הכי קרוב ללעוף

בטופס ההסכמה שעליו אתה חותם אתה פחות או יותר אומר שאתה יודע שאתה יכול למות מזה.
אתה מודע לסיכון הזה, אתה מודע לסיכון ההוא, אתה מודע לזה שהפעילות הינה מסוכנת, וכו' וכד' וכו'.
הכי חשוב, הטופס מזכיר לך, אתה צריך להרים רגליים בסוף. לא תרים רגליים, ותשבור אותן – אנחנו לא אחראים. חתמת.

הסרטון שמראים לך לפני מסביר מה התהליך שהולך להיות. וגם את זה שזה נורא מסוכן, כמובן. הרבה הסברים שעוברים את גבול הכסת"ח ונכנסים לגבול ההפחדה. הם באמת רוצים שתדע, זה מה שיכול לקרות, כן?
אם לא תשמע למדריך, אם לא תעשה מה שאומרים לך, דברים רעים יכולים לקרות. דברים רעים מאוד.
זה השלב שבו אתה תוהה לרגע האם זו מתנת יום הולדת הנכונה לתת לעצמך. זה יהיה מעט אירוני אם באמת יקרה משהו. אף פעם עוד לא ראית מישהו שמסביר לך שמה שהוא מוכר לך הולך-להיות-מסוכן-כל-כך-האם-אתה-באמת-באמת-בטוח… ואז אתה אומר לעצמך שזה כבר לא שלב להשתפן. כבר הגעת עד לכאן, את ההחלטה לקפוץ אתה סוחב כבר ארבע שנים, סרטון וידיאו קטן לא יהיה מה שיעצור אותך.
אתה צודק, כמובן. השלב הכי טוב להשתפן הוא כשהדלת נפתחת. אבל זה כבר סיפור אחר.

יש עוד כמה שלבי הכנה.
אתה נקשר ברצועות המתאימות, מקבל הסבר "ביבש" על הקרקע ומתאמן על תנועות הידיים הפשוטות תוך כדי שכיבה על סוג של סקייטבורד. אז אתה הולך הצידה עם שאר הקבוצה לחכות שהמטוס יחזור מהסיבוב הקודם, ואתה תעלה עליו, תטפס איתו למעלה לגובה של 11 אלף רגל, או ארבעה קילומטרים, איך שלא תרצה לקרוא לזה, ותקפוץ ממנו החוצה.

זה היה יום הולדתי העשרים ושש. אמנם לא עגול, אבל מספיק בשביל להגיד לעצמי שלכל הרוחות, הגיע הזמן לעשות את הדבר הזה שאני מבטיח לעצמי כבר ארבע שנים, ולקנות לעצמי צניחה חופשית.
נכנסתי לאוטו ונסעתי את הדרך לחוף הבונים, בשביל לגלות האם זה באמת מה שדמיינתי לעצמי. אני לא איש של ריגושי אקסטרים. אני לא רואה את עצמי עושה סקי בזמן הקרוב, למשל, או קופץ באנג'י. אבל הולך איתי מדריך, ממש קשור אלי, קופץ ביחד איתי. אם הוא יפשל, גם הוא ימות. זו בטח חתיכת מוטיבציה בשבילו לשמור עלי בחתיכה אחת, לא?
אז נסעתי. זה הרי הכי קרוב ללעוף שאני יכול להגיע.

ההתרגשות מתחילה כשהמטוס מתנתק מהקרקע. או זה מה שאתה חושב. הטיפות הבודדות של האדרנלין שצפות בדם כשאתה יושב, מחובר כבר למדריך, סוג של כובע-קסדה על הראש ומשקפי רוח מפלסטיק משתלשלות על הצוואר, הטיפות הללו הן מה שהחשבת עד היום לריגוש. עוד חמש עשרה דקות, וכל הסקאלה שלך עומדת תשתנה.
העליה איטית. מדברים מאט, מתבדחים טיפה. המדריכים משדרים בטחון ניחוח ומחליפים בדיחות פנימיות עם הצלמים, שיצנחו לצידם, מצלמה מחוברת לקסדתם. חמש עשרה דקות ארוכות שבמהלכן אתה עדיין יכול להתחרט. שתי מנורות גדולות נמצאות מלפנים. אדומה וירוקה. כשהאדומה תכבה והירוקה תדלק, זה אומר שהגענו לגובה שאפשר לקפוץ ממנו.

כשהנורה הירוקה נדלקת עוד כמה טיפות אדרנלין נכנסות לפעולה. אתה מבין שזה הולך לקרות. זה אחד מהרגעים שלפני שבהם אתה תוהה בינך לבין עצמך האם זה באמת יכול להיות ש… ואז הדלת נפתחת.
האוויר בגובה 11 אלף רגל, הוא, מסתבר, די קר. רוח קרה והחלטית מתפרצת לתוך המטוס הקטן, מעבירה אותך מהשלב שבו אתה מדמיין מה הולך להיות לשלב שבו זה באמת קורה. סוג של קריאת השכמה שמזכירה שיש אלמנטים שגם הדמיון לא תמיד חושב עליהם מראש. הרעש של הרוח, של מנוע המטוס, האינטנסיביות שבה הבחוץ מתפרץ לתוך הבפנים. לזה לא בדיוק ציפית. הנה, הפתעה ראשונה.

ואז אנשים מתחילים לקפוץ. לצאת מהמטוס ולקפוץ החוצה.
יצא לי כבר לא מעט פעמים לפני זה לראות בטלוויזיה או בסרטים, תמיד זה היה מנקודת מבט של הצלם המתלווה לקופץ או שקופץ לצידו. זה פשוט נראה כמו מעבר לריחוף, או קפיצה קלה. זה לא.
כאן, כשאני (כמובן) האחרון בתור של הקופצים, אני יכול לראות כל אחד ואחד מהקופצים לפני. הם לא קופצים, הם נופלים. ואולי יותר נכון לומר נשאבים.
בשניה שבה הם עוזבים את המטוס הם לא מרחפים החוצה בקשת נחמדה ואלגנטית אלא פשוט נעלמים למטה במהירות מסחררת כאילו משהו שאב אותם לתוך האיזור שמתחת למטוס. יתכן אפילו שהיה שם צליל של "ווש" קל. רגע אחד הם כאן, ורגע אחד – "ווש" – לא.

ואז מגיע תורי.הקפיצה מתבצעת בצורה שכזו. אני קשור למדריך מלפנים, ברצועות שנבדקו שוב ושוב, לא לדאוג.אנחנו מתיישבים על קצה רצפת המטוס. כלומר הוא מתיישב. אני יושב עליו. הרגליים משתלשלות החוצה, הישבן במטוס. הרעיון הוא פשוט – כשמוכנים, נשענים קדימה. ואז ישנה את הנקודה ההיא. נקודת שיווי המשקל. לפניה, אנחנו עדיין "בתוך" המטוס, אחריה אנחנו "בחוץ". זו הנקודה שבה עוברים מ"יושבים" ל"נופלים". אתם יכולים להרגיש אותה בעצמכם, אם תשבו על קצה הכיסא, תרימו את הרגליים ותשענו קדימה. אתה יושב, עדיין יושב, עדיין יושב, ואז כשאתה מגיע אליה, בשבריר של שניה אחד הגוף עובר מלהשען אחורה ללהשען קדימה ו…

פרץ אדיר של אדרנלין מציף את המערכות. אני נופל,הרוח קרה, מרעננת, חזקה,ואופפת אותי מכל הכיוונים. יש יותר מדי מה לחוות. הפצצה מטורפת של תחושות ומחשבות ששום מצב אחר לא יכול להביא. אני לוקח נשימה והאוויר הקר חודר פנימה, מעורר וממלא, כמעט מגדיר את הגבולות בין הריאות שלי לכל השאר. אוויר קר כמו רוחות השמיים – הריאות, גוף חם כמו האדמה – כל השאר. העיניים מתרוצצות לקלוט את המראות, אני מרגיש שאני נופל אבל לא רואה את האדמה מתקרבת, כאילו אני מרחף אבל בתוך סופה שמתפרצת עלי מלמטה. הגוף שלי צועק עלי בתדהמה, מה אתה עושה, השתגעת לגמרי, אני לא אמור להיות כאן, אני לא אמור להיות בגבהים האלה, מה פתאום הבאת אותי לכאן, חתיכת משוגע שמח שכמוך, והעולם מתנפל עלי בכל קיומו, מכל הכיוונים. לאיפה שלא תסתכל – העולם. מרהיב ואינטנסיבי, בחיוניות מופלאה וחדה.

אחרי חמישים שניות, המצנח נפתח. אני מרגיש משיכה חזקה ברצועות, והכל נרגע. נהיה איטי יותר. העולם עדיין נפלא כאן למעלה, אבל באינטנסיביות פחותה.ב כלל שכחתי לצרוח, אני חושב, אולי. לא שזה משנה משהו. אני מתנדנד בשמיים, ואני חי, או-הו, איך שאני חי. זה לוקח עוד קצת זמן עד שמגיעים למטה. המדריך מסביר מעט על אופן השליטה במצנח, נותן לי קצת לסובב אותו ימינה ושמאלה, מצביעים על מקומות למטה ומנסים לגלות את השמות שלהם. שני אנשים קשורים זה לזה ומנהלים שיחה קטנה, בשמיים. אנחנו בהחלט ממציאים דברים מטורפים, בני האדם.

כשאנחנו מגיעים למטה, אני זוכר להרים רגליים, לתת למדריך להנחית אותנו.
אם אי פעם תצנחו צניחה חופשית, הביאו אתכם עוד מישהו. מישהו שיחכה למטה, ושאפשר לצרוח אליו, ולפעור מולו עיניים ולחבק אחרי שמגיעים לאדמה.
אני מסתובב על הקרקע כמו חצי מסומם.
וואט ג'אסט האפנד?

עכשיו, מכאן, היום, זה נראה כמעט לא מציאותי. ועדיין שבריר השניה, נקודת שיווי המשקל הזו, הרגע שבו עוברים מישיבה נשענת לאחור לנפילה אפופת עולם קדימה, זה משהו שקשה לגמרי לשכוח.

(אין בפוסט זה בכדי להמליץ על הפעילות המתוארת. שלא תאשימו אותי. ואגב, הפעם השניה, היא יותר מפחידה).

3 thoughts on “הכי קרוב ללעוף”

  1. אין דבר יותר מרגש מזה. פשוט אין. "סקס עם אלוהים", אמרתי פעם למישהו שביקש תיאור של התחושות שמרגישים בנפילה. אורגזמה מרוכזת ישירות בתוך המוח, אדרנלין מטורף, והיי שמחזיק שעות. אין על זה.
    קפצתי 10 שנים כמעט כל שבת, עד שהבת שלי נולדה, והתחלתי לסבול מחרדות. במקום להנות מהקפיצה, מצאתי את עצמי בוהה במד הגובה, מחכה לשנייה שאפתח מצנח, ושואל את עצמי בעודי באוויר מה יקרה אם תהיה לי תאונה והבת שלי תישאר בלי אבא.
    כבר 11 שנים שלא קפצתי, וזה כל כך חסר.

  2. משובח.

    ואני פחדנית אני.

    אבל אותו שבריר שניה בין לשבת ל"לעוף" מסקרן כל כך.

    רוצים עוד.

השאר תגובה