דחיינות

עוד שניה, טוב? תיכף נעשה את זה.
זה חשוב, זה באמת חשוב, אבל הטלפון בדיוק מצלצל, ולא יפה לא לענות. ועכשיו נשטוף פנים. ונסדר את שולחן העבודה, ששום דבר לא יפריע לנו.
אולי הגיע גם הזמן לבדוק אם יש משהו בטלוויזיה, רק כמה דקות, לרענן את המחשבה. ואז נתחיל.
ואז נאכל ארוחת ערב. שיהיה כוח. וניתן לאוכל להתעכל, שלא נהיה כבדים. ונסדר את כל הספרים שלנו לפי סדר א-ב של שמות הסופרים. לא, בעצם לפי שמות הספרים. לא, הסופרים יותר טוב. מה רצינו לעשות? אה, כן, זה חשוב. מקלחת מהירה ונתחיל.  מיד אחרי בדיקת מיילים. וקריאת כמה מאמרים. וגלישה ביו-טיוב. ובכל השאר. וואו, כבר מאוחר. נעשה את זה כבר מחר.

מי שמעולם לא סבל מדחיינות, שירים את ידו.
אלה שלא הרימו, זה כנראה בגלל שהם אמרו לעצמם "טוב, נרים אחר כך."
באנגלית זה נקרא Procrastination, מילה ארוכה מספיק בשביל שנחליט להגיד אותה כבר בהזדמנות אחרת.

ישנם שני סוגים של דחיינות. המזדמנת והקבועה. הדחיינות המזדמנת היא נורמאלית וחמודה. מדי פעם אנחנו פשוט מחליפים את "לא רוצה לעשות את זה" ב"תיכף נתחיל", לגמרי מודעים לעובדה שאנחנו עובדים על עצמנו, אבל בסופו של דבר, אין ברירה, וזה קורה.
הדחיינות הקבועה, הכרונית, היא הבעיה. היא שם אחר לנרפות. בטלה במסווה. כשאנחנו אף פעם לא מצליחים לקום בזמן, לצאת בזמן, להגיע בזמן. שאנחנו לא מספיקים כלום ומשכנעים את עצמנו שזה בגלל שאנחנו "רוצים לחיות את הרגע", ולא בגלל שאנחנו עצלנים. שאנחנו בטוחים שמחר הכל יתחיל, אבל בעיקר בגלל שאנחנו רוצים עוד קצת כלום היום.

רק שזה דו-צדדי.
אפשר לקרוא לזה החוק השלישי של ניוטון – לכל פעולה יש תגובת נגד, שווה בכוחה והפוכה בכיוונה. ביהדות קוראים לזה "מידה כנגד מידה".
כי כמה פעמים כבר הרגשנו שהעולם מתייחס אלינו בדחיינות?
שאנחנו כבר מוכנים לאהבה חדשה/קידום בעבודה/גשם ראשון/ריגוש חדש/ילד/שינוי והעולם אמר "כן, כן, כבר. אני רק צריך לסיים פה משהו, ואני איתך…", ואנחנו המשכנו לחכות.
והאם אפשר לבוא בטענות על דברים שלא קורים לנו בזמן שאנחנו רוצים כשאנחנו בעצמנו נוקטים בשיטת ה"עוד מעט" בדרך החיים שלנו?

מה ששנוא עליך, אל תעשה לחייך. וחיים של דחיינות, כמו תאונות, נגרמים, לא קורים. והם עובדים באופן הדדי, לשני הכיוונים.
אולי אם נעשה קצת פחות snooze לעולם, נוכל לדרוש מהעולם לא לעשות snooze לנו. ובא לציון גואל.

9 thoughts on “דחיינות”

  1. מאוד מעניין ,
    ניסיתי לחשוב מתי אני דוחה דברים …
    אני לא .
    כתבת :"מי שמעולם לא סבל מדחיינות, שירים את ידו".
    זה נראה לי מגלומני להרים את היד … אבל זה נדיר אצלי שאני דוחה דברים …
    יש גם אנשים כאלה 🙂 …

  2. אני חושבת שזו תולדה של דחיינות…
    נזרוק את הדלת עוד חמש דקות.. אחרי ארוחת הערב.. מחר… עוד יומיים מגיעה משאית… זה כבד נחכה שמשה יבוא לעזור… וככה זה נדחה חודש וחצי…

    סליחה אם לא לזה התכוון המשורר, אבל במקרה קראתי את הפוסט הזה בסמיכות לאירוע וזה ישר התחבר לי..
    בכל מקרה זה פוסט חשוב ונכון מאד!

  3. ג'וליה קמרון בספרה "הזכות לכתוב" מקדישה פרק לנושא דחיינות אצל סופרים. אחד מתכסיסי הדחיינות אותם היא מתארת הוא "ויש סופרים שדוחים כתיבה באמצעות הכתיבה עצמה. הם כותבים שפע של הערותלגבי מה שיום אחד הם יכתבו. ההערות תופסות את מקום הכתיבה עצמה." זה הזכיר לי שזה מה שד"ר הרבסט בספר "שירה" של עגנון נהג לעשות… היא מוסיפה "יש סופרים שלא רוצים לדעת שיש תרופות יעילות מאוד לדחיינות. מילוי יומיומי של דפי בוקר יאלץ את הצנזור שלנו לעמוד בצד ולא יאפשר לנו לעשות שימוש בדחיינות לגבי כל דבר שאנו כותבים. בילויי אומן ייצרו נביעה פנימית של מחשבות ורעיונות שיפעילו עלינו יותר ויותר לחץ להעלותם על הכתב. פיצוץ מחסומים, מנייה מהירה של הפחדים והטינות שמתלוות להתחלת פרוייקט, לא פעם פותחים במהירות את ערוץ הכתיבה. מעל לכל דבר אחר, שבוע התנזרות מאמצעי התקשורת, שבו אתם לא קוראים, לא צופים בטלוויזיה, לא רואים סרטים או מקשיבים לשיחות ברדיו, יאלץ גם את הדחיינים המיומנים ביותר לעוט על העט והנייר בלהיטות מסויימת".
    מעניין אם השיטות האלו יעילות גם לדחיינות של מטלות שהן לא כתיבה…

השאר תגובה