לחבק את העולם בלי ידיים

אני מודה, אני מעט סקפטי כשזה מגיע לכל עניין ה"קואצ'רים". ציניות מולדת, או נרכשת, או משהו שכזה, כנראה.
כאשר השוק מסביב מוצף בקורסים שמלמדים אותך "איך להיות קואצ'ר" לכל נושא, איכשהו נראה לי שתפקיד המייעץ החכם ובעל הניסיון עובר סוג של הפרטה מעט מוגזמת. באמת? יש כל כך הרבה אנשים שם בחוץ שמצליחים תוך איקס חודשים של קורס להפוך ממובטלים שלא בטוחים מה הם רוצים ללמוד לאנשים שיסבירו לי איך לשנות את חיי? איך זה יכול להיות?
פה ושם אפשר למצוא אנשים שהינם באמת בעלי אישיות שיכולה להוביל אותך למקום נכון יותר, מתוכך, אבל לפעמים נדמה שקואצ'ר הוא בסך הכל אדם עם מספיק אסרטיביות שמסביר אמיתות מובנות מאליהן לאנשים עם פחות אסרטיביות. משהו שגם חבר טוב ואינטליגנטי יכול לעשות.  (כמובן שאם יש קואצ'רים מבין הקוראים שמרגישים שאני מפספס משהו, אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות).

אבל כאמור, כשזה מגיע להנעה ולהשראה, ישנם אנשים שקיבלו מתנה שמאפשרת להם להראות לך את היכולות והתקווה שיש לך גם ברגעים שבהם דברים נראים אבודים. אז כן, ברור לי שיש בעולם (ובעיקר בארצות הברית) הרבה מאוד "מרצי מוטיבציה" שהם בסך הכל מכונות כסף שיודעות לדבר יפה ולמכור לך די.וי.די מלא קלישאות במחיר מופקע.
אבל גם יש חלק שעושים את זה על ידי גישה נכונה ובריאה לחיים, על ידי אנרגיה מתפרצת ואופטימיות סוחפת, ועל ידי סיפור חיים שמדגים לך שאין באמת משהו בלתי אפשרי.
במקרה של ניק וויצ'יץ', זה כנראה שילוב של שלושתם.

וויצ'י'ץ' (שום קשר לשחקן הכדורסל, ככל הידוע לי) נולד באוסטרליה עם תסמונת נדירה שגרמה לו להיות ללא ידיים וללא רגליים. טוב, אולי לא לגמרי מדויק. יש לו כף רגל חלקית קטנה, שמבצבצת מהמותן. לא יותר מזה.  הוריו היו המומים. הם לא קיבלו שום התראה רפואית על כך שזה הולך לקרות. בתור ילד, ניק היה צריך להתמודד לא רק עם הקשיים הפיסיים שהמצב שלו יצר אלא גם עם התעללויות בבית הספר, דיכאון ובדידות גדולה. הוא שאל את עצמו לשם מה נולד ככה בכלל, ולמה הוא שונה כל כך מכל הילדים האחרים.
אבל ככל שהחיים התקדמו, דברים החלו להשתנות.
ניק עבר לבית ספר רגיל, למד לכתוב עם כף רגלו הקטנה, בעזרת מתקן קטן שהולבש על הבהונות, גילה שיש עוד אנשים מוגבלים בעולם ושהם משיגים דברים וחיים בדרכם חיים מלאים, והתקרב לאמונה באל. כשהבין שהמצב שלו נותן השראה לאנשים אחרים ושההישגים שלו מעודדים אנשים אחרים סביבו, הוא החליט שזה יעודו בחיים, והחל להיות אסיר תודה שהוא חי.

ניק, כאמור, כותב בעזרת כף רגלו. הוא גם מקליד במחשב, מנגן בתופים, מסתרק, מצחצח שיניים, עונה לטלפון, שוחה בבריכה ומתגלח בעצמו.
אחרי סיום התיכון, עשה וויצ'יץ' תואר ראשון בחשבונאות ותכנון פיננסי באוניברסיטת גריפית' באוסטרליה. בגיל 17 החל לתת הרצאות מוטיבציה לחברים שלו בקבוצת התפילה, בגיל 19 החל להרצות בפני קהלים גדולים יותר. הוא נוסע מסביב לעולם ומדבר עם מיליוני אנשים, תלמידים, אנשי עסקים, מספר להם את סיפור חייו, מראה להם את היופי שיש בחיים. הוא כבר דיבר עם כשני מיליון איש במעל 20 מדינות. לא מזמן השתתף באחד התפקידים הראשיים בסרט קצר בשם "קרקס הפרפרים". ומה אתם עשיתם היום?…

ניק הוא מטיף. המקום ממנו הוא מגיע היום, הינו בין השאר האמונה הנוצרית וגם "להתקרב לישו".
אבל המסרים שהוא מדבר עליהם, ברובם, מסרים על אמונה עצמית, על תקווה, על אופטימיות ועל היכולת לשנות, לא קשורים לישו, אפילו לאו דווקא לאמונה דתית בכלל. וכבר אמר הרמב"ם – "קבל האמת ממי שאמרה".
והאמת, לפחות על פי ניק וויצ'יץ', היא שיש בחיים יותר ממה שנראה לעין.
שיש מקום, תמיד, לחלומות גדולים ולאמונה שרואה למרחוק.
שכל נפילה יכולה להיות בסך הכל "הדבר ההוא שקרה לפני שקמתי מחדש".
שלא צריך להבין את כל מה שקורה לך בחיים בשביל להיות צנוע מספיק לקבל את זה.
שיש הגיון מאחורי לא לוותר אף פעם.

ששמחה היא מצב מחשבתי. היא לא קשורה לנסיבות.

ולזה אני מוכן להאמין.

5 thoughts on “לחבק את העולם בלי ידיים”

  1. מתחבר ואוהב את מה שאתה כותב
    ההבדל העיקרי בין לשמוע סיפור כזה או לראות סרטון השראה היא שלא כל אחד יודע מה לעשות עם ההתרוממות שזה יוצר אצלו.
    מאמן טוב יכול להוביל אותך לעשות זאת…

  2. אני מודה שאני מתחברת לסקפטיות שלך לגבי מאמנים וגם לגבי רבנים, פסיכולוגים, מנחים, יועצים, רופאים ומוסכניקים.. ללא ספק צריך לבדוק מה רמת מומחיותו של כל בעל מקצוע שמגיעים אליו כי מדובר לעיתים קרובות בדברים החשובים לנו ביותר.. תמיד כדאי לקבל המלצה ממי שסומכים עליו ו/או לבדוק ולהתרשם.

    יחד עם זאת, הקלישאות מהסוג שמוכר ניק וויצ'יץ ועוד מרצי השראה אחרים (עם קבלות פחות נראות ומרשימות) מוכיחות את עצמן אצל רבים וטובים . האפשרות ללמוד ממדריך אמנויות לחימה שזה בסדר ליפול תשע פעמים ובלבד שתקום עשר.. או -איך הגדרת את זה?
    "הדבר ההוא שקרה?".. אז יתכן שכדאי לנו לבדוק מה מתאים לנו ולא לקבל כ"תורה מסיני" שום דבר.

    ולא אתאפק ולמען השקיפות, מאחר ואני קואוצ'רית חשוב לציין שאימון אינו יעוץ או טיפול -וטוב שכך. אין אדם שיכול להיות מומחה ולייעץ בכל תחום ועדיין יש ביכולתו ללוות באופן מקצועי אדם אחר להשגת מטרותיו.
    אז מה אתה אומר, היית מאפשר לוויצ'יץ לאמן אותך? נדמה לי שהוא פרץ את מחסום הציניות. עם קבלות אנחנו לא מתווכחים.

    ימים שמחים.

    1. הי אדוה.
      אני חושב שוויצ'יץ' הוא אדם שהייתי מקשיב לו בנכונות גבוהה יותר לגבי אחר. התחושה האישית שלי היא שצריך שיהיה לך "משהו מעבר" בשביל שתוכל להתיימר להוביל ולהדריך אחרים בשבילי החיים, ושיש יותר מדי אנשים שחושבים שיש להם את זה, כאשר בעצם אין. אינני יודע להגדיר מה הדבר או מדוע דווקא לגביו יש לי יותר אמון שהוא קיים. אני כנראה צריך לחשוב קצת על זה.

      אני רוצה להתנצל גם שהתגובה שלך עלתה לאתר כמעט שבוע לאחר כתיבתה. משום מה המערכת סימנה אותה כזקוקה ל"אישור מיוחד" ורק עכשיו ראיתי אותה. תודה שהגבת, וסליחה.

  3. הי יואב,
    רק עכשיו גיליתי שתגובתי עלתה ו.. אפילו שהגבת עליה:))
    נדמה לי שיש פער בהבנה של מהו מאמן אישי?? כמי שמדריכה/ מכשירה מאמנים אישיים אני יכולה לומר לך שאחת ההבנות הבסיסיות של מאמן טוב היא לא להתיימר להיות יועץ או להוביל אלא להיות מיומן בליווי המתאמן עפ"י תהליך וכלים מקצועיים להשגת מטרותיו. היופי שבזה, מנסיוני האישי, שמספר רב של אנשים יכולים להתאמן על אותו נושא ולהגיע למטרותיהם בדרכים שונות לחלוטין. כל אחד מהם בדרך הנכונה עבורו!?!..
    אני מסכימה איתך שאין כאן צורך רק בידע מקצועי אלא רצוי שיהיו גם כישורים נוספים כדי להגיע לתוצאות מצויינות.

    אני נהנית לקרא את הפוסטים שלך .מגוון, שנון ומעורר מחשבה.
    מאחלת לך למצוא את וויצ'יץ' הפרטי שלך.
    בהצלחה ובהנאה.

  4. ניתן לקבל השראה מהרצאה שמישהו נושא, אבל לדעתי יותר מדוגמא אישית, ואישה נוספת שנולדה ללא גפיים יכולה לתת השראה לגבי הגשמה עצמית בכלל וגידול ילדים בפרט.
    מדובר על אחת האמהות המשתתפות בסידרת התכניות Child Of Our Time (משודרת בערוץ 8 בימי שישי ואם אני לא טועה גם שני) של ה-BBC, פרויקט שהתחיל בשנת 2000 ויעקוב אחר החיים של עשרים וחמישה ילדים בריטיים ומשפחותיהם במשך עשרים שנה ללמוד איך הילדים יתפתחו, כאשר מושם דגם על איך ההורים משפיעים על ילדיהם.
    האמא עליה מדובר היא אם חד הורית מתרומת זרע, היא אמנית שמצלמת את עצמה בעירום, ובגיל 30 ומשהו היא ילדה ילד ללא מוגבלות. מתוך מודעות למצבה היא חינכה אותו מלכתחילה (בהדרכה של מדריכה התפתחותית או פסיכולוגית) בקפידה כדי שהיא תוכל להנחות אותו באמצעים מילוליים בלבד, והשלווה והאסרטיביות בעזרתם היא מצליחה לעשות זאת ראויים להערצה. ראיתי אפיזודה בה היא מוציאה את הבן שלה בן השנתיים מהרכב ומעבירה אותו כביש לא שקט במיוחד והיתה לי צמרמורת – איך היא מסוגלת לסמוך על עצמה, לסמוך על החינוך שהיא נתנה לילד שלה ועליו…
    אני חושבת שהקטע הזה הוא מתוך הפרק: http://www.imdb.com/title/tt1044186/

השאר תגובה