הניצב

הוא עומד מאחורי הקלעים ומוודא שהפאה יושבת על ראשו כראוי. מעבר לתפאורה הוא שומע את קולותיהם של השחקנים, ואת הנשימה הרכה של הקהל. אין כבר התרגשות, אחרי כמעט שבעים פעמים שעבר בדלת הזו, מאופר בכבדות ולבוש בבגדי משרת מהמאה החמש עשרה. הוא כבר רגיל. הוא התרגל, למעשה, כבר בפעם השלישית. כחכוח קל בגרון, יישור מהיר של הכתפיים. מעבר לדלת הקרטון הוא שומע את האות שלו, פותח אותה ועולה לבמה.
"אדוני, הלורד מחכה לך במבואה." הוא אומר לשחקן הראשי שיושב בגבו אליו. השחקן הראשי, טיפוס גבוה עם עיני פלדה כחולות, מרים את ידו בחצי ביטול. "הודע לו שמיד אגיע." הוא אומר.
הוא קד קלות, חוזר אחורה וסוגר מאחוריו את הדלת.
ובזה הוא מסיים להערב.

הוא תמיד הניצב. חלק שאמנם אינו דומם אבל הינו חסר חשיבות אי שם מאחור, חלק מהתפאורה כמעט. כשסיים את לימודי המשחק היה ברור לו שזה מה שהולך לקרות. מעולם לא התקרב למרכז הבמה, זו פשוט לא מהותו.
להצגה הזו הוא מגיע, משקיע חצי שעה בהתלבשות ובאיפור, חמש שניות באמירת משפט בודד על הבמה, ועוד עשרים דקות כדי להיחלץ מכל מה שעטה על עצמו ומכל השכבות שמסתירות את פניו. עובדי הבמה מחבבים אותו, מסבירים לו פנים, מדי פעם חולקים איתו סיגריה. הוא לא בטוח שהם יודעים את שמו. הוא ניצב גם בעולם שלהם, כמובן.
הוא גילה לאורך הזמן שזה משהו שמחלחל אל תוך החיים האמיתיים, התכונה הזו, ניצבות. יש בו כנראה משהו שאומר שהוא טוב בתור דמות שולית בחייהם של אחרים. הוא חביב, נעים לעין, מעשיר את הסביבה, אפילו מצחיק לפעמים. הם שמחים שהוא בא, אבל הוא לא באמת חשוב לאף אחד מהם.

בדרך חזרה, במכונית, הוא משתלב היטב בתנועה.
אין תפקידים קטנים, אמרו לו פעם, רק שחקנים קטנים.
וכבר לפני כמה שנים השלים עם המצב. בשלוות נפש מהולה בכעס קל, אבל השלים. מדי פעם הכעס הזה עולה מעט מעל פני השטח ואז שוכך. כמו עכשיו, כאשר מישהו ניו אייג'י ברדיו מתחיל לדבר על זה שלכולנו יש תפקיד בעולם וכולנו הכי חשובים שיש. הוא מכבה את הרדיו בתנועה חדה, שווה בעצבנותה רק לתנועת העברת התחנות שניתזת ממנו כאשר מתחיל ברדיו שיר אהבה.
כמה דקות לפני שהוא מגיע לחניית הבית הוא מדליק את הרדיו מחדש בסוג של ניסיון פיוס מתרפס. הרדיו מחזיר לו בפרסומת לניקוי שטיחים.

הוא עולה במדרגות בצעדים כבדים אך שקטים. כשהוא מגיע לדלת הדירה, הוא מבחין שוב כיצד העינית בדלת שממול מחשיכה. היא צופה בו בכל פעם שהוא מגיע, שכנה זקנה וסקרנית שמשבצת אותו בתוך עולמה כהדייר התמהוני שממול. הוא פותח את הדלת ונכנס.
כשהוא שוכב בבגדיו על המיטה הוא נזכר שהטלפון הסלולרי שלו נמצא עדיין על שקט מאז ההצגה. הוא מחלץ אותו ומעיף מבט. ארבע שיחות שלא נענו. לפעמים הוא מתנחם בשיחות הללו.
כי הוא איננו בודד, הו לא. הם מתקשרים ויוצאים ונפגשים וצוחקים. הוא לא בודד, הוא פשוט לא ממש חשוב לאף אחד. מספיק חביב כדי שאפשר יהיה לשמור באיזור, אבל תמיד במעגל הניתן לויתור. איש לא ישבר אם יחליט לקום וללכת. הוא לא דמות ראשית בסרט של אף אחד.
אם מישהו יבוא אליו יום אחד ויגיד "אתה חשוב לי. הכי חשוב בכל העולם.", האם הוא יאמין? שאלה שספק אם יקבל עליה תשובה.

מבלי לשים לב, הוא נרדם בבגדיו על המיטה.
בחלומו, הוא מוצא את עצמו מרחף מעל המיטה, מביט בעצמו ישן. הוא מביט מעט יותר בריכוז ומבין שזה לא הוא. זוהי גרסא שונה מעט ממנו. צבע חולצה אחר, תסרוקת מעט שונה, מידת נעליים גדולה מעט יותר. כאשר הגבר שלמטה מתעורר וקם הוא מבחין שגם צבע העיניים שלו שונה מעט. ההוא שלמטה מרים את הטלפון ומתקשר חזרה לשיחות שלא נענו. הקול שלו עמוק טיפה יותר והוא משתמש בביטויים ובדיחות אחרות ממה שהוא, שצופה בו, רגיל להשתמש. אבל לא נראה שמישהו מהצד השני של השיחה מבחין בהבדל.
הוא עוקב אחריו מלמעלה, רואה אותו מסתרק הפוך, מרים את התיק בעזרת היד הלא נכונה ויוצא החוצה. השכנה ממול מציצה על הגרסא החדשה בדיוק באותו עניין כמו קודם.
צעדיו של ההוא השני הולכים ונעלמים והוא מוצא את עצמו עדיין דבוק לתקרה.
וכשהוא מביט לצדדים הוא מגלה שהתקרה מלאה בגרסאות שלו עצמו, מעט שונות זו מזו. לכודים למעלה, חיוורים, מתנשמים, בעיניים פעורות.
"ככה זה קורה כל יום," הם לוחשים לו, "כל יום הוא מתחלף, וההוא הישן נוסף לפה. כל יום הוא יוצא מכאן מישהו אחר, ואף אחד לא שם לב… אף אחד לא שם לב…"
הוא מתעורר.

בשעות אחר הצהרים למחרת הוא מגלם את הדמות שיושבת ליד הבר, מאחורי הזוג.
זהו סרט סטודנטים דל תקציב, ומסעדת דגים קטנה ליד הים, כזו שבעליה הוא גם דודו של הבמאי, הסכימה לתת להם לצלם בשטחה. זוהי הסצנה האחרונה וזוג השחקנים הראשיים יושב כך שהשקיעה תתרחש בגבם. המצלמה עומדת כך שיתכן שיראו חלק מהרגל שלו מאחוריהם גם, אולי גם חלק מהגב. הם מסיימים את העניין רק לאחר שעה וחצי, מנסים לחזור על הסצנות שוב ושוב כאשר השמש במקומות שונים בשמיים.
הוא יושב על הבר, בקבוק בירה בידו ומהרהר, כרגיל.
יתכן שחלק ממנו יופיע גם בזמן כותרות הסיום. הוא תוהה האם שמו יהיה שם, אי שם בסוף הרשימה, ביציאה ידי חובה שכזו. מבלי משים הוא מתחיל להעביר בראשו את חבריו ולתהות איזה מקום יתפוס בכותרות שירוצו בסוף סרט חייהם. הוא כנראה ירשם אצלם בתור "חבר מהעבודה #2" או "מישהו מהצבא #5". יתכן שכמה אפילו יכתבו "בתפקיד עצמו". אבל תפקיד ראשי, השורה הראשונה, זה משהו ששמור לאנשים אחרים בחייהם.

כאשר הלילה עולה צוות הצילום מסיים לארוז. אחד השחקנים מציע לו להצטרף ליציאה של כמה חבר'ה אבל הוא מעדיף להשאר עוד קצת מול הים, בשקט.
מאחוריו, המסעדה חוזרת להיות מסעדה באופן רשמי, והסועדים מתחילים לחזור ולהיכנס. הוא קם ויוצא לטיילת, מוצא לעצמו ספסל ומתיישב מול הים. אין כמעט גלים היום, כאילו גם הים הבין שהיום הוא רק תפאורה.
"סליחה?"
הוא מרים את עיניו. בחורה צעירה ומתולתלת עומדת מולו. היא מסתכלת עליו, הוא מבין אחרי חצי שניה. ישירות עליו, יתכן שאפילו בעיניים, לא מסביבו ולא לידו. אם היה מעט יותר אור הוא היה יכול להיות בטוח שהיא מחייכת.
הוא מחייך אליה בחזרה ומחזיר מבט.
היא מרימה את ידה שמחזיקה מצלמה קטנה "אתה יכול אולי לצלם אותנו?" הוא מחווה בראשה כלפי בחור כהה עיניים שמחכה כמה צעדים מאחוריה.
הוא מושיט את ידו ומניע את ראשו במחווה פשוטה, לוקח מידה את המצלמה.

הבחורה מקפצת לאחור אל הגבר והם מתחבקים. ידה על כתפו, ידו על מותנה, ראשיהם מופנים מעט זה אל זו.
לאחר מכן, היא מקפצת חזרה ולוקחת את המצלמה בהכרת טובה.
הים משמיע רחש קל, והזוג המאוהב חוזר להלך מחובק על הטיילת, בצעדים חרישיים, בקולות מהוסים.
הם מתקדמים לעבר המסעדה, דמותם המאוחדת מצטיירת על רקע השמיים. מימינם משתרעת העיר ומשמאלם ירח כמעט מלא משאיר שובל ארוך ומבריק של אור לבן, שעולה ויורד עם הגלים.

4 thoughts on “הניצב”

השאר תגובה