ההדהוד בין הצוקים

canyon

ואז הוא הביט עלי במבט זקן ואמר לי:

"בשביל מה אנחנו כותבים? בשביל מה אנחנו יוצרים? בשביל מה אנחנו קורעים את הנפש לחתיכות על דף או מחפשים במשך שעות מילה אחת? בשביל מה כל העבודה הזו? זו השאלה שלי.
תמיד ידעתי שאני לא מאלו שכותבים למגירה. אני מקנא בהם. כל פעולת היצירה שלהם נועדה לפתח את הפנימיות שלהם, להבהיר לעצמם דברים, להעביר למילים תחושות שהן רק משהו מעורפל ואז, אחרי ביצוע השמישה שלהן, להיכנס לתוך מעטפה סגורה ולא לגלות את עצמן לאף אחד. אבל אני, אני כותב בשביל שאנשים יקראו. ולמה זה חשוב לי, בעצם? ולך, מה זה חשוב לך?"

"בשביל להשאיר משהו ממני אחרי." אמרתי, נבוך מעט, והוא צחק צחוק חנוק.
ואז הרצין באחת, הרים אצבע ולא הוריד אותה עד שסיים נאום שלם כשעיניו נעוצות בעיני.

"אנחנו לא משאירים אחרינו כלום. כלום.
אנחנו יכולים לכתוב כל החיים שלנו ולזכך את הדברים הכי עמוקים שלנו למילים ואנחנו לא משאירים אחרינו כלום. כי אי אפשר. כי כל דבר שנוציא החוצה, יעבור דרך עיניו של האחר, אף פעם לא דרך עינינו. זוהי הטרגדיה האנושית הברורה מכולן. הפער הבלתי ניתן לגישור בין תמונות עולם, בין נפשות, הפער שהשפה היא הכלי הכי טוב שהצלחנו ליצור כדי לנסות לגשר עליו וגם היא נכה וחסרת משמעות. שום אוסף מילים לא יעורר בשני אנשים אותו הדבר. אתה, מי שאתה, מה שאתה רוצה להגיד, התודעה שאותה אתה רוצה לצרוב החוצה לעולם לא תעבור באמת את הפער הזה באמצעות שום סוג של תקשורת. כל אחד יראה ויבין וידמיין את מה שעולמו הפנימי עוטף בשבילו. אנחנו חיים כל אחד בעולם שלו, ומילים לא חודרות את השריון של המהות השונה של אנשים.
אתה יכול לכתוב כמה שתרצה.
בבוא היום, ההשלכות של קיומך ישארו כאן, התוצאות שגרמת יהיו חלק מנפשם של מישהו אחר, אבל ממך, ממך ממש, לא ישאר כאן כלום.
כלום.

לא, להשאיר משהו מעצמנו אחרינו, זו לא יכולה להיות הסיבה.
לא יכול להיות ששקר כזה מניע אותנו.
אנחנו רוצים להשאיר כאן השלכות. לא משהו מעצמנו, רק השלכות.
אנחנו רוצים לדעת, שמשהו קורה אחרי לכתנו ושהוא קורה אך ורק בגלל שאנחנו החלטנו ליצור אותו. שאנחנו לא נעלמים בלי להשאיר סימן, בלי להשאיר צלקת כלשהיא במציאות. אז אנחנו משאירים צלקות שגורמות לנו להרגיש חשובים.מילים שמישהו יקרא. ושהותרנו אותן שם בכוונה.

וגם את זה, לכאורה אין צורך שנעשה. כי השלכות יהיו לנו בכל מקרה.
דברים שאמרנו, שטויות שעשינו, אף אחד לא יכול לעבור דרך העולם הזה בלי להשאיר השלכה זו או אחרת, צלקת קטנטנה, אפילו כזו שמגלידה במהירות. אבל כולנו משאירים משהו. נרצה או לא נרצה.
אז למה כל כך חשוב לנו?
הרי זה כבר יקרה מעצמו, למה זה חשוב לנו?

כי אנחנו אומרים שזו "בחירה שלנו". זה לא משהו שאנחנו גורמים לו בהיסח הדעת, לא מודעים למשמעותו לעולם, והוא פשוט ממשיך ומתגלגל לו מעצמו. זה כבר "שלנו".
טיפשים שכמונו. תמיד זה חוזר לאותה נקודה. שליטה.
אנחנו רוצים שליטה. כל מה שאנחנו רוצים זה לשלוט בשריטה שאנחנו שאירים אחרינו.
שזה יהיה בידיים שלנו. שיהיה לזה את השם שנתנו לזה ושזה יהיה ממולא במילים שאנחנו בחרנו. אנחנו.
אשליה מתוקה של שליטה. רק אשליה.
שהרי בסופו של דבר, בכל זאת, כל אחד יראה את הדברים הללו בעיניו שלו, ועם כל הניסיונות הללו, מלאי היוהרה והתקווה שלנו, לעולם לא נוכל לשלוט באופן שבו דברים נשארים אחרינו.

ואין לנו ברירה.
ובסופו של דבר אנחנו כותבים בשביל להדהד.

כל מה שנשאר אחרינו זה הדהוד בין הצוקים, של מה שחשבנו אמרנו.
זה כבר לא ממש הקול שלנו, אולי בכלל לא נשמע כמותנו, אפילו המילים כבר לא ממש נשמעות כמו המילים שלנו.

בתוכנו אנחנו כותבים כי אנחנו מייחלים ויודעים אמת אחת ברורה.
שלא נשאר כאן מאיתנו כלום, מלבד ההדהוד הזה.
ההדהוד נשאר."

1 thought on “ההדהוד בין הצוקים”

  1. הסיבה האמיתית היא שאנחנו מאמינים בחיים שלאחר המוות.
    כלומר, לא בחיים שלנו שלאחר המוות שלנו, אלא בחיים של אנשים אחרים לאחר המוות שלנו. כי אכפת לנו מהם. ואנחנו מוכנים להשקיע בחיים שלאחר המוות. לפעמים, מבקרים קיצוניים במיוחד, אפילו למות למענם.

השאר תגובה