233,700

זו לא רומנטיקה, זה סתם אור.

(ערב יום השואה תשסט)

אנחנו הדור שהולך לראות את המעבר.
זה יקרה בעוד עשר, עשרים שנה, אולי מעט יותר. זה עניין של סטטיסטיקה.
אבל מתישהו בחיינו זה הולך לקרות.
הולך לעבור קו גבול דק מאוד, ומשני צידיו יצויינו שני ימי שואה.
הראשון בו עדיין יהיו ניצולי שואה חיים בינינו, והשני בו כבר לא.

על פי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה חיים בארץ עוד כ230 אלף ניצולים.
המספר הזה,ילך ויקטן. כשהוא יגיע לאפס, הרבה דברים הולכים להשתנות, ואנחנו איתם.
אם אתם חושבים שזה נוראי שצריך להלחם במכחישי שואה, חכו.
אם אתם חושבים שמסובך להסביר מה שקרה שם לנוער, חכו.
אם אתם מרגישים שהחיים והשגרה הופכים את זה לבלתי אפשרי להבין מה קרה שם, חכו.
כי יום יבוא וזה יהפוך מ'סיפורו של' לסיפור, מזכרונות למספרים, ממבט עייף לתצלום, מטראומה של אנשים לויכוח של היסטוריונים.

הזמן שלנו לאסוף עוד פיסות חיים הולך ואוזל. יום השואה הראשון שנעבור ללא ניצולי שואה יהיה רגע מכונן בחיים הלאומיים שלנו. אולי זה יהיה בעצם יום השואה הראשון שלנו.
כי עם כל הטראומות של הדור השני, עם כל הבלבול של הדור השלישי, עם כל התיעוד והסרטים, השואה נמשכת על אש קטנה עכשיו, בחדרי ליבם של אנשי הדור הראשון. השואה עוד נמשכת, בהיחבא ובלהבות קטנות ומוסתרות, בחלומותיהם של אנשים חיים, בגוון קולם, באסוציאציות שלהם.
והיא תסתיים ביום שבו תשמעו בחדשות על מותו של ניצול השואה האחרון.

ואז, למחרת היום הזה, רק אז, נתחיל לגלות עד כמה באמת אנחנו טובים ב"לזכור".

1 thought on “233,700”

  1. נראה לי שהמעבר הזה יהיה לנו בריא וחשוב, מאוד חשוב. חלק מהבעיה שלנו, לפחות כך נראה לי, היא שנוח לנו לחזור אל אותם שנים איומות דרך סיפורי הניצולים, דרך אומנות של דור ראשון, שני ושלישי (שהוא כבר דרך אגב, מונח תרבותי ולא מונח ביוגרפי כמו דור שני), אנחנו זוכרים אבל לא עושים, וזו השאלה הגדולה שמטרידה אותי: מה אנחנו עושים כדי שזוועות כאלה לא יקרו לעמים אחרים. יש לנו נטיה לא בריאה בימי זיכרון למינהם להפוך להיות עוד יותר מילטנטים ממה שאנו גם כך, ובמקום לנסות ללמוד לקחים רבים ומגוונים מאירועים שוננים בהיסטוריה שלנו הלקח היחיד שאנחנו לומדים הוא שנהיה בעלי עוצמה צבאית. איכשהו כולם שכחו שצריך גם עוצמה אנושית. עוצמה אנושית שיכולה להתבטא גם במסוגלות שלנו, כאומה, כמדינה להכיר בכוחנו לסייע לאחרים

השאר תגובה