, ולאו דוקא את הדבר העמוק, בפנימי יותר, שאנחנו קוראים לו, לפעמים רק בינינו לבין עצמנו, מאושרים.
אבל עדיין, גם אם הספר הזה מדבר רק על האופן שבו אנחנו מטעים את עצמנו בדרך ל"להיות מרוצים" הוא עדיין מעניין, וגם אם הוא לא עוסק ומקדם ישירות את האושר שלנו הוא בהחלט נותן לנו כמה תובנות חשובות לגבי האופן שבו אנחנו רודפים אחריו והטעויות שאנחנו עושים בדרך.

ולמי שרוצה רק טעימה, הנה ההרצאה של גילברט מ-TED.

2 thoughts on “ספר: Stumbling on happiness”

  1. האמת שכבר טיבר סקיטובסקי דיבר על ההבדלי בין להיות מרוצה או להנות מנוחות לבין לחוות הנאה. כאשר אנחנו חווים נוחות מקסימלית אין לנו יכולת לחוש הנאה בגלל שהנאה נוצרת משינוי בגירוי ובזמן נוחות, הגירוי בדיוק ברמה אופטימלית – כך שלא ניתן להגדיל אותה.
    עוד בספר שלו

    http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%98%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8_%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99

  2. בהחלט זמין (אפילו זמין על המדף שלי) בעברית, ואף בעל עטיפה הרבה יותר יפה! למען האמת היא זו שגרמה לי לרכוש את הספר – איך אפשר בכלל לרכוש עטיפה כה מכוערת בגרסה האנגלית 🙂 לדעתי טעות כזאת יכולה להיות רק תולדה של משיכה בלתי מודעת אצלך לשפה האנגלית…

    ולעיקרו של עניין אני זוכרת שהייתי בשוק ואף מעוצבנת מעט לקרוא את המסקנה של גילברט לגבי לשאול אנשים , ולמיטב זכרוני הוא לא מפנה אותך בהכרח לאנשים שאתה יודע שטעמם דומה לשלך, כדי לברר מה הדבר שיש לו הסיכוי הגדול ביותר לעשות אותך מאושר/מרוצה – אלא לסתם אנשים אקראיים – ומה עם הבדלים בין אישיים ?!
    לכתוב דבר כזה במאה ה-21 מקדשת האינדיווידואליות? הרי זה בל יאמר! אבל אולי טוב שיש מסקנה מחקרית כזו שמהווה אופוזיציה לאינדיווידואליסטיות, כדי להגיע לאיזון התמיד מיוחל בין לבין.

השאר תגובה