לקרוא את הסדקים בשריון הצב

בתחילת הספר המצוין "דרך הזן" מספר אלן ווטס על הדרך שבה היו נוהגים הסינים לחזות את העתיד.
חוזה העתידות היה לוקח שריון של צב, וקודח בו חור. אחר כך הוא היה מחמם את השריון עד אשר היו מתפשטים סדקים מהחור על פי השריון ואז היה "קורא" בסדקים הללו. הקריאה בסדקים נעשתה על ידי שימוש בספר עתיק שנקרא "ספר התמורות". ספר שבו פורטו שישים וארבע צורות מופשטות (הקסוגרמות) שהיו מורכבות מקווים שלמים וחצויים. כל הקסוגרמה הייתה מורכבת משישה קווים וכל אחת מהן יצגה משהו. הקורא בשריון היה מזהה את התצורות שהיו נוצרות בסדקים שבשריון ומפרש אותן לפי ההקסוגרמות.

בשלב מסוים עזבו את שריונות הצבים.
ואז החלו לקרוא את העתיד בגבעולים של אכיליאה. החוזה היה מפזר את הגבעולים, ושוב מחפש בהן את אותן תבניות חוזרות כמו שחיפשו פעם בשריון. אבל זה לא הפסיק שם. בשלב מסוים החלו פשוט לקרוא את העתיד בכל דבר שיש מסביב.כל דבר שיש בו אקראיות, הפך להיות משהו שאפשר "לקרוא" בו. חפצים על שולחן,בליטות של חלוקי נחל, יו ניים איט.למה להיות כבולים לטכניקה אחת, הא?

כמובן שבמבט ראשון הדבר מעלה גיחוך.
כלומר, תחליטו.
אם יש דרך מסוימת שבעזרתה ניתן לגלות את העתיד, אז אי אפשר להחליף טכניקה בכל פעם שמתחשק ופשוט להחליט "טוב, אז מעכשיו נשתמש בצורות העננים." כאילו, באמת.
נגמרו לך שריונות הצבים? בעיה שלך.
חכה עכשיו למשלוח הצבים הבא, ותפסיק להמציא שטויות חדשות רק בשביל למצוא משהו שמתאים לקווים שלך.

אבל במבט שני, הרעיון הוא אחר. אולי, מעולם לא הייתה שם יומרה לגלות באמת את העתיד. העתיד לא נמצא על סדקי שריון הצב או בגבעולים מפוזרים. זה באמת קצת דבילי. אבל בעיניו של המתבונן יש משהו ספונטני, אינטואיטיבי,  שאפשר לגלות לפעמים רק אם נתונים לך מסגרת, מופרכת ככל שתהיה. ברור ששני אנשים שונים יראו דברים שונים באותו השריון, גם אם ישתמשו באותו "ספר תמורות" זה או אחר.הדרך שבה אנו מפרשים את העולם סביבנו, היא מה שקובע לנו את העתיד. והסדקים הללו, כמו כתמי רורשאך, הם בסך הכול האופן שבו המתבונן מגלה מה הוא באמת מאמין שהולך / צריך/ יכול לקרות, ושאולי לא העז לספר לעצמו לפני כן.

אנחנו מרגישים את זה כל הזמן. לא לגבי העתיד, לגבי ההווה.
באופן שבו כל הרחוב מלא בזוגות, רק בגלל שאנחנו נפרדנו ממישהי.
בצורה שבה הצבע של האוויר משתנה מעט רק כי מישהו אמר לנו מילה טובה.
באופן שבו העולם כולו מתמלא בעגלות תינוקות כשאת מגלה שאת בהיריון, בצורה ששיר מסוים מעלה רק לך דמעות כי שמעת אותו כש{השלם את החסר}, בהתקררות של האוויר אחרי שמישהו קם והולך ויוצא מחייך.
דברים משנים מסביב את תפקידם ומהותם, אבל רק דרך העיניים שלנו. מברשת שיניים הופכת מכלי היגייני להצהרת אינטימיות כשיש עוד אחת לידה. מסגרת תמונה הופכת למפלט מהעבודה המתישה כי יש בתוכה מישהו אהוב. ספר הופך לגלגל הצלה כי כתוב בתוכו משפט אחד שגרם לך לחשוב.
זה לא העתיד. זה האופן שבו אנחנו מסתכלים על ההווה.

כי העולם הוא כתם הרורשאך שלנו.
תמיד.
נרצה, נראה בו פרפר, נרצה, נראה בו עיניים מאיימות.
החיים והעולם הם מה שאתה מוצא בהם. כן, נכון, אולי אי שם מאחורי הקלעים יש עולם "בסיס", כמו שהוא בפני עצמו. אבל בחיים האמיתיים, העולם הוא מה שאנחנו עושים ממנו, בתוכנו. לפעמים בשביל לשנות את העולם, בשביל להצליח לראות בו מקום טוב יותר כל מה שצריך זה להזיז מעט את נקודת המבט, לבחור על איזה סדקים בשריון הצב אנחנו רוצים להתמקד.

וכמו שיש לנו בחירה האם לראות בציור פנים או גביע, בעזרת שינוי פנימי של המיקוד בעין, אפשר לשנות את העולם פשוט בעזרת שינוי פנימי קטן של המיקוד של הנשמה.

3 thoughts on “לקרוא את הסדקים בשריון הצב”

  1. מילים נפלאות כתבת, אך האם הן עומדות במבחן המציאות?

    כמו בקלפי בישראל כך גם בחיים, לפעמים הבחירות שעלינו לעשות הן בין רעה אחת לשניה ואז ידידי, הו אז, עומדות תעצומות הנפש למבחן.

    מה עם על אותם דברים ש"צריך לעשות" ולא רוצים.
    מה עם אותן עוולות שאין לנו שליטה עליהן.
    האם הקיצוניות השניה בה אין בחירה והכל מוכתב מלמעלה היא הדרך הנכונה בבחירה בין התמודדות עם תוצאות לבין לקיחת אחריות לקבלת ההחלטות?

    ואולי סתם היה לי יום רע והפסימיות עוטפת אותי כרגע.

    תמיד נהנה לקרוא את כתביך.

    1. הו. כנראה ממש לא הסברתי את עצמי נכון…
      ברור לי שהמציאות תמיד מושפעת מהמעשים שלנו. לשבת לדמיין שהכל מצוין זו בחירה גרועה מאוד, על גבול הפסיכוזה. גם לחשוב שמה שקורה פשוט קורה ואין לנו שליטה עליו זה נורא.
      בגדול, יש לנו הרי שתי דרכים עיקריות, כשזה מגיע לאושר האישי שלנו:
      1. לחכות שהעולם יעשה דברים בשבילנו, שזה יכול להיות מאוד מאכזב לפעמים.
      2. לקום ולעשות משהו בעצמנו, ולהשיג את מה שצריך.
      אבל מה שנראה לי קריטי, ואליו התכוונתי בפוסט הזה, זה שגם הדרך השניה לא עומדת במבחן אם מראש ניגשים אל העולם מתוך גישה שרואה בו מכשול, מתוך גישה שרואה בו משהו עוין. אם אנחנו בוחרים לראות את העולם כמקום שלא נצליח להשיג בו אושר, לא משנה כמה נפעל, זה לא יקרה. ומהצד השני, אם נקבל דברים בגישה נכונה, גם כשלונות או רעות חולות למיניהן לא יסובבו לנו את הראש יותר מדי.
      בכלל, להסתכל על החיים רק כאוסף של מטרות שצריך לקפוץ מאחת לשניה, או כמאבק מתמשך, נראה לי לא בריא לנפש.
      אשליה היא דבר מסוכן, אבל גישה שחושבת שהעולם משפיע עלינו פנימה במקום שאנחנו נשפיע עליו החוצה, היא לא פחות מסוכנת בעיני.

      אוח, קשה להעביר למילים תחושות ערפיליות…

  2. הפוסט הזה הוא משב רוח רענן בלילה דביק כמו זה והעלה לי חיוך רחב.
    לא יכולתי לסגור את החלון בלי להשאיר תגובה כמו זאת, בתקווה שהיא תצבע לשבריר שניה את האוויר של הכותב.

השאר תגובה