המגפה הגדולה

ההיסטוריה מלאה בהתמודדויות קשות ואלימות בין בני האדם לבין החיידקים והוירוסים. המגפה השחורה כמעט ומחקה את אירופה בזמנה, האבולה הילך עלינו אימים, האיידס התפשט ותקף באכזריות ומינים שונים ומשונים של מחלות התאימו את עצמן מדי יום, שינו את עצמן, נלחמות בתרופות שאמורות לחסל אותן. לפעמים מוטציה קטנה אחת יכולה להפוך נגיף תמים למראה למכונת מלחמה משומנת, או גרוע יותר, למחלה שתקלף מעל האנושיות את פניה.

זה כנראה מה שקרה במקרה של נגיף הפיקצ'ין. איש לא יודע בדיוק כיצד דלף הפיקצ'ין מהבסיס הסודי שבו נשמר, אבל הכל מסכימים שיתכן שכל האירוע היה נחסך לולא התעקשו מדינות לפתח ולחקור נגיפים מסוכנים במיוחד בתחומן. יתכן שמדובר היה במחקר מונע, יתכן שהיה זה מחקר למטרות מלחמה. היום זה כבר לא משנה.
הפיקצ'ין היה נגיף מסוכן במיוחד בעל יכולת התפשטות גבוהה מעט יותר מאשר שפעת. עובר בנוזלי גוף, במגע, וגם דרך האוויר. למעשה, למרות שהנגיף המקורי היה מסוגל לשרוד באוויר רק כמה שניות, הניסויים והשינויים שעבר במעבדה גרמו לו להיות מסוכן הרבה יותר, ולשרוד כמעט 16 שעות באוויר, מה שהפך אותו לאחד הנגיפים בעלי שיעור ההדבקה הפוטנציאלי הגבוה בעולם. לאחר ההדבקה, הסובייקט הנדבק חווה תקופה של שבוע שבה אין שום סימנים לבעיה והנגיף משכפל את עצמו בגופו. זוהי תקופת הדגירה. בסופה, מתפרצים במהירות התסמינים. הפיקצ'ין תוקף אוסף של אזורים במוח. זה מתחיל מהזיות קלות ומעט רעידות והופך תוך שעות ספורות לאיבוד ראיה וחוש טעם, פרכוסים, חוסר שליטה על סוגרים ושגעון פסיכוטי. כעבור פחות מ-12 שעות, הסובייקט מת.
הדעות חלוקות לגבי השעה והיום הספציפיים שבה ארעה הדליפה מהבסיס המבודד בארה"ב שבו זה קרה, אך היום כבר ברור לכולם שנדבקת אפס היתה סופיה בלאקג'ק, בת שלושים ושש, נשואה, אמא לשלושה מסן פרנסיסקו שעברה באיזור הנגוע עם מכוניתה. ככל הנראה, סופיה עצרה בצד הדרך לכמה שעות, למנוחה והתרעננות, וכאשר ישבה לצד הדרך ליד אחד משולחנות הפיקניק שנועדו למטיילים עייפים, שותה לה מיץ תפוזים שעשוי מרכז ואוכלת סנדוויץ' עם שוקולד, נחשפה לאוויר האיזור הנגוע, ואז נכנסה למכוניתה ונסעה משם.
הדבר השני שברור לכולם היום, הוא שהפיקצ'ין שאליו נחפשה סופיה בלאקג'ק עבר מוטציה משמעותית. למוטציה זו היו משמעויות רבות, אך נציין רק שלוש מהן. הראשונה הייתה שהיא הפכה את החיסונים והתרופות שבידי צבא ארה"ב לבלתי יעילות כנגד הנגיף. השניה הייתה שזמן הדגירה של המחלה התקצר משבוע לשלושה ימים בלבד. והשלישית הייתה בהשלכות והאיזורים שבהם פגע הנגיף במוח, שהיו שונים באופן מהותי מהנגיף המקורי.

שלושה ימים לאחר שנדבקה ללא יודעין בנגיף הפיקצ'ין, הגיע הרגע שבו המחלה התפרצה אצלה.
ככל הנראה זה קרה כשהלכה ברחוב. היא היתה בדרך חזרה מהסופר, שתי שקיות כבדות בידה ובתחילת הרחוב עדיין הלכה בצורה רגילה ולא הפגינה שום התנהגות יוצאת דופן. בערך בשני שליש הדרך עברה ליד קבצן, הומלס שנהג לשבת שם באופן קבוע. סופיה עצרה, הניחה את השקיות, פשפשה בכיסה והניחה בכובעו ההפוך והשמוט של ההומלס מטבע של חצי דולר. לאחר מכן הרימה את השקיות כדי להמשיך ללכת.
ככל הנראה זהו השלב שבו הנגיף הגיע אל גבול האל-חזור במוחה של סופיה, אי שם במהלך הרמת השקיות.
היא הלכה עוד כמה צעדים קדימה, ואז עצרה, הסתובבה וחזרה לעמוד מול הקבצן.
הוא הרים אליה את עיניו, וניסה לומר משהו, לא מודע לכך הוא עצמו נחשף עכשיו לנגיף.
סופיה הורידה את השקיות, ואז הוציאה מכיסה את ארנקה, ורוקנה את כל תוכנו לתוך כובעו של הקבצן. שטרות, מטבעות, כרטיסי אשראי, הכל הונח מול עיניו המתרחבות של ההומלס, ולבסוף, היא גם משכה בכתפיה והניחה את הארנק הריק. לאחר מכן, היא חשבה עוד כמה שניות ואז החלה להוציא את כל תכולת השקיות שלה ולפזר אותה מול הקבצן, מתעלמת מקריאות ההפתעה שלו ומהמבטים שזרקו בה האנשים ברחוב.
לבסוף, כאשר לא היה לה דבר מלבד בגדיה הלכה משם.
כעבור רבע שעה חזרה, גוררת את הספה מביתה ומניחה אותה לצידו של הקבצן, שלא יאלץ לשבת על הרצפה.

איש ממשפחתה של סופיה לא הבין את התנהגותה. היא נתנה כל מה שיכלה ללא הגבלה וללא שום שיקול דעת לכל אדם שפגשה והרגישה שזקוק למשהו. היא החלה להכין עוגות ועוגיות ולחלק לעוברים ושבים, לתת לנערות צעירות שליד ביתה שמלות שאהבה במיוחד או ספרים, עברה ברחבי העיר ונכנסה לחנויות וקנתה כמויות של אוכל אותן חילקה להומלסים, היא חילקה את כל מה שיכלה.
בעלה וילדיה היו המומים. הבעל נקלע איתה לויכוח קשה שבסופו היא פרשה לחדרה והוא נשאר בסלון וצפה נרגז (על הרצפה) בתוכנית טלוויזיה על שבטים אפריקאיים שמנסים להגן על אדמתם. בבוקר יום המחרת התפרצה המחלה גם אצלו והוא ניגש לבנק, פדה את כל חסכונותיהם ותרם  אותם לקרן שהייתה על שמו של אותו שבט אפריקני.

החל משלב זה החלה הידרדרות מהירה, למרות שבקנה מידה קטן עדיין.
הקבצן, השכנים והאנשים שאיתם באה סופיה במגע היו הראשונים. הרחוב שבו גרו משפחת בלאקג'ק ועוד שני רחובות חוצים היו הראשונים להפגע. משפחות שלמות החלו לחלק את רכושן לכל דורש וגם למי שלא דרש לפעמים אלא רק נראה להן שהוא זקוק למשהו.
מכשירי חשמל, בגדים, כמויות עצומות של אוכל וכסף מזומן רב עברו בין אנשים, לפעמים עוברים יותר מעשרים זוגות ידיים באותו יום, רק בגלל שכמו תפוח אדמה חם, כל מי שקיבל משהו הרגיש מיד צורך לתת אותו למישהו אחר.
שלושה שבועות אחרי שעצרה סופיה בלאקג'ק למיץ תפוזים וסנדוויץ' בצד הדרך, כל האיזור הצפוני של סאן פרנסיסקו היה נתון בקדחת נתינה. כל מי שהיה לו משהו שלא היה זקוק לו מיידית, העביר אותו למישהו אחר. כל מי שלא היה לו מה לתת היה חייב לעזור באופן פיסי לכל מי שיכל לעזור לו כדי להשקיט את הצורך לעזור לאנשים.כדור השלג התחיל להתגלגל.

עד היום עדיין לא ידוע מה בדיוק היתה מהות השינוי שחל בנגיף הפיקצ'ין. דעה אחת סוברת שהוא פגע באיזור המוח שאחראי על הרצון ברכוש, מונע מאנשים את הצורך הבסיסי בצבירת רכוש, ומעדיף על פניו את הצורך בנתינה. גישה אחרת טוענת שהוא גרם לגירוי תמידי של בלוטות שהפרישו חומר שעודד עזרה תמידית ונתינה של כל דבר שחוסר בו לא יגרום לסיכון הישרדותי מיידי, וככל הנראה הפעולה גם גרמה למשוב עונג חיובי במוח, מה שהפעיל רצף של מעגל אינסופי של נתינה, שמתגמלת את המוח, ובעצם יוצרת התמכרות לפעולת הנתינה.לחולים לא היה סיכוי, הם פשוט היו מכורים לעזרה הדדית.
כך או כך, התוצאה היתה אחת. כל מי שהיה לו משהו שלא היה זקוק לו באופן מיידי החל לחפש כאחוז אמוק מישהו לתת לו את זה. המקבלים היו לרוב אנשים שהיו זקוקים למשהו, או אנשים שעדיין לא נדבקו, וחשבו שהם מנצלים את המצב, בלי להבין שהם בעצם גם נדבקים תוך כדי הקבלה.

יתכן שזה היה החלק הגאוני באמת במוטציה שעבר הנגיף. הוא החל להשתמש בתאוות הבצע הפשוטה של אנשים רגילים במטרה להתפשט. השמועה על "תנועה" של אנשים פסיכים שנותנים את כל מה שיש להם לכל מי שהם רואים התפשטה ואנשים מכל רחבי העולם, בעיקר רמאים קטנים, שרלטנים וגנבים, החלו לזרום לצפון סאן פרנסיסקו.
הם כמובן קיבלו את כל מה שרצו, ותוך יום או יומיים השיגו יותר כסף ורכוש ממה שיכלו לסחוב. לא היתה להם שום בעיה להשיג אנשים שהיו מוכנים לעזור ולסחוב את הדברים. אנשים נתנו הכל בשביל הזכות לעזור או לתת.
כאשר חזרו איש איש מהעשירים החדשים למדינותיהם ולעריהם הביאו יחד איתם את הנגיף, עוזרים לו להתפשט ברחבי העולם. כל מי שהגיע לסאן פרנסיסקו ויצא משם עשיר כקורח חילק את כל רכושו בעיר מולדתו תוך פחות משבוע. ואז החלה המגפה האמיתית.

שלושה חודשים לאחר הידבקות אפס ושבע ערים מרכזיות בעולם כבר חוו מצב של מה שכונה אז "פילנטרופיה המונית אובססיבית".
בשלב הזה כבר העריכו הרשויות שמדובר בסוג של נגיף כי היה ברור שתנועה חברתית, מפתה ככל שתהיה, לא יכולה להתפשט בצורה מהירה כל כך ולשכנע אנשים רבים כל כך בצורה עמוקה כל כך.
בכל שעה משעות היום או הלילה הסתובבו ברחובות אנשים שחיפשו למי לתת דברים. חלקם התמוטטו ונרדמו בפינת הרחוב רק כדי להתעורר ולגלות לחרדתם סכום כסף שהונח בידם או שקיות עם מוצרים ורכוש שהונחו לרגליהם. לרוב הם נתנו את הרכוש מיד ובכסף קנו מזון שמקצתו אכלו ואת רובו חילקו לישנים אחרים.
המצב החל להיות קטסטרופלי.

בנקים החלו להתמוטט לאחר שעשרות אלפי אנשים משכו את כל הכסף בחשבונם על מנת שיוכלו לחלק אותו לאנשים אחרים. כאשר התמוטטו אותם בנקים הם יצרו מצב שבו מאות אלפי אנשים אחרים איבדו את כספם ובעקבות כך פנו לחפש אנשים נגועים שיתנו להם. גם הם כמובן נדבקו במהירות והחלו לחלק דברים ולעזור לאנשים אחרים שגם הם נפגעו.
חברות הביטוח והפנסיה פשטו את הרגל והבסיס הכלכלי שעליו עמדה החברה החל להסדק כאשר הבורסות נפלו שכן כל הברוקרים החלו למכור את כל מה שהיה להם, מנסים לחלק לאנשים מניות במחיר זול ככל הניתן. מחירי המניות צנחו, ואלפי מובטלים זרמו לרחובות והתקבלו שם בסבר פנים צוהלות על ידי כל מי שיכל לעזור להם.
מדינות העולם כולו הכריזו על מצב חירום. מזכ"ל האו"ם צוטט כאומר שזוהי המגיפה הנרחבת ביותר בתולדות האנושות. עשרה ימים לאחר אמירתו זו, גם הוא כבר היה חולה.

המצב החדש הפחיד במיוחד את האנשים העשירים בעולם והטייקונים הגדולים. המחשבה על כך שמצב מחשבתי חדש יגרום להם לחלק ולתת את כל רכושם הילכה עליהם אימים והם החלו להקים בקדחתנות מרכזי מחקר שבהם ניסו למצוא תרופה להתפשטות המחלה.
אחוז קטן מאוד של האוכלוסייה נתגלה כעמיד בפני המחלה (כ-0.04 אחוזים) והחוקרים ניסו לגלות מדוע וכיצד ניתן להשתמש בעמידות הזו. שבועות של מחקר לרוב לא נשאו פרי. כל מעבדה ניהלה את המחקר שלה בסודיות וניסתה להסתיר את ממצאיו מהחוקרים האחרים, אך בשלב מסוים תמיד חוקר אחד היה נדבק ואז מפיץ את ידיעותיו לכולם, שיהיה להם גם. בשלב זה או אחר כל מעבדה היתה מפסיקה את עבודתה לאחר שהמממן שלה היה מחלק את כל כספו או לאחר שהחוקרים עצמם נתנו את מכשירי המעבדה לכל מי שיכלו.

עשרה חודשים אחרי הדליפה הגיע העולם לקו חמישים האחוז.
מעל מחצית מאזרחי כדור הארץ היו מאושרים מהזכות לתת לחצי האחר. נראה היה שאי אפשר כבר לעצור את התפשטות הנגיף.
מודל חדש של כלכלה עלה שבו אנשים מנסים להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר על מנת שיוכלו לחלוק אותם. חקלאים עמלו לגדל אוכל לרעבי העולם, מומחים פיננסים יצרו שווקים חדשים שבהם ניתן היה להשקיע באופן שרווחים יינתנו תמיד לאחרים, אנשי אקדמיה ומחשבים המציאו טכנולוגיות חדשות שיעזרו להפיץ אנרגיה ואוכל לכל מקום בעולם, כמה שיותר מהר ובצורה יעילה ככל הניתן. העולם היה אחוז קדחת נתינה ועזרה, ורמה עצומה של עשיה החלה להתפתח. אנשים עבדו כמו משוגעים כדי ליצור מוצרים או טכנולוגיה שאותה יוכלו לחלק לאנשים אחרים בעולם.

המגפה טרפה את הקלפים גם בנושא היחסים הבינלאומיים. מדינות החלו להתווכח ולנסות לתת זו לזו שטחים ומשאבי טבע, וסט חדש של הסכמים בינלאומיים חילק את העולם ומשאביו כך שלאף אחד לא יהיה יותר ממה שהוא מוכן לקבל. גם אחרי ההסכמים הללו, כנראה שכמות עצומה של סחורה עברה בהברחות בין המדינות, וקבוצות מיליטנטיות נהגו להגיע בלילה ולהזיז את הגבולות כך שלשכנותיהם יהיה מעט יותר שטח. לבסוף, בוטלו הגבולות לגמרי ומיליוני אנשים שטפו את הארץ בחיפוש אחר מישהו להעניק לו עזרה.
לאחר כשנתיים, התברר שהעולם עומד על סף איזון כלכלי. נהיה קשה מאוד למצוא למי לתת, ומשאבי כדור הארץ היו הרבה מעבר למה שהאדם צרך. בלית ברירה אנשים החלו לחלק חיוכים וחיבוקים, וליצור יצירות ספרות ושירה שאיתם יוכלו לגרום עונג לאחר. מופעי רחוב, הצגות ענק ואלפי יצירות ספרותיות הופצו חינם לכל. מורים נודדים החלו לנוע בדרכים ללמד ילדים, נוער ומבוגרים כל מה שיכלו להסביר. לאחר האיזון הכלכלי, מידע ותרבות החלו להיות מופצים בעולם, מונעים מכוחה של המגפה.

אותה קבוצה קטנה של אנשים שהיו עמידים לנגיף צברה ריכוז אדיר של רכוש בתחילת המגיפה. אולם ככל שהזמן עבר, הם החלו לחוש שאין טעם בלאסוף רכוש בעולם שבו אתה תמיד יכול להשיג מה שאתה צריך ושבו רכוש רב איננו מקנה לך שום סטטוס. לבסוף, בלי להדבק במחלה, הם פשוט חילקו את רכושם והצטרפו לשאר חבריהם בהענקה.

עשר שנים אחרי, נמצאה התרופה.
מעבדה אחת שפעלה על אי בודד באוקיינוס השקט, והיתה מבודדת מכל מה שקרה, הצליחה למצוא דרך לנצח את הפיקצ'ין ולהחזיר לאנשים את הצורך ברכוש פרטי ואת ההתנגדות האינסטינקטיבית לנתינה חסרת גבולות. המדען הראשי חזר לחוף והציע את התרופה לכל המעוניין.
אבל בשלב זה אף אחד לא רצה כבר לחזור למצב הקודם.
הם ניצלו את העובדה שהוא עדיין רוצה תשלום, ושילמו לו סכום גדול (אותו חילק לאחר שבועיים) ואת התרופה והנוסחאות להשגתה שרפו בטקס מרגש ליד אותו שולחן פיקניק שלצידו סעדה סופיה בלאקג'ק את סנדוויץ' השוקולד ומיץ התפוזים שלה.
המגפה הושלמה בהצלחה.

3 thoughts on “המגפה הגדולה”

  1. תענוג צרוף! אם הייתי ביולוג, הייתי ניגש מיד לפתח וירוס שכזה, רק שבדרכה הפסימיסטית של המציאות, הוא היה מכחיד את האנושות :).

    אל תפסיק לכתוב.

  2. תמיד כיף לפתוח את הבוקר עם מגפות.

    *האם זה סוייר מ"אבודים" בתמונת הלבורנט ? האם פרויקט דהארמה מתקשר לכל זה ?
    זה יכול להסביר הרבה.
    למי שיש מידע פנימי, נא לחלוק.

השאר תגובה