הפקיד

הוא כנראה התנמנם לרגע.
קולה של טריקת הדלת העיר אותו בחזרה אל המציאות הפלורסנטית של החדר והוא הרים את ראשו בחדות, פוקח את עיניו מול האור.
לקוח חדש נכנס ויש צורך לתת לו שירות, או לפחות סוג של הכוונה. הוא הבליע את הפיהוק האוטומטי והרכיב את משקפיו, מניד בראשו לעבר הדמות שנכנסה מבעד לדלת שממול.
כשהעולם נכנס מחדש לפוקוס, הוא הרגיש את נשימתו נעצרת.

זה לא היה החדר. החדר נראה בדיוק כמו ממקודם.
מרובע, לבן, לא יותר מעשרה מטרים רבועים ושלוש דלתות. אחת, ממולו, אשר דרכה נכנסו ושתיים, בשני הקירות שמצדדיו, שמהן הם יצאו.
והוא, יושב על הכיסא החורק, מסך המחשב מאיר את פניו החיוורות, שולחן עץ מצופה בצבע לבן שנהבי מסתיר את רגליו שהחלו לרעוד מעט עכשיו.
החדר נראה בדיוק אותו דבר, אבל הלקוח החדש שלו, או ליתר דיוק, הלקוחה… זו הייתה הפתעה לא צפויה.
ילדה קטנה, שיער ג'ינגי בוהק אסוף לשתי קוקיות ועיניים ירוקות גדולות ושואלות.
היא הביטה ימין ושמאל, על שתי הדלתות, ושאלה "אתה אמור להגיד לי לאן ללכת, נכון?"
והוא, בולע את רוקו בקושי, הנהן.

בזיכרונו היו ממוינים כבר לא מעט פרצופים וטיפוסים שעברו דרך הדלת הזו.
הוא כבר היה אמור להיות מאוד מקצועי ומרוחק, אחרי כל הזמן הזה.
הם היו נכנסים, עיניהם מתרגלות לאור הבהיר, ומגלים, לרוב לאכזבתם, שכל מה שמחכה להם אחרי המוות זה חדר גדול ומואר ובתוכו פקיד לבוש ז'קט ישן, עם משקפיים עבות ושפתיים דקות.
לפחות שלושה מתוך חמישה היו שואלים משהו כמו "אני מת?" והוא, כמובן, היה מאשר.
השניים האחרים היו לרוב מסננים מילת תדהמה קלה, ומביטים מסביב. "הולי שיט" הלך חזק אצל רבים.
"אני רוצה להבין משהו." אמר לו פעם גבר גדול עם כרס עצומה ושפמפם דליל מדי "זה רק אצלי שהאור המבהיק שרואים אחרי שמתים הוא הפלורסנט שלך? זה בגלל שהייתי אתאיסט? כל השאר פוגשים את אלוהים, ואני פוגש אותך?"
"לא" אמר לו הפקיד "כולם מגיעים אלי, או אל מישהו אחר בחדר כזה. האור זה במקרה. אבל זו רק תחנת מעבר. תרגע. אז מה השם?"

לפעמים היה גם צורך בשם האם או האב, ליתר ביטחון.
הקלדה מהירה והוא היה יכול להצביע על הדלת המתאימה. זו עם המשקוף הירוק או זו עם המשקוף האדום.
זו הייתה עבודה מעט משעממת, כמובן, אבל מישהו היה צריך לעשות אותה.
פעם אולי ישבו כאן פקידים עם דפים, לפניהם פקידים עם מגילות או חתיכות חרס שעליהן חרוטים שמות, לפניהם אולי פקידים שפשוט היו צריכים לשנן מראש את שמות הנכנסים. אבל מאז שלמטה המציאו את המחשב, גם למעלה שינו את חדר הקבלה לקונספט שיהיה יותר ברור ללקוחות. הוא תיאר לעצמו שבעתיד יהיו עוד שינויים דקורטיביים. את האור הלבן החזק הם כנראה ישאירו. הוא התכתב טוב עם המיתוסים שהחבר'ה למטה הכירו.

הילדה אדומת השיער הביטה בו בעניין.
"זה מה שאתה עושה כל היום?" שאלה.
"כן." אמר לה הפקיד.
"ואתה פוגש הרבה אנשים?"
"לא מעט." הוא אמר "ומכל מיני סוגים. זה מאוד מעניין. אני מנסה תמיד לנחש מראש מה המחשב יגיד לגבי מי שנכנס. מפתיע לגלות עד כמה זה קשה."
היא התיישבה בשיכול רגליים על הרצפה הלבנה.
"אתה מלאך?" שאלה לבסוף.
זו היתה שאלה די נפוצה. "לא." הוא אמר "אני בן אדם. אבל בן אדם מאוזן."
"מה זאת אומרת 'מאוזן'"?
"אם יש מישהו שהוא יותר טוב מאשר רע, המחשב אומר לי להגיד לו ללכת בדלת עם המשקוף הירוק. אם מישהו היה יותר רע מאשר טוב, המחשב יגיד לי שהוא עובר בדלת עם המשקוף האדום."
"אוקי." הנהנה הילדה.
"אבל לפעמים מגיע מישהו שהוא בדיוק באמצע. ממש ממש בול באמצע. זה מישהו שהוא בן אדם מאוזן. כאילו שוקלים אותו במאזניים ושני הצדדים יוצאים שווים. את יודעת מה זה מאזניים, נכון?"
"אני יודעת מה זה מאזניים, נו." היא אמרה בקימוט גבות.
כן, הוא חשב, ברור שאת יודעת. הוא לא צריך לתת למראה הילדה הקטנה לשטות בו. "אז כשמגיע מישהו שהוא בול באמצע, הוא לא יוצא באף דלת, הוא נשאר כאן בחדר והוא מקבל את פני אלה שבאים אחריו."
"לתמיד ולנצח נצחים?" שאלה הילדה.
"לא." אמר הפקיד "עד שיגיע מישהו מאוזן אחר, חדש. יום אחד יכנס כאן לחדר מישהו מאוזן, והוא יחליף אותי, כמו שאני החלפתי את זה שישב כאן לפני כשאני מתתי והגעתי לכאן. ואז, כשהוא יבוא ויחליף אותי, אני אכניס את השם שלי מחדש למערכת, והפעם היא תשקלל גם את העבודה שעשיתי כאן בתור חלק מהדברים הטובים."
"ואז אתה תעבור בדלת עם המשקוף הירוק!" קראה הילדה.
"בדיוק." הוא הנהן. "עכשיו זה ברור?"
"כן." היא הניפה את ראשה מעלה ומטה בהחלטיות.
"אז עכשיו תגידי לי את השם שלך." הוא אמר.

לא היה צורך שתגיד אותו, כמובן.
הוא זיהה אותה מהשנייה שבה נכנסה.
בת כמה היא אמורה להיות עכשיו? קצת קשה לחשב. אין ממש תחושת זמן כאן. בטח שמונים ומשהו.
אנשים לא עוברים דרך הדלת הזו כשהם נראים כמו שנראו כאשר הלכו לעולמם, הו לא. הם עוברים בדלת כמו שהם רואים את עצמם. לפעמים הם יפים יותר או צעירים יותר ולפעמים היה רואה דמות שלפי התמונה על מסך המחשב אמורה הייתה להיות נעימה ורגילה, ודרך הדלת הם עברה כדמות כעורה וכבויה. אנשים אף פעם לא ראו את עצמם כמי שהיו באמת.
היא, מסתבר, עדיין ראתה בעצמה ילדה. איכשהו זה לא הפתיע אותו.

היא לא זיהתה אותו כמובן. השנים הרבות שעברו בוודאי השכיחו אותו ממנה, או לפחות עמעמו את התמונה החקוקה בזיכרון.
אבל כך ממש נראתה בפעם האחרונה שהביט בה. קטנה ושבירה, עיניה מתרוצצות מעט, הקוקיות שלה הדוקות וצייתניות.
מצחיק. כל כך הרבה אנשים עברו כאן דרך העמדה שלו, שהוא כמעט שכח שהיה פעם אחד מהם. עם זיכרונות וחלומות, עם אהבות שבורות או מאוחות, עם משפחה. עם בת.
בת שאפשר לחבק או לנשק על הראש, בת שמניעה את קדקודה בחוסר מנוחה וחוסר סבלנות מתחת לנשיקה, ורוטנת משהו כמו "נו אבאאאא, אני מאחרת לבית ספר!" רק בשביל לרוץ ממך, להביט לאחור ולנופף ביד, לפני שאתה מנופף לה בשלום בחזרה, ונוסע משם כדי לפגוש את מותך שני צמתים לפני שאתה מגיע הביתה, כי אידיוט אחד החליט שרמזורים הם בסך הכל המלצה.
בשניות הקצרות שהיו עוברות בין לקוח אחד לאחר, לפעמים היה נזכר או מזכיר לעצמו וכועס על עצמו שהוא לא שם בשביל להחזיר אותה מבית הספר או לראות אותה מסיימת את הלימודים בכלל, או מתחתנת או לך תדע. שהוא כבר לא עושה שום דבר למענה עכשיו, אפילו לא "משגיח מלמעלה", מה שזה לא אומר, כי הוא כל כך "עסוק".

"אז לאיפה אני הולכת?"
הוא התנער, מפקס מחדש את מבטו.
"אה," הוא אמר "שניה, אני בודק."
הוא התחיל להקיש את שמה ואצבעותיו קפאו באוויר.
אז איזה אדם גדלת להיות? מה אגלה כאן על המסך עכשיו?
ואם אגלה שאני צריך להעביר אותך בדלת המשקוף האדום, מה זה אומר עלייך, או אולי עלי, על נפקדותי?

הוא העיף מבט מהיר בילדה שמחכה מעבר לשפת השולחן.
אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך. אני מצטער שלא המשכנו את שיעורי האופניים בפארק ושלא צעקתי עלייך כשחזרת מאוחר מדי מבילוי ושלא עזרתי לך עם בייבי-סיטר עם הילד שלך ושלא עזרתי לך בשיעורי בית.
אני אפצה אותך, על הכל. אני כאן עכשיו ואני יכול לחזור ולדאוג לך.
"מכאן." הוא מחווה בידו על הדלת הימנית, עם המשקוף הירוק. על המסך שמולו הסמן עדיין מהבהב, מחכה להכנסת השם. שיחכה.
"באמת?" הילדה קופצת.
"בהחלט." הוא מחייך "שיהיו לך אחרי-חיים נעימים."
"אני מקווה שיבוא מישהו להחליף אותך מהר." היא מחייכת אליו ורצה אל הדלת.
הוא לא מספיק לנשום שתי נשימות והיא כבר פותחת אותה, מנופפת לו לשלום ונעלמת מאחוריה. הדלת נסגרת לאיטה, עד שחוזרת למקומה בקול טריקה רך. קליק.

אני לא אדם מיוחד. אני הייתי טיפוס די פשוט, חולפות בו עכשיו המחשבות.
חייתי חיים רגילים, בלי שיאים מיוחדים או נפילות גדולות במיוחד. אולי בשביל זה יצאתי מאוזן. הייתי משעמם והרגשתי את החיים תמיד לידי, בצורה מעט מרוחקת. לא בטוח שהתעמקתי ברגשות יותר מדי. קרו הדברים שקרו, וזהו. לא ייחסתי להם יותר מדי מחשבה או חשיבות.
הוא מוריד את המשקפיים ועוצם את עיניו.
כן, אני איש רגיל. היו לי שמחות קטנות פה ושם, תסכולים מסוימים מדי פעם. הכל היה די ממוצע, כשמסתכלים על זה מלמעלה.
אבל שככה יהיה לי טוב, שככה יהיה לי טוב, אני לא חושב שקיים יצור אנושי אחד בהיסטוריה שחווה אושר חריף, טהור ומושלם כמו שגרמה לי טריקת הדלת הקטנה הזו.
הוא לוקח נשימה עמוקה, ומתמסר לתחושה.

*       *       *       *       *

בחדר הבקרה המלאך האחראי מביט על המוניטור.
"אתה רואה?" הוא מצביע "הוא פשוט אומר לה להכנס לדלת של גן עדן, הוא אפילו לא בודק."
המלאך המתלמד שלידו מקרב מעט את מבטו. "וזהו?"
"כן." אומר המלאך האחראי "לך תבין למה, אבל לפעמים זה כל מה שצריך."
"ועכשיו הוא ממשיך לקבל אנשים כרגיל? כאילו כלום לא קרה?"
"מה פתאום." אומר האחראי, הוא מעביר מבטו במהירות על שאר המוניטורים, מוודא שהכל בסדר.
"אלא?"
"הוא יתנמנם לשנייה, ואז יתעורר מחדש. ושוב יהיה בטוח שהוא פקיד שמקבל אנשים ומוביל אותם לדלת הנכונה. יהיו לו אפילו זיכרונות מאנשים ש"טיפל" בהם פעם. הכל יתחיל מההתחלה. תכנס הדמות של הילדה, והוא שוב יוביל אותה לדלת. ואז שוב ואז שוב."
"והוא לא יזכור את הפעמים הקודמות?" המלאך המתלמד נשען לאחור, מהורהר.
"לא. הוא ממשיך את הלולאה. נותן לה את הדלת הזו עוד פעם ועוד פעם."
"מוזר, לא?"
המלאך האחראי משך בכתפיו. "ככה זה. זה גן העדן שלו." אמר.

*       *       *       *       *

הוא כנראה התנמנם לרגע.
קולה של טריקת הדלת החזיר אותו, והוא הרים את ראשו בחדות, פוקח את עיניו מול האור.
החדר נראה בדיוק אותו דבר, אבל הלקוח החדש שלו, או ליתר דיוק, הלקוחה… זו הייתה הפתעה לא צפויה.
ילדה קטנה, שיער ג'ינגי בוהק אסוף לשתי קוקיות. היא הביטה ימין ושמאל, "אתה אמור להגיד לי לאן ללכת, נכון?"
והוא, בולע את רוקו בקושי, הנהן.

8 thoughts on “הפקיד”

  1. פשוט מקסים.
    מרגש ומענג.
    כשרון אמיתי כבר אמרנו? – לא בטוח, אבל מן הסתם אתה יורד לסוף דעתי.

  2. לעזאזל, עוד פעם ממש ירדו לי דמעות מהסיפור הזה (וזה נדיר ברמות מטיפוס ציני שכמוני).
    המלצתי למישהי והיות וכבר הדבקתי לה את הלינק, נכנסתי שוב וקראתי
    מעניין על איזה רגש זה פורט לי כל כך בעצמה 🙂
    יישר כח

השאר תגובה