האביב חזר

mendelsonיום שישי, צהרים. י' באב.
במהלך תשעת הימים שלפני תשעה באב (וגם קצת אחריו) נהוג שלא לשמוע מוסיקה, כחלק מהלכות האבלות של התקופה. לא כיף.
אני אמנם לא סותם את אוזני בכל פעם שיש מוסיקה באוויר, אבל את השירים שאני אוהב נמנעתי מלהשמיע לעצמי במהלך הימים האחרונים בנסיעה באוטו או בבית. עכשיו, יום שישי, צהרים ואני כבר לא יכול לחכות. כמו שהצום מזכיר לי שבעצם אני דווקא די אוהב אוכל, ההשקטה הזו מזכירה לי כמה חשובה המוסיקה.

אז מה נשמע? למי נחזור? איך נתחיל?
נחזור לנורה? לרג'ינה (יש אלבום חדש!)? נקפיץ מעט smashmouth? קצת ברודווי?
לא. החגיגה של חזרת המוסיקה צריכה להתחיל עם משהו אחר. הפעם, כנראה, זה היה צריך להיות הפרק השלישי של הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של מנדלסון.
יש בי חיבה גדולה מאוד לקטע הזה. הרוב מכירים את הפרק הראשון, הנהדר כשלעצמו, אבל חווית הילדות שלי, הפעם הראשונה שביליתי עם הפרק השלישי, איכשהו קיבעה אותו עד היום כאחד הקטעים המוסיקליים שאני הכי אוהב.

הוא מתחיל רך ונעים, כמעט בנאלי. מעין יער עבות, ענפים ושרכים שעוד לא התעוררו, מעט שמש חודרת בין הענפים. אפילו הציפורים עוד לא קמו.
ואז, כעבור קצת פחות מדקה, נכנסים הפרפרים. ואתה בטוח, הנה, זה כנראה הנושא, זה הרעיון. קצת כינור מרפרף, מחוייך, לא מזיק, נחמד, כן, כן.
אבל אז עוברת עוד דקה והתזמורת מצטרפת. והאביב מתפרץ לתוך היער, מרקיד את העצים, את הפרפרים, ומשהו שמצליח להיות שמח בלי להיות פרוע מדי, הולך ומתחזק עד לסיום הנהדר.

כן, נו. אולי זה אני.
אבל תנו שש וחצי דקות מחייכם, עדיף בעיניים עצומות, עדיף ווליום חזק, עדיף בזמן שאתם מאושרים.

1 thought on “האביב חזר”

השאר תגובה