השם שלה

לקח לי עשר דקות עד שהבחנתי בה, אבל שלוש שניות אחרי שראיתי את העיניים שלה, היה לי כבר ברור שאני חייב לקחת אותה הביתה.
תמיד ידעתי איך להתחבב, כנראה סוג של כריזמה שעובדת בערוצים מסוימים, וזה לא היה יוצא דופן גם במקרה שלה. טיפוס נוח, היא.
דיברתי איתה קצת, ליטפתי בעדינות, ותוך פחות משעה כבר היינו באוטו שלי, אני נוהג עם חיוך מאושר מאוזן לאוזן, והיא מביטה בשקט מהחלון על הנוף החולף, מרשה לי מדי פעם ללטף לה את העורף.
הדירה שלי התאימה לשנינו מצוין.
הגענו אלי, נתתי לה לשתות קצת, הראיתי לה מסביב. היא הסתובבה כמו סהרורית, בולעת בעיניה את כל החפצים המבריקים. את הטלוויזיה הענקית, את הספה הלבנה הגדולה, את הרצפה החלקלקה…
בלילה טיילנו ברחוב, בלי דיבורים, ואחר כך היא כבר נרדמה על הספה, לידי, תוך כדי שראינו כדורגל. מנצ'סטר–ליברפול.
הייתי די מאושר.

בערך שבועיים אחרי, טיילנו ביחד בפארק.
בשלב מסוים עצרתי והתיישבתי על הספסל, והיא באה לידי. ליטפתי אותה והסתכלתי אל תוך עיניה. "מי מתוקה? הא? מי?" לחשתי לה.
"היא מדהימה." אמרה בחורה עם עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י שעברה לידינו. "איך קוראים לה?"
הרמתי את עיני.
"האמת," חשבתי בקול רם "לא ממש יצא לי לתת לה עדיין שם."
"אתה חייב לתת לה שם, נו." אמרה הבחורה, בזמן שחסרת השם רחרחה מסביב לעץ סמוך.
"אוקי." אמרתי "יש לך הצעות?"

חגית. כלומר ככה קראו לבעלת העיניים הירוקות והשיער הג'ינג'י. והיא הציעה את "סאלי".
יצאתי עם חגית חודשיים וחצי, במהלכן היא גם הציעה את דידו, מיקמיק ושושה. נפרדנו כידידים, והמשכתי עם חסרת השם שלי.
מדי פעם הייתי יורד איתה לרחוב, מסתובב איתה בפארק, לוקח אותה לים. אף פעם לא קורא לה בשם. והבחורות היו מגיעות בשביל לראות את הכלבה החמודה, ונשארות בשביל למצוא לה שם.

נירית הציעה את לאסי (הממ), ציפציפ ואינשם (חודש וחצי).סימה הציעה את פוצ'ימו (?) וחשבה בקול רם אפילו על ליידי (חודשיים).חן הציעה את טופי, מיקה, נלילי וגם את נסיכוש. (חודשיים).
יפעת חשבה על טוטואית ועל צומי (ארבעה חודשים נהדרים, אבל נראה לי שהיא נשארה גם קצת בגללי).
אחרי כל הזמן הזה, כבר לא ממש ירדתי עם חסרת השם למטה בבקרים.

הייתי פותח את הדלת, היא הייתה יוצאת, מסתובבת, וחוזרת אחרי חצי שעה, מגרדת בדלת, ואני הייתי פותח.
ככה גם בערב.
אבל לפעמים כשהייתי קצת בודד, הייתי יורד איתה. ותמיד מישהי הייתה ניגשת ושואלת איך קוראים לה.

דפנה קפצה בהתרגשות כשעלה לה בראש מופי (ואז עזבה אחרי שבוע.)
שגית חשבה שזה נהדר לקרוא לה סתו. (יומיים)
והיו גם אירנה (פיסטוק) ומיכל (טופטופית) ושרית (נוץ') וגילי (שופה) ועוד הרבה שמות שאני כבר לא זוכר, ואף אחת לא מצאה את השם שאני מחפש.

אבל בסוף, אחרי הכל, הגיעה תיקי.
ואחרי שהגיעה תיקי, החיפושים הסתיימו.
את תיקי חיפשתי כל הזמן הזה. היא הייתה התשובה.

זה היה בוקר חורף, וכרגיל, כשהיה יותר מדי קר בחוץ, פתחתי את הדלת ונתתי לה לצאת.
חצי שעה אחר כך, תיקי עמדה לי בדלת.
היא הייתה עם שיער שחור מבריק ומתולתל על דעת עצמו ועיניים כחולות גדולות שהיו מלאות דמעות.
היא לבשה מעיל כתום מפליז, ובידיים היא החזיקה כלבה.
"היא פשוט רצה לכביש." היא בכתה לי בדלת "לא הספקתי לעצור. ראיתי את הכתובת על הקולר אז הבאתי אותה לכאן."
לא ידעתי מה להגיד.
"אני כל כך מצטערת." היא מיררה מולי בבכי.
"זה בסדר." אמרתי לה ולעצמי בשקט. "לפחות זה היה מהיר, והיא לא סבלה."
"כן." תיקי המשיכה לבכות מהעיניים היפות שלה.
לקחתי ממנה את הגוף הכבד שהיה פעם הכלבה שלי.
"אני ממש מצטערת." היא אמרה שוב.
"זה בסדר." אמרתי, הידיים שלי תפוסות כך שאני לא יכול לנגב שוב דבר מהפנים.
"איך קראו לה?" היא שאלה.

1 thought on “השם שלה”

השאר תגובה