9 thoughts on “אהבה בשלטים”

  1. אי אפשר באמת להתעלם מזה שהגיבורים שותים סודה.
    קצת בדיקה מראה שהסרט הוא אחד מקבוצה של סרטים קצרים שמופיעים באתר של שוופס (http://www.schhh.eu/shortfilms/). מדובר בסרט שנועד להיות פרסומת ויראלית כנראה, וגם משתתף בפסטיבל "קאן ליונס" ככזה (http://work.canneslions.com/cyber/entry.cfm?entryid=12084).
    האם זה הופך אותו לשווה פחות? אני לא יודע. אני שונא פרסומות מושבע, ועדיין לא הרגשתי את אינסטנקט הבאסה כשראיתי את זה.
    אני רק יודע שהייתי מעדיף את כל הפרסומות של כאלה, ולא רמות, וולגריות וחסרות סבלנות. אין היום סרט ללא פרסומות סמויות, לפחות שיהיה סרט נעים וטוב.

    בסופו של דבר, וזו סוג של אמירה בהחלט דו משמעית, אפשר להסתכל כאן על חצי הכוס המלאה…

  2. אני עם יואב, זו פרסומת בצורתה הנעימה ביותר. סרט מאוד נחמד, רק שיש לה טבעת נישואים מה שגרם לי לשבת כל אותן 12 דקות ולדאוג שכשסוף סוף יתחילו לדבר היא תאמר לו שהיא נשואה…מזל שהם לא דיברו
    מועדים לשמחה

  3. מצטערת להמטיר על המצעד.
    בלי קשר לשום פרסומת, רדאר ה"בולשיט" שלי זמזם. זה נוגע ללב וכל המחמאות הקודמות, אבל דורש, לפחות מצדי, מידה ניכרת של השעיית חוסר האמונה [http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm#suspense].
    אולי אני קרה וצינית אבל אין באמת דברים כאלה. אין גברים נאים, מטופחים, בעלי דירות נקיות ומרווחות שהם גם ביישנים ובודדים ומקסימים בתמימותם וגמלוניותם האסתטית להפתיע. הטיפוסים האלה, אם ישנם, מעוררים מיידית את תסביך המשיחיות אצל כל אישה שעיניים בראשה.
    כמובן שחייכתי כמו מפגרת בסוף, אבל.. מציאותי זה לא. מצד שני, איזה פרסומות כן?

    1. @נמי: ברור שזה לא "באמת". 🙂
      אני זוכר איך כשראיתי את השנייה הראשונה, שבה הוא שוכב לבדו במיטה, גופו הדי-נאה-לעין פרוש לצדדים, שאלתי את עצמי "רגע, למה הוא לבד במיטה? ומה הוא כזה עצוב, דמט?"
      יש כאן סספנד ברור ביותר. הרי אנחנו עושים את זה כל הזמן. כשגיבורת קומדיות רומנטיות שנראית כמו אשת חלומותינו מסבירה שהיא פשוט לבד כי אף אחד לא רוצה אותה, כשאם ובתה בדרמה מרגשת לא דומות בכלום זו לזו, כולל צבע העיניים התורשתי, כשגיבור קומדיה דביליתאומר את אחד המשפטים המוזרים, הדבילים או הפוגעניים ביותר ששמענו, אבל כל האנשים סביבו רק מהנהנים בראשם במבוכה כאילו לא הבינו.
      ככה זה. אנחנו כבר לא שואלים שאלות. ברור לנו שדמויות מצוירות יכולות להמשיך לרוץ אחרי שעברו את סוף הצוק, בתנאי שלא הביטו למטה. ברור לנו שרמת המשיכה, כריזמה או אינטליגנציה של דמות גלויה תמיד רק לעינינו ולא לעיני כל שאר הדמויות עד שיוכח אחרת.

      וחוץ מזה, אז מה. תני גם לנו, הבחורים הרגילים והגמלוניים באמת, והבחורות שותות השוופס והתקועות בעבודה עד הלילה, להאמין בסיפורים. כי זה כל מה שזה, לא?

      אבל אם זה היה דוקומנטרי הייתי באמת מרגיש מרומה. 😉

  4. דווקא קרו לי דברים דומים לסיפור הזה אם מתייחסים רק עד דקה 08:30. משם זה כבר הופך להיות פחות ריאליסטי 🙂
    אבל זה בהחלט עשוי טוב, קל להזדהות וכיף שלפחות בסרטים יש סוף טוב.
    לגבי גיבורות מדהימות ביופיין שאף אחד לא רוצה אותן. כן – זו שטות – אבל אם היו מלהקים לסדרות האלה בחורות מכוערות ובחורים מגעילים – היינו רוצים לצפות בזה? (-;

השאר תגובה