חיים חד פעמיים

raver

קינג קאמפ ג'ילט צריך כנראה להודות לשני אסונות גדולים על מזלו הטוב. הראשון הוא השריפה הגדולה בשיקגו שבה נשרף בית משפחתו ב-1871. בעקבות השריפה הזו, הוא נאלץ להתחיל בנסיעות בסוכן מכירות. השני הוא מלחמת העולם הראשונה, שבה מכר לצבא ארצות הברית כ-32 מיליון להבים של סכיני גילוח, וגרם לכך שכל החיילים הכירו את המוצר "ג'ילט" וקנו אותו גם אחרי המלחמה.
בין שני המאורעות האלה, הוא עבר את הדרך שבין נער בין שש-עשרה לממציא להב הגילוח הראשון בעולם.
ג'ילט התחיל בלהכיר במהלך נסיעותיו את הממציא וויליאם פיינטר , שהמציא (בין השאר) את פקק החד-פעמי לבקבוקי משקאות. פיינטר שכנע את ג'ילט שההמצאה הטובה ביותר היא זו שצריך לזרוק ושלקוחות מרוצים פשוט קונים אותה שוב ושוב, ולא הדבר שנשאר לאורך זמן אצל לקוח ומונע ממנו לקנות עוד.
אחרי כמה שנים של חיפושים ומחשבות החליט ג'ילט לנסות ליצור להבי גילוח חד פעמיים, ואחרי עוד שש (!) שנים של ניסיונות פיתוח גם היה לו משהו כזה.

במידה מסוימת, בעיני, למרות שכאדם דתי מעולם לא השתמשתי בסכיני גילוח, זה אולי היה מוצר הראשון שבאמת הכניס את הרעיון של החד-פעמיות לחיים שלנו, ולאו דווקא הפקק של פיינטר.
האנושות לא הייתה רגילה לזרוק דברים אחרי שימוש אחד. אנחנו היינו רגילים לקנות מוצרים איכותיים וארוכי חיים, שכאשר התקלקלו היינו צריכים להשקיע זמן וכסף בלתקן אותם. חלק ממה שחיפשנו היה "מה יחזיק מעמד הרבה זמן". הרעיון שיהיה מוצר , שבהגדרתו הוא משהו שלא טוב ליותר מאשר שימוש אחד היה מהפכני באותה תקופה, והכניס לחיינו צורת חשיבה חדשה לגבי צריכה, שהיינו צריכים להתרגל אליה.
זה לא היה קשה, כמובן.

ומאז אנחנו לא מפסיקים.
הכול הפך להיות חד פעמי וניתן לזריקה. העובדה שאנחנו משתמשים וזורקים היא בעלת השפעות סביבתיות מטורפות.
כמות הזבל שאנחנו זורקים ולא רק בדברים ברורים כמו כוסות או צלחות חד פעמיות אלא בדברים שפעם היו חפצים ששמרנו עליהם כמו בגדים, מוצרי חשמל ורהיטים, היא עצומה. ברגע שהבנו שאפשר להשקיע פחות באיכות המוצר אם רק נהיה מוכנים להסתכל עליו כעל משהו שהגיע מראש לתוך חיינו לפרק זמן קצר ומוגבל, פתחנו עולם חדש של זבל והפכנו את רוב הדברים שסובבים אותנו לזמניים והרבה פעמים טובים פחות, פשוט כי אנחנו יכולים. כשאנחנו מגדירים משהו כ"שלנו" זה לרוב מוצרי בילוי, אופנה או מסיבות שגובלות בנוסטלגיה. כל השאר זה רק אורחים לרגע.

אבל יש לזה עוד השלכה, אולי פחות סביבתית, יותר פנימית.
אנחנו כבר לא רגילים לתקן דברים.
השען, הסנדלר אפילו סוגים מסוימים של טכנאים, הולכים ונעלמים מחיינו.
אם זה לא מחובר לאדמה או לקיר (כמו אינסטלציה) או פשוט גדול מכדי לזרוק את זה (כמו מקרר) אנחנו לרוב נעדיף פשוט לקנות אחד חדש ולא לתקן אחד קיים.
אנחנו מתרגלים לזה שלהכל יש תחליף, ואנחנו לא משקיעים זמן או אנרגיה בלתקן שום דבר.
זה מתחיל אולי בחפצים, אבל זה מחלחל ומגיע לקשרים, מערכות יחסים, תפיסות עולם והחיים עצמם.

אנחנו כל כך רגילים לזה שהכול מתחלף ושתמיד מגיע משהו חדש, עד אנחנו שוכחים את "חד-הפעמיות" של החיים שלנו עצמם.
כי בסופו של דבר, החיים הם כנראה הדבר הכי חד-פעמי שקיים בעולם, אבל לא במובן שהתרגלנו אליו של "השתמש וזרוק". החיים הם משהו שחייבים לעמול עליו, לתקן אותו שוב ושוב , לשנות אותו לפי האירועים הלא צפויים ולהזיע כאשר מטפסים בו לפסגה או החוצה מתוך הבור.
ואנחנו מתרגלים לוותר.
כאילו ברור לנו שיש עוד סיבוב. כאילו החיים הם רק חזרה, והנה, הנה ממש עוד מעט נתחיל את הדבר האמיתי.

ורק שלא נתעורר מאוחר מדי.
רק שלא נזכר שהיינו צריכים להשקיע בדברים אחרי הכל.
כי החיים קורים לנו פעם אחת, ואם נתייחס אליהם כאל דבר חד-פעמי באמת ולא כמו אל צלחת פלסטיק, נוכל באמת לחוות אותם, ולא להעביר אותם עד שיתחיל הדבר האמיתי, הדבר הבא, העיקר לא להשקיע.
זה נכון לגבי החיים האלה, לא החיים הבאים.
לגבי היום, לא מחר.
לגבי עכשיו, לא אחר כך.

This is not a rehearsal.

השאר תגובה