איך להתחפש כמו שצריך, מאת פרידריך וילהלם פויגט

וילהלם פויגט לא חגג כנראה את פורים מעולם בימי חייו. אני בספק האם הוא אי פעם שמע עליו.
ובכל זאת, הסנדלר הפרוסי, שנולד באמצע המאה התשע –עשרה, הפך לסוג של אגדה בגרמניה בכל מה שקשור להתחפשות והונאה, בזכות אירוע בודד שארע ב – 1906, אי שם בעיירה קופניק.

כבר בגיל 14, נידון פויגט למאסר, בעקבותיו העיפו אותו מבית הספר. הוא נאלץ ללמוד סנדלרות מאביו, אבל את רוב הזמן העביר בבתי כלא, בסופו של דבר. בין 1864 ל- 1891 פויגט בילה 25 שנים בבתי כלא, בעיקר עקב גנבות ורמאויות. פויגט היה קורבן של פרדוקס – הוא לא יכל לקבל עבודה מכיוון שלא היה לו פספורט, ולא היה יכול לקבל פספורט מכיוון שלא עבד. גם כשמצא סוף סוף עבודה כסנדלר, המשטרה גירשה אותו מברלין מכיוון שהיה אסיר לשעבר (כן, פעם זו היתה סיבה מספקת להכריז על מישהו כ"לא רצוי בעיר").
פויגט לא עזב באמת את ברלין, אבל רשמית, הוא "עבר להמבורג". גם הוא כנראה הרגיש שלעזוב בגלל סיבה כזו זה קצת דבילי.

ב-16 לאוקטובר, קנה פויגט מדים של קפטן מחנויות בשוק הפשפשים, לבש אותם, והלך למחנה צבאי שהיה באיזור.
הוא ניגש לחיילים שהיו בדרכם למחנה והורה להם לבוא איתו. מכיון שהם היו חיילים פשוטים, והוא "היה קצין" (וגם, איך לומר, בגלל שהיו גרמנים מחונכים וצייתנים) הם לא פקפקו לרגע והלכו אחריו.
וכך, מלווה בעשרה חיילים שסרו לפקודתו, עלה האסיר לשעבר על הרכבת לקופניק. כשהגיע לשם, הורה לחיילים להקיף את בניין העירייה ולמנוע מאנשים לצאת. למשטרה המקומית הוא הורה למנוע יציאה של שיחות לברלין דרך סניף הדואר.
הוא "עצר" את ראש העיר ואת האחראי על כספים בטענה של "טיפול בספרים", והחרים סכום של כמה אלפי מארק. על הסכום שלקח, הוא נתן כמובן קבלה, עליה חתם עם שמו של מפקד בית הכלא שבו שהה בעבר. שוטרים מקומיים שהגיעו למקום הופנו למטלות שונות כמו עזרה בשמירה או הכנת קפה. כאשר ראש העיר ביקש בכל זאת לראות את הצו הוא פשוט הצביע על החיילים ואמר "זו הסמכות שלי". ובזה, איכשהו, הספיק.
כשסיים, שלח את שני העצירים מלווים בשני חיילים לברלין ל"המשך חקירות". את שאר החיילים השאיר להמשיך לשמור על הבניין ועלה על הרכבת שהסיעה אותו משם.

המקרה של פויגט נכנס לפולקלור של גרמניה, והיה מקור למאמרי סאטירה רבים באירופה שצחקו על הצייתנות העיוורת של הגרמנים. הצגות וסרטים נעשו על סיפורו, דמות שעווה בדמותו הוצגה במוזאוני שעווה שונים, כולל מאדאם טוסו.

פויגט נתפס אמנם ונידון לארבע שנות מאסר, אבל עקב דעת הקהל שחיבבה אותו כל כך ויתכן גם שעקב שעשוע פרטי, הקייזר וילהאלם השני חנן אותו כבר אחרי שנתיים. הוא פרסם ספר ששמו "איך הפכתי לקפטן של קופניק" שמכר היטב ובסופו של דבר, עבר ללוקסמבורג, שם עבד כמלצר וסנדלר, ומאוחר יותר גם קיבל פנסיה מאלמנה גרמנית עשירה. הוא מת ב-1922, בלוקסמבורג, אבל פסל שלו, לבוש במדי הקצין, ולוחית זיכרון שמספרת את סיפורו, עדיין קיימים בבניין העירייה של קופליק שעליו צר בעזרת צבא ממושמע.

השאר תגובה