שובו של האנדרסטייטמנט

דו שיח...

אולי הגיע הזמן לסוג של דיאטה.
לא משהו גדול. משהו בסיסי, רק בשביל להראות שאנחנו יכולים.
אני יודע, זה לא יהיה פשוט. רוב הסיכויים שתוך כמה חודשים פשוט נישבר ונעלה את הכל בחזרה, עם ריבית.
אבל זה לא בריא, זה לא יפה לנו ולאחרונה נראה שאנחנו פשוט פורקים כל עול. צעדי מנע מסוימים חייבים להילקח.
לא צריך לדאוג. לא מדובר בהפסקה טוטלית או בבחירה של תחליפים קרטוניים חסרי משמעות.
אבל אנחנו חייבים לפצוח בדיאטה של שמות תואר, וכמה שיותר מהיר.

אי שם לאורך הדרך, כאשר גילינו שהתיאורים ה"רגילים" כבר לא מרגשים אותנו כמו פעם, התחלנו ללכת יותר ויותר רחוק.
כמו מסומם שמגלה שהמנה הרגילה שלו כבר לא עושה לו את זה, אנחנו מנפחים את כל שמות התואר שלנו בעשרות אחוזים, הופכים אותם לחסרי משמעות מרוב שומן.
כלומר, מישהו כאן באמת מתכוון למשהו כשהוא אומר שזו היתה "ארוחה מדהימה", "חולצה מהממת", "הצגה פורצת דרך" או "אגוז מוסקט מטריף חושים"?
כמה פעמים נגלה שכל גמר הוא גדול, כל טיפול הוא חדשני, כל שירות הוא אישי וכל טכנולוגיה היא מתקדמת?
האם אי פעם נגלה, אי שם באיזשהו מדיום, תאונה שאיננה קטלנית, החלטה שלא הייתה גורלית, אהבה שלא הייתה מסעירת חושים, שמש שלא הייתה לוהטת או קיצוץ שלא היה כואב?
זה כל כך קשה להעביר את המסר כמו שהוא, להגיש את המילה כמו שנולדה, ערומה ובעלת משמעות כשלעצמה, עד כדי כך שחייבים לקשט אותה בסוכריות הסבר למתקשים?
זה קורה לפעמים עם סתם שמור תואר מיותרים (כן, הבנו, כל המהפכות היסטוריות, והרוע הוא תמיד בנאלי), אבל לרוב זו פשוט הפרזה למען קבלת תשומת לב. ריבונו של עולם, הרי יש גם אמבטיות שאינן מפנקות וחטאים שאינם מתוקים, לא?

אפרים קישון תהה באחד מרשימותיו מדוע דברים הם תמיד "אחד מ". למה הסרט הוא תמיד "אחד מהסרטים הטובים ביותר שראיתי"?  למה דייט יכול להיות "אחד מהדייטים הגרועים שיצא לי לחוות"? האם לעולם לא נראה את הסרט הטוב ביותר? הטוב ביותר?
המצב לא השתנה הרבה מאז. אנחנו עדיין לא מעיזים לשים משהו במקום הראשון שלנו, אבל אנחנו מפצים על זה בלהעמיס כל דבר במילות תיאור מוגזמות, סטנדרט תיאורי קלישאתי לחסרי מעוף, שלא יעבירו דבר מלבד התלהבות מזויפת או הפרזה חסרת בסיס.
כלומר, בידקו את המשפט האחרון. הרי, היה אפשר לקצר אותו בחמישים אחוז לפחות.

אולי הגיע הזמן להחזיר את האנדרסטייטמנט הישן והטוב. להיפטר מההופעה המהממת, הסנדוויץ' החלומי, הבדיחה הקורעת והמוסיקה מלאת ההשראה, בשביל הופעה נעימה, סנדוויץ' טעים, בדיחה חביבה ומוסיקה נעימה לאוזן. כי בעולם שבו כל הדוגמניות מדהימות המילה מדהימה היא כבר סוג של עלבון.
האם באמת אפשר להאמין למישהו שאומר שאתה "אדם מדהים, מקסים, מהמם ומושלם" יותר מאשר מי שפשוט מחייך אליך ומניד בראשו בהערכה? כשמחמאות וקללות ניתנות בקלות שכזו, אנחנו לא מצליחים לראות את הכוונה האמיתית מבעד לעשן.
אז כמו בדיאטה, נשמור את השוקולד לאירועים מיוחדים , או שנגדיר את האירועים המיוחדים בעזרת שוקולד. זה בעצם אותו דבר. אבל נסו לאכול שוקולד כל חייכם. רק נסו.

שמכאן תצא הקריאה. לריסון הקומפלימנטים, ההשמצות ושמות התואר המיותרים. לשפיות וורבלית.
וככה, מבצעי הנחות יהיו משתלמים ולא מטורפים, המוות יהיה עצוב ולא תמיד מזעזע, החיים יהיו יפים ולא סתם מדהימים, תינוקות יהיו חמודים ולא אלוהיים, גברים יהיו גבריים ולא מסוקסים ונשים יהיו נשיות ולא חטובות בטירוף.
ובא לציון גואל.

נפיץ את המסר. החד משמעי.
נקרא לכל אזרחי הארץ. הקטנה והמדהימה הזו.
ונניע את גלגלי המהפכה.

ההיסטורית.

12 thoughts on “שובו של האנדרסטייטמנט”

  1. לא יודעת למה אבל הזכרת לי משהו לא כל כך קשור שראיתי לפני כמה חודשים –
    היה מטייל שנעלם במדבר יהודה והיתה כתבה ב YNET על כך שמצאו גופה באחד הנחלים שטרם זוהתה.
    אחד מהטוקבקים היה בסגנון : "אוי לא! כמה נורא! אני מקווה שזה לא הוא!"
    ובתגובה אליה (או אליו) מישהו רשם: "רגע, אם זה גופה של מישהו אחר זה יותר טוב? עדין אם מצאו גופה זה אומר שמישהו מת…"

    כנראה שאנשים לא תמיד חושבים עד הסוף כשהם מזדעזעים (שלא לדבר על השימוש המופרז בסימני קריאה שגם אותו לדעתי צריך להעלים מעולם ומהר!!!!!!111אחד)

  2. יואב ,
    אתה כותב כל-כך יפה .
    בלי להשתמש במילים דרמטיות (לקחתי לתשומת ליבי את ההערות שלך ) …
    אני אוהבת לקרא את הפוסטים שלך .
    תודה

  3. [ובכל זאת:] נפלא.

    בעיני זה אחד המדדים ליכולותיו של כותב: ככל שהוא מצליח להעביר את הרגש שלו עם כמה שפחות שמות תואר, הוא מרגש אותי יותר.
    אזכיר רק את עלי מוהר כמי שהצליח להעביר אליי המון רגש (אופטימיות ומלנכוליות נעימה בעיקר) בלי לרסס שמות תואר לכל עבר.

  4. ווי בלוג אחד הטובים שלך, מהמם ומעולה חולה על איך שאתה כותב…
    ואני גם לא ממש טובה בדיאטות

  5. אני ממליץ בחום על ספרו שי גיא דויטשר, "גלגולי לשון":
    http://www.xargol.co.il/index.php?cat=2&name=all&book=1103&nav=1

    הוא מדבר בדיוק על התופעה הזו, אבל מציג אותה באורח חיובי כאחד מהגורמים החיוניים לאבולוציה של השפה. השימוש בהגזמות ושמות תואר מיותרים הם אחד מהמניעים להתפתחות של שמות תואר חדשים ומבנים לשוניים חדשים.

    אז לכל מטבע יש שני צדדים…

    1. הייתי צריך לדעת שמישהו כבר התייחס לנושא הזה, ועוד ממש בצורה בלשנית…
      אכן שני צדדים.
      🙂

      תודה גברי.

  6. אני איתך.
    עובדת עלזה, כל יום. בכלל, קצת פחות מלים בכל משפט.
    (רק בקשר לזה:"נסו לאכול שוקולד כל חייכם. רק נסו."
    נסה לומר זאת לבת שלי. רק נסה.)

השאר תגובה