אנשים ששינו את העולם (ואנחנו בכלל לא מכירים)

דייסוקי אינואואי

זה כנראה קרה בגלל שדייסוקי לא יודע לקרוא תווים. הוא החל לנגן על תופים כשהיה בתיכון, אבל היה חלק מלהקה קטנה. אבל מכיוון שהיה היחידי בלהקה שלא באמת הבין בתווים ולא ממש היה יכול לנגן, הוא הופקד גם על הצד העסקי שלהם. הלהקה שלו עבדה במועדון קטן שבו הם ליוו בנגינת רקע אנשי עסקים יפנים בגיל המעבר שרצו לשיר. הם לא היו כל כך טובים, אבל איכשהו, למרות המתופף שלהם, הם היו טובים מספיק. ואז, בתחילת שנות השבעים, אחד מאנשי העסקים פנה לדייסוקי וביקש ממנו להתלוות אליו לנסיעת עסקים כדי ללוות אותו בנגינה גם שם. מכיוון שהדבר לא היה אפשרי, דייסוקי נתן לו קלטת ועליה הקלטה של הליווי המבוקש.
לאחר מכן, ישב לו במשרדו, או סוג של "משרדו", וחשב לעצמו על הפוטנציאל העסקי של קלטות כאלה. הוא וחברי הלהקה שלו הכינו 11 מכונות מיוחדות עם סלילי הקלטה של ליווי של שירים שונים, והשכירו אותם למועדונים. כן, כן. דייסוקי אינואואי הוא האיש שהמציא את הקריוקי.
אם אי פעם עליתם על במה לשיר משהו עם מוסיקה מוקלטת ברקע, אם אי פעם קיללת את ההוא שהחליט לעלות ולשיר, דייסוקי אינואואי נגע גם לכם בחיים.
כשמגזין טיים בחר בו לאחד מהאסייתים המשפיעים ביותר  במאה האחרונה, הוא בחר לתארו במילים "אם מאו דזה-טונג ומהטמה גנדי שינו את ימיה של אסיה, אינואואי שינה את הלילות".
ביפן קריוקי הוא תרבות שלמה בפני עצמה, חבורות שלמות של עובדים לא חולמות לסיים את היום בלי לעבור במועדון קריוקי, אבל גם עד לכאן אפשר להרגיש את הרעיון של "תנו לאידיוטים לשיר!" מחלחל לתוך חיינו, וככה בכל העולם.
כמובן שאינואואי לא רשם פטנט על הקריוקי. אבל הוא הרוויח לא רע מכמה מוצרים נלווים, כמו חומר הדבקה נגד מזיקים שנכנסים בתוך מכונות הקריוקי. לא חשבתם על זה , הא?

אלישע גרייבס אוטיס

אלישע אוטיס היה בחור מעשי. מוח של ממציא, ידי זהב. בתשעה מתוך עשרה מקרים האנשים האלה ממציאים סוג חדש של תנור, באחד מתוך העשרה הם גם משנים את העולם.
הוא ניסה לבנות תחנת קמח. זה לא היה מספיק ריווחי.
אז הוא עבר לבניה של מנגנון לחיתוך עצים. לא מספיק לקוחות.
אז הוא הלך על עגלות וקרונות. ככה זה במאה התשע-עשרה. תעשיית הרכב עוד לא הייתה מספיק מבוססת ב- 1850 ומשהו.
לאחר שנשא את אשתו השניה, הוא החל לעבוד כשכיר, הפעם בבניית מסגרות למיטה.
זה כבר הלך לא רע בכלל. הוא המציא פטנט שאפשר לו ליצור מסגרות מהר יותר מכל שאר העובדים. הבוס חיבב את הבחור עם הרעיונות, ונתן לו 500 דולר בונוס. הבחור עם הרעיונות לקח את הבונוס והלך לפתוח לו עסק משל עצמו.

אוטיס לא עצר. הוא תכנן מעצורים לבלימת רכבות ואופי לחם אוטומטים (אמרתי לכם!) , אבל הוא שינה את העולם כאשר היה צריך לפנות פסולת מבניין נטוש שרצה להפוך למפעל.
איך אמור להוריד את כל זה למטה? חשב. היו מעליות בסיסיות באותה תקופה, אבל הן נשברו ונפלו כל הזמן, ואף אחד לא ממש סמך עליהן.
אז אוטיס ובנו ישבו והמציאו מנגנון לעצירת מעלית בעת נפילה. כאשר הוא הדגים את המנגנון ביריד בניו יורק, האפקט היה מדהים. הוא עמד על פלטפורמה והראה איך המעלית נעצרת בנפילתה מיד לאחר כמה סנטימטרים, כאשר חותכים את הכבל שלה עם גרזן. ההזמנות למפעל המעליות שפתח (ושקיים עד היום) הוכפלו בכל חודש.

אלישע אוטיס הוא הסיבה שיש לנו היום בניינים רבי קומות. הוא לא המציא את המעלית, אבל הוא הפך אותה לאפשרית ובטוחה. הוא הסיבה שהערים שלנו נראות כמו שהן נראות, שיכולנו לגדול כמו שגדלנו ושהחיים העירוניים שלנו נראים כמו שהם נראים, לטוב ולרע. אם אי פעם הייתם בקומה גבוהה יותר מהקומה השלישית, כנראה שמיסטר אוטיס השפיע גם עליכם.
אה, והוא המציא בסוף וגם הוציא פטנט על מכונת חרישה מונעת בקיטור וסוג מיוחד של תנור. ברור. אבל זה כבר סיפור אחר.

הרקטור של האקדמיה לאמנות בוינה, אי שם ב- 1908

אינני יודע מה שמו.
באמת, ניסיתי לגלות.
אני מתאר לעצמי שהוא היה איש משכיל, אולי גם מבריק. אוהב אומנות, וודאי. אתה לא נהיה הרקטור של האקדמיה לאמנות בלי להבין משהו אחד או שניים באמנות. יכול להיות שהיה לו זקן מהודר וגזור בקפידה. אני מתאר לעצמי שהיו שם משקפיים, אולי רק מונוקל. יתכן שגם שעון זהב, אי שם בכיס בית החזה.
אני תוהה האם, בדיעבד, הוא הרגיש רע בסיכומו של דבר על שדחה את הבחור הצעיר ההוא. זה שהגיע עם מספר ציורים שצייר וביקש להתקבל לאקדמיה. הוא היה אולי בן 18-19. יתום מאב, נוצרי, שאהב לצייר, בעיקר מבנים ובתים. היה משוגע על לצייר בניינים.
"לא מתאים לציור". החליט הרקטור והמליץ לצעיר המאוכזב "אתה תתאים הרבה יותר להיות ארכיטקט."
וכך, דחה אותו, משנה את מהלך ההיסטוריה בהינף החלטה. פעמיים הצעיר הזה פנה לאקדמיה. פעמיים הוא נדחה.
וזה לא שהוא לא חשב שלהיות ארכיטקט זה טוב. הוא  די התלהב מהרעיון. אבל בתור מישהו שלא סיים בגרות, לא היה לו סיכוי להתקבל בזמנו לשום מקום שבו לומדים ארכיטקטורה.
אז הוא הלך על פוליטיקה, והקים את המפלגה הנאצית.

לוסיה מריה מולין

מהצד השני של המתרס, ממש ממול הרקטור עלום השם, עומדת לוסיה.
לוסיה לא ממש עשתה שום דבר הפועל בשביל לשנות את העולם, מלבד שני דברים עיקריים: היא נולדה, והיא התחתנה. זה היה מספיק. לפעמים להיות במקום ובזמן הנכון זה כל מה שאתה צריך. שום פעולה מעבר.
ב- 1911, בגיל שבע עשרה, לוסי הצעירה פגשה את ארווין. הם התחתנו לאחר 5 שנים וב-1928 נולד להם בנם הראשון, מאנפרד. משפחה קטנה וחמודה שכזו.
למרות שיש החושבים שלבעלה היה רומן מהצד, באותו יום הולדת הוא החליט לנסוע אליה במיוחד. זה היה יום הולדתה ה-50, הוא כנראה לא רצה לפספס. סביר להניח שגם מתנה קטנה הייתה מעורבת בעניין.
וכך, גנרל ארווין רומל, מי שהיה אחראי על הארמיות שהגנו על החוף הצרפתי נגד פלישת בעלות הברית, נסע לחגוג את יום הולדת אשתו, ב-6 ביוני.
כאשר נחתו כוחות בעלות הברית על חופי נורמנדי, הוא (ועוד רבים מאוד מקציני הצבא הגרמני) לא היו באיזור בכלל. זה לא עזר במיוחד להתגוננות הגרמנית. לא שהיה לכוחות הברית קל, אבל מי יודע האם הפלישה הייתה מצליחה אילו מי שהיו צריכים להיות אכן היו שם.
הן לוסי והן ארווין רומל לא היו חברים כלל במפלגה הנאצית (רומל עצמו הואשם מאוחר יותר בקשר נגד היטלר) אבל יתכן שבין כל הפרטים הקטנים שהשפיעו על ניצחון כוחות הברית במלחמת העולם השנייה, ליום ההולדת של לוסיה רומל (או בשם נעוריה, מולין) הייתה השלכה לא קטנה.

ג'ון סטיבנס הנסלו

הנסלו היה דווקא מדען מבריק, בלי קשר לאופן השולי שבו שינה את העולם. שמו דווקא יכול להיות מוכר לחלק מהאנשים שעוסקים בתחום התמחותו.
הוא היא בוטנאי וגיאולוג אנגלי שפרסם כמה פרסומים חשובים בתחילת המאה התשע–עשרה. היה לו תפקיד כפרופסור למינרלוגיה בקיימברידג', אבל הוא התפטר אחרי כחמש שנים בתפקיד, אחרי שהלך אחרי הנושא שיותר עניין אותו – בוטניקה, וסיים פרופסורה גם בזה. הוא גם היה מורה די תותחי, למען האמת. מוערך ואהוד על ידי חבריו ותלמידיו, הנסלו זכה שיש אשכרה ציפור שנקראת על שמו, וכמה כאלה אנשים אתם כבר מכירים?
בכלל, הוא נשמע בחור איכותי. אתה לא נעשה פרופסור לשני נושאים שונים, ועוד בקיימברידג', רק כי יש לך קשרים טובים. אבל דווקא הקשרים הטובים של הנסלו הם אלה שהולכים לחלחל עד אלינו, מסתבר.

אחד מתלמידיו וחבריו הקרובים, נקרא לו צ'רלי, היה סטודנט כושל לרפואה. כל נושא הכירורגיה די הלחיץ אותו, זה לא היה בשבילו החיתוכים הברוטאליים האלה. הוא הגיע לקיימברידג' אחרי שאביו התעצבן עליו שעזב את לימודי הרפואה ושלח אותו ללימודי כמורה. צ'רלי והנסלו נהיו קרובים עד כדי כך שצ'רלי נודע בתור "ההוא שמסתובב עם הנסלו".
אבל כאשר הנסלו שלח מכתב למכר שלו, קפטן פיצרוי, שבו הוא ממליץ על חברו ותלמידו צ'רלס דרווין, בתור מתלווה למסעה של ספינתו של הקפטן, "ביגל", כנראה שגם הוא לא חשב שמה שיצא מזה יעשה כל כך הרבה גלים (משחק מילים טיפשי, אני יודע). פיצרוי היה מעט בודד וחיפש בן לוויה למסע, הנסלו הציג לו את דרווין בתור אופציה הגיונית. הם אכן הסתדרו לא רע בכלל. התוצאה היתה מסע מחקר של חמש שנים, ששינה את תכנוניו של דרווין בחיים ושלח אותו למסע לניסיון הבנת המנגנון להיווצרותם.
האבולוציה היתה כנראה עולה לפני השטח בזמן זה או אחר (דרווין לא היה היחיד שרצה לפרסם ספר בנושא, הוא פשוט היה יותר מהיר), אבל הנסלו הראה אחת ולתמיד, שגם ההיסטוריה יכולה להתכופף, אם יש לך את הקשרים המתאימים.

איוון ווגהאם

הרבה אנשים אוהבים בסתר ליבם את איוון ווגהאם, והם לא יודעים אפילו.
האנגלי החביב, יליד 1942, היה נגן בס בלהקה בעיר הולדתו. הוא למד בבית ספר התיכון קווארי-בנק ושם, יחד עם כמה חברים ניגן בלהקה קטנה. הם קראו לעצמם The Quarrymen, על שם בית הספר שלהם. הם ניגנו בעיקר במסיבות, נשפי בית ספר ותחרויות שונות של להקות חובבים. אתם מכירים את החבר'ה האלה. הבחורים שלומדים לנגן על גיטרה ומקימים להקה ולאט לאט כולם מכירים אותם בתור הלהקה המקומית שרואים בכל אירוע.
הוא לא גדל להיות מוסיקאי דגול, האמת. בהמשך חייו התחתן, הקים משפחה עם שני ילדים. היה מורה.
אבל ההיסטוריה תזכור אותו בתור האיש שב-6 ליולי 1957, הזמין חבר שלו מבית הספר לבוא ולראות אותו ואת הלהקה מנגנים. זה כל מה שהיה צריך בשביל לדחוף מעט את הגורל לכיוון הנכון. כך יצא שחברו ללימודים, פול (מקארטני) וחברו ללהקה ג'ון (לנון) הכירו זה את זה לראשונה.
ג'ון הזמין את פול להצטרף אליהם ללהקה.
פול הסכים.
מ.ש.ל.

6 thoughts on “אנשים ששינו את העולם (ואנחנו בכלל לא מכירים)”

  1. פוסט מרתק!

    לא ידעתי שרומל קיבל קל"ב (בקנה מידה אירופאי) ופיקד על הכוחות בנורמנדי – חשבתי שהוא בילה בצפון אפריקה את מרבית המלחמה.

    אחלה בלוג!

  2. אני לא יודע מה לגבי השאר, אבל הרקטור של האקדמיה באומנות נשמע קצת מאולץ – שמו לא חשוב כי הוא באמת לא שינה הרבה במאה ה-20.

    היטלר לא התקבל פשוט כי לא היו לו הכישורים המינימליים הדרושים לכך. גם לא לארכיטקטורה אגב.
    בין אלו שלא התקבלו, היה גם אחד שהפך ברבות הימים לרקטור של אותה האקדמיה בעצמו. כך שאם הילטר באמת רצה להיות אמן, הוא היה עושה הכל כדי להיות כזה.

    זה לא שונה מלהגיד שאמא של מאו צה טונג השפיעה רבות על המאה ה-20 כי אם היא לא הייתה נכנסת להיריון אז מיליוני חיים של סינים ואחרים היו ניצלים.

השאר תגובה