לחיות נכון

liveright

יצא לי כבר יותר מפעם אחת לכתוב כאן על מחקרים או ניסיונות להבין ע"י מחקרים את מה שעושה אתנו מאושרים, בין אם זה על באמת או לא ממש. אבל שבוע שעבר גיליתי (דרך כאן) על מחקר של הרוורד שעקב אחרי מעל מאתיים חמישים איש במשך יותר משישים שנה במטרה למצוא את "נוסחת הפלא" לחיים טובים. במילה טובים הכוונה להצלחה הן במציאת אושר אישי אבל גם לבריאות ולחיים "נכונים" יותר, ארוכים ובריאים יותר, ובכלל, משהו שאפשר להשוויץ עליו בפני שאר האנושות. המאמר הזה מתאר את המחקר (והפוסט הזה מבוסס לגמרי על המאמר, כמובן. גניבה ספרותית ברמה הגבוהה ביותר).

המחקר התחיל בראשית שנות הארבעים, כלל 268 בוגרי הרוורד שאחריהם החלו לעקוב צוות של רופאים, פסיכולוגים, אנתרופולוגים, פסיכיאטרים,פיסיולוגים ועובדים סוציאליים. כבר מהמשפט הזה אפשר לגלות את הבעיות הראשוניות. קבוצה שבנויה כולה מבוגרי הרוורד היא לא בדיוק משהו שאפשר להגדיר כקבוצה שיש בה שונות גדולה מספיק בשביל ללמוד ממנה על כל החברה. בוגרי הרוורד שייכים מראש לקבוצה די מצומצמת של אנשים. העובדה שמדובר דווקא בבוגרים בלבד ואין שם בוגרות הופכת את העניין למעט יותר מטריד. גברים, לך תסמוך עליהם. 
ובכל זאת, מדובר במחקר הגדול והארוך ביותר שבוצע אי פעם, ומסתבר שגם בקבוצה כזו אי אפשר באמת לדעת לאן ואיך יגדלו אנשים. אז אפשר להקשיב. בביקורתיות, אבל להקשיב.
הנבדקים היו עוברים בדיקות רפואיות שונות ומשונות, כולל בדיקות כמו בדיקת רמת חומצת החלב לאחר פעילות גופנית או בדיקת רמת הפעילות החשמלית במוח. עובד סוציאלי ביקר אותם בבית ולמד את ההיסטוריה של כל אחד מהם, כולל מתי הוא הפסיק להרטיב במיטה. מבחני רורשאך, ניתוח כתב יד, שיחה על פסיכולוג. הכל היה שם. וזה כמובן נמשך לאורך השנים, בשאלונים שנשלחו פעם בשנתיים וגם בפגישות ובעדכונים ובדיקות מדי פעם.

בארכיון יש לכל אחד מהנחקרים ספר עב כרס שמתאר את חייו בפירוט לאורך השנים מאז. רובם נשארו אנונימיים, חלק קטן מהם ידוע בשם (הנשיא קנדי, למשל, היה במקרה אחד מהנחקרים. התיקים שקשורים אליו חתומים עד ל-2040). זה לא שהכל הלך חלק, כמובן. היו תקופות של בעיות תקציב ובעיות כוח אדם (לא קל למצוא מממן למשהו ארוך כל כך, אתם יודעים), אבל בגדול, לאורך רוב התקופה המעקב עבד כמו שצריך.האחראי הנוכחי על כל הפרויקט, הינו ג'ורג' ווילאנט, והוא שם כבר 42 שנים. הסיפור האישי שלו (שתופס נתח נכבד מהכתבה, דרך אגב) הוא די מורכב כשלעצמו, וכולל דברים כמו אב שהתאבד בגיל 44, כאשר ג'ורג' עצמו היה בן 10.

ווילאנט מלווה את הפרויקט כבר די הרבה זמן, והוציא כבר ספרים שעקבו אחרי ה"נעקבים" במחקר הזה, כמובן בשמות לא-אמיתיים. נקודת המבט שלו קרובה מאוד למה שמכנים היום "פילוסופיה חיובית", ובספריו הוא משתמש במקרי דוגמא מתוך קבוצת הנחקרים של הרוורד כדי להסביר ולהדגים את שיטותיו.
אחד המסקנות העיקריות שלו מהמעקב אחרי הגברברים הינה שאחד הדברים שקובעים את הצלחתנו בחיים נובע מהאופן שבו אנחנו מתמודדים עם בעיות, אסונות או אתגרים. זה יכול להיות מות אדם קרוב או ניסיון כושל לשריכת שרוכי הנעליים, אבל לכל דבר כזה יש לנו מנגנונים ברורים לתקוף, להתמודד או לעקוף. כמו מנגנון הקרישה הטבעי של הדם, גם לנפש יש מנגנונים בסיסיים להתמודדויות שכאלה שמופעלים על ידי הנפש שלנו כשמגיע הזמן. ווילאנט מסווג אותם בארבע רמות.
הרמה הנמוכה ביותר היא הגם הבריאה הכי פחות – פסיכוזה. פרנויה, הזיות, מגלומניה, אלה מנגנונים שלא הייתם רוצים שיהיו מה שמגן עליכם. זה אמנם גורם למציאות להיות נסבלת או ברורה יותר, ויוצר תמונת עולם שמסבירה דברים ומרככת אותם במידה זו או אחרת, אבל זה גם גורם לכם להיות משוגעים בעיני כל השאר. לא מומלץ. הרמה הבאה אחריה היא ההתמודדויות ה"לא בוגרות". היפוכונדריה, פנטזיות, "השלכות", פאסיב-אגרסיב,  ועוד מילים של פסיכולוגים. אלו דברים שאינם מוזרים ולא-שפויים כמו הרמה שלפניה, אבל הם עדיין, קצת, איך לומר, מונעים אינטימיות אמיתית עם אנשים, ויוצרים עולם פנימי מעוות במידה מסוימת במטרה להתמודד.
הרמה הבאה, שכוללת נוירוזות היא רמה שאנשים רגילים יכולים בקלות להגיע אליה. היא כוללת דברים כמו דיסוציאציה (התנתקות עצמית מרגשות) או הדחקה. הרמה הגבוהה ביותר היא הרמה ה"בוגרת". הומור, אלטרואיזם, הסתכלות לעתיד (במקום התעסקות בעבר) או עידון (סובלימציה. שימוש באנרגיות שליליות לביצוע דברים חיוביים. למשל הוצאת אגרסיות דרך ספורט וכאלה).
לפי ווילאנט ככל שמשתמשים במנגנונים "גבוהים" יותר, הסיכוי לעולם פנימי מאוזן ונכון יותר, הם גבוהים יותר, וזוכים לחיים טובים יותר.

לכאורה זה די מאכזב לגלות ששישים שנה של מחקר גילו לנו רק להשתמש בהומור זה עדיף על פני מגלומניה. זה כמובן רק אחד מהדברים. לווילאנט יש שבעה דברים שעוזרים ל"חיים טובים". אבל אל תדאגו, זה לא הולך להפיל אתכם מהכסא.
לצד שימוש במנגנוני התמודות "בוגרים" נמצאים גם:
– חינוך
– נישואים יציבים
– לא לעשן
– לא לצרוך אלכוהול
– פעילות גופנית מסוימת
– משקל בריא
מדהים, אה? מסתבר שמתוך 106 בוגרי הרוורד שהצליחו לדבוק בחמישה או שישה מהכללים הללו בגיל 50, חצי הגיעו לגיל שמונים כשהם שמחים ובריאים ורק 7.5 אחוז היו "עצובים וחולים". מקבוצת הגברים שעמדו רק ב-3 כללים או פחות בגיל 50, אף אחד לא הצליח להגיע לגיל 80 כשהוא שמח ובריא. ובגדול, לגברים שהיו בריאים בגיל 50, אבל עמדו ב-3 כללים או פחות, היה סיכוי גדול פי שלושה לא להגיע בכלל לגיל 80.

עובדות מעט יותר מפתיעות היו שרמת הכולסטרול בגיל 50 לא ממש קבעה לגבי ההמשך, שהאופי בתור ילד לא באמת אמר משהו על האופי בתור מבוגר או זקן, שהתעמלות סדירה בגיל צעיר השפיעה יותר על המצב הנפשי בגיל מבוגר מאשר על המצב הפיזי, ושלדיכאון יש השלכה בריאותית גדולה במיוחד. 70 אחוז מהאנשים היו להם דיכאונות בגיל חמישים מתו או היו חולים באופן כרוני בגיל 63. ובכלל, פסימיסטים סבלו מיותר בעיות בריאותיות מאשר אופטימיסטים.כך שלהסתכל על הצד הטוב של החיים זו בחירה נבונה, ולפחות אם אתה גבר בוגר הרוורד.

לווילאנט יש כל מיני מסקנות מעניינות ממעבר על התיקים וממעקב אחרי בוגרי הרוורד לאורך 42 השנים האחרונות שלו בתפקיד. בכתבה אפשר לקרוא את התפיסה שלו בנוגע, למשל, לעובדה שאנחנו לפעמים מפחדים יותר מרגשות חיוביים מאשר משליליים. רגשות חיוביים, הוא אומר, למרות כל מה שהם נותנים לנו, יכולים גם להפחיד אותנו, כי הם דורשים מאיתנו כמעט תמיד סוג מסוים של "היפתחות" החוצה. אנחנו מפחדים שזה עושה אתנו פגיעים יותר, ומעדיפים לפעמים את הרגשות השליליים שעוזרים לנו להתכנס פנימה לתוך עצמנו. ברגש שלילי אנחנו מרגישים את ה"אימפקט" מיידית. רגשות חיוביים אומנם יעשירו אותנו ויעשו לנו טוב לאורך זמן, אבל באותה נקודת זמן ספיציפית, הם גורמים למצב שבו "יש לנו מה להפסיד", ואנחנו מפחדים מזה. לבחור בשמחה זה לקחת את הסיכון לפגוע בה, ולעיתים, אנחנו מעדיפים להרגיש חסרי סיכון עכשיו, מאשר לסמוך על רגש כמו שמחה, לאורך זמן.

אז מה בעצם אומרת רשימת "שבעת הדברים החשובים בחיים" שכתובה כאן למעלה?
האם זה אומר שבכדי לחיות חיים ארוכים וטובים אנחנו צריכים לוותר על להתפרע, על הרפתקנות, על איבוד שליטה או סחיטת החיים על תומם, ופשוט להיות ילדים טובים ושלווים? אולי. אולי זה אומר משהו לגבי מה מגדיר ווילאנט כ"חיים טובים" או כלחיות נכון. אולי זה אומר משהו לגבי מה שאנחנו מצפים מהחיים לספק לנו. אולי זה רק אומר שאנחנו צריכים לקרוא פחות מחקרים ולחיות יותר.
אני מודה, התאכזבתי מקריאה בכתבה הזו. ממחקר של שישים שנה ציפיתי ליותר מאשר המובן מאליו (והאופן הספרותי שבו הכתב הספיציפי הזה החליט לתאר את העניין היה מעט מעיק בשבילי, מודה. אני מעט חסר סבלנות לפעמים). כלומר, זה באמת, המובן מאליו, לא? אבל אולי הגיע הזמן לשים לב גם למובן מאליו, לפשוט, לאופציה שמציעה חיים פשוטים ורגילים ולאו דווקא הרים גבוהים לכיבוש בכל צעד ושעל.

אולי מה שהרשימה הברורה כל הזו אומרת לנו, בחצי חיוך אירוני, זה שאין נוסחת קסם לחיים נכונים. ומי בכלל מגדיר מה הם ה"נכונים" האלה? 
הייה שמח בחלקך, שמור על בריאותך בלי להפוך את זה לפרויקט המאה, העדף שמחה על פני באסה קיומית. זהו.
אל תסבך את זה, תחיה.
ובכלל, הפסק להתייחס לחיים כמטלה שצריך לקבל בה ציון על הצלחה או אושר.
תרגע, זה בסך הכל החיים. אל תבצע אותם. תחיה אותם, נו.

1 thought on “לחיות נכון”

השאר תגובה