האוויר הדליל על הרכס

איפשהו בדרך כנראה לקחת פניה אחת לא נכונה. או שלושים.
חשבת שאתה עושה את זה נכון. ברור שלא הכל עשית נכון, אף אחד לא עושה הכל נכון, אבל חשבת שיש לך דרך פעולה שיש בה הגיון באופן עקרוני. היה לך חשוב לא לעשות דברים סתם, להיות נאמן לעצמך, אבל להתפשר איפה שצריך, לחקור אחרי האמת שלך אבל לא לוותר על הבנה של האחר, כל החרטא האידיוטי הזה. חשבת שאתה חכם יותר מכולם. ככה צריך לעשות את זה, הם לא מבינים? היית בטוח שאתה בונה את עצמך למישהו אחר, שונה, מיוחד. באמת מיוחד.
אז הנה, בבקשה. הנה המקום שאליו הדרך שלך הביאה אותך, משוטט על רכס ההר העירום, במיוחדותך המזהרת. כל כך מיוחד כאן ברכס הזה, שאף אחד אחר לא מסתובב כאן. האין זה נחמד? האין זה אותנטי? כל כך חשוב וצודק וחכם. כל כך חכם.

איזה מזל שאינך נמצא שם למטה, בעמק הפורה, עם השדות והאנשים, והכפרים ההומים. חצבת בעצמך את כל שבילי חייך והנה ,הגעת. אתה על רכס הבלבול, לא רחוק מפסגת הבדידות, קצת אחרי צוק חוסר ההבנה, צופה ממש ממול על הר ההיבריס. אולי לא ממש איפה שרצית, אבל ככה זה כשמנווטים לפי הלב המתעתע והאגו הקורץ, לפעמים מגיעים לרכסים קירחים.
אין כאן כבר שבילים. אתה יכול לעמוד או להמשיך, זה יהיה הגיוני בדיוק באותה המידה. אתה מוצא את עצמך מגלה שאתה שוב ושוב חוזר לאותה נקודה. או שכל הרכסים הערומים נראים כל כך דומה.
וקר כאן למעלה, והאוויר דליל. ממש. לא משנה כמה עמוק אתה נושם, הריאות לא מתמלאות. תמיד חסר משהו.

התיק שלך, זה שחשבת ששמת בתוכו את כל מה שצריך למסע, אתה מגלה שיש בו חור גדול בצד. אתה מחטט בפנים ומגלה שאתה לא יודע אפילו מה חסר, אבל אתה בטוח שמשהו נפל אי שם בדרך, כלומר, אם הוא אכן היה שם מלכתחילה. חור כזה לא נשאר ללא תעסוקה, משהו חייב ליפול דרכו. אתה מנסה להיזכר מה יכול להיות חסר וכמו מילה שעמדה לך פעם על הלשון ומאז נעלמה עם הרוח, גם הדרך שבה עברת הופכת להיות זיכרון שאי אפשר לשחזר. איפשהו לקחת פניה לא נכונה, האם זה משנה כבר איפה?

אז אתה עוצר, ומקים את האוהל. זה פעולה טובה כמו כל פעולה אחרת. כאן כנראה אתה הולך להישאר.
ואחרי שהקמת אוהל קטן, ווידאת שיש לך קצת מים, אתה מוציא מהתיק את ארבעת הכדורים, וכמו לכל אורך הדרך מלהטט בהם ללא תוחלת. כדור אחד למה שיש,אחד למה שאין, אחד למה שיכול היה להיות ואחרון למה שלעולם לא יהיה. זה מה שעושים במקומות כאלה.
אין רעש כאן למעלה. השמיים שקטים ואדישים ונקיים מענן וגם אם תצעק כנראה שאפילו לא יהיה הד שיענה לך. אם תעלה למעלה, יהיה פשוט יותר קר, אם תנסה לרדת למטה, אתה מפחד שסתם תמעד ועוד לפני שתגיע לתחתית ההר תהיה מפורק איברים איברים. אתה והרכס מתחילים להיות משל ונמשל, וכבר לא ברור מי קדם למי.

איפשהו לאורך הדרך לקחת כנראה פניה אחת לא נכונה. או שלושים.
זה כבר חסר טעם עכשיו לנסות לזהות היכן, לא הולכים את אותה הדרך פעמיים.
אתה נכנס לאוהל, סוגר את הרוכסן ומתחפר בדממה לתוך שק השינה.

2 thoughts on “האוויר הדליל על הרכס”

  1. מתישהו השבוע בעשר הדקות הקסומות שלי על הבוקר במכונית, רק המוזיקה ואני, התנגן לו השיר החדש של סנדרסון (כן כן, מוזיקה עברית) –

    "ואתה לבד
    מתגלגל בדרכך
    אתה לא לבד,
    אחרים לבד איתך"

    ברור שיש בזה מן הקלישאתיות, ולצערי הוא גם עבר גלגל"יזציה, אבל איכשהו באותו רגע זה נגע בי.
    רגע של ברור לי שהיו יותר מדי פניות לא נכונות בדרך, ושצריך איכשהו לנסות לחזור למסלול הנכון…
    בינתיים אני עדיין מנסה למצוא את הכוחות לרדת מההר.

    שיהיה לך אחלה שבוע.

  2. נראה לי שיש שני סוגים של בדידות- יש את הבדידות הרגילה שבאה בילט אין עם ההתבגרות, כי ככל שאתה יותר מבוגר ככה יש פחות סיכוי שמישהו עבר את אותו מסלול כמו שלך, ויש להיות בודד במיוחד.
    ולדעתי הפניות הלא נכונות הן פיקציה, כי הדברים הטובים בחיים קשורים ממש חזק גם לבחירות הלא נכונות וההפרדה זה משהו מלאכותי שאתה מוסיף אחר כך- זה כנראה לא היה יכול להיות אחרת ולהיות טוב באותה מידה.

השאר תגובה