אנשים ששינו את העולם (ואנחנו בכלל לא מכירים) – חלק ג'

[חלק א]
[חלק ב]

וויליאם אדיס

בשנת 1770, נעצר אדיס באשמה של "גרימת מהומה". לא הרבה ידוע עליו לפני כן.
החיים בכלא, כמובן, לא פשוטים, אבל כנאה גם קצת משעממים. בוקר אחד, כאשר שטף אדיס את פניו וניקה שיניו, הוא שקע בהרהורים. באותו זמן, האופן המקובל לניקוי שיניים, אם בכלל, היה באמצעות חתיכת בד שהיו מעבירים עליהן. לפעמים עם מעט מלח עליה, לפעמים עם גיר. לאדיס זה נראה לא טוב מספיק.
אז הוא שמר אחת מהעצמות שנשארו מהבשר שהוגש לו בכלא, עשה בה חורים קטנים והשיג שערות זיפיות מאחד השומרים (אל תשאלו אותי איך, או של מה). לאחר שחיבר את השערות לעצם המחוררת, יצר את מברשת השיניים הראשונה בעולם.

עשר שנים אחר כך, כבר מזמן מחוץ לכלא, הוא החל לייצר את מברשות השיניים שלו בכמות מסחרית. עד 1840 מברשות שיניים כבר יוצרו באופן מסחרי באנגליה, צרפת, גרמניה ויפן. בזולות השתמשו בשערות חזיר, והמברשות היקרות ביותר היו עם שערות של גיריות. אתם מוזמנים לנסות למצוא היום מברשת משערות גירית, בהצלחה.
החברה שהקים אדיס, אגב, קיימת עד היום.

איגנץ פיליפ זמלווייס

פעם, לא היו חיידקים. כלומר, היו, אבל אף אחד לא חשב על האופציה שהם קיימים.
איגנץ זמלווייס היה רופא נשים אוסטרי הונגרי שחי בתחילת המאה ה-19. הוא רצה בכלל להיות עורך דין במקור, אבל למזלנו, שינה את דעתו.
זמלוייס היה אחראי על מחלקת יולדות מסוימת בבית חולים בוינה. קדחת הלידה היתה בעיה נפוצה באותו זמן אצל יולדות, ובין 10 ל-30 אחוז מהיולדות במחלקה של זמלוויס נפטרו בעקבותיה. במחלקה ליד, משום מה, אחוז המיתות היה קטן הרבה יותר. לאף אחד לא היה מושג למה.
כאשר רופא אחר בבית החולים מת לאחר שנחתך בידו בזמן נתיחה שלאחר המוות, הגיע זמלוויס למסקנה שהזיהום במחלקה שלו נובע מ"חלקיקים" שהסטודנטים שהיו במחלקה זו נשאו על ידיהם. רק המחלקה שלו היו סטודנטים שעבדו בין השאר גם בניתוח גופות. במחלקה השניה היו רק יולדות…

זמלוויס התחיל להכריח את כל מי שעבר במחלקה לחטא את הידיים לפני שטיפל ביולדות. רמת התמותה צנחה לאיזור 2 אחוזים. כאשר יותר מאוחר גם הכריח אותם לחטא את המכשירים בהם השתמשו, קדחת הלידה נעלמה כמעט לגמרי. זמלווייס, למעשה, המציא את ההיגיינה.
הממסד הרפואי בוינה לא ממש קיבל את דעתו של איגנץ, למרות ה"קבלות" שהציג. הוא כתב ספר שבו הסביר את שיטתו ושלח אותו לרופאים בעולם. הוא כתב מכתבים לעיתונות. הוא שקע בדכאונות, וניסה להסיט כל שיחה לנושא התגליות שלו.
בסופו של דבר, קיבל התמוטטות עצבים (או יתכן שאלצהיימר). הוא אשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי פרטי, אבל בעקבות תקרית שבה נהג באלימות, הוכה על ידי סגל המוסד, ושבועיים אחר כך מת מפצעיו. באופן אירוני, סיבת המוות שנקבעה היתה הרעלת דם, כנראה עקב זיהום של הפצעים.

בפועל, בסופו של דבר התפיסה שחוסר ניקיון גורם למחלות ושהיגיינה מונעת אותם הפכה להיות דעה רווחת. שנים אחרי מותו, מחקרו ודעותיו של זמלוויס התקבלו בעולם בעיקר עקב מחקריו של לואי פסטר שגילה את קיומם של החיידקים. בכל פעם שאתם רוחצים ידיים, מורחים את הג'ל הזה שאמור לחטא או רואים בטלוויזיה רופאים שרוחצים את עצמם לפני ניתוח – כדאי שתזכרו את מי שהתחיל את העניין.

ליאופולד לויקה (Leopold Lojka)

לויקה נולד ב- 1885, בעיירה בשם זנוג'מו, אי שם במה שהיה בזמנו האימפריה האוסטרו-הונגרית והיום הינו חלק מצ'כיה. ארבעים וקצת שנים אחר כך, הוא נפטר בעת היותו בעל אכסניה בברנו, אבל מספר פעולות שביצע ביום אחד אי שם ב-1914, השפיעו על כל העולם.

לפני שהיה בעל אכסניה, שימש לויקה כנהגו של של בית האצולה האוסטרו-גרמני, הרך (Harrach) וב-28 ליוני 1914 הוא התלווה למעסיקו, הרוזן, אשר ליווה את חברו הטוב, הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד לסיור שעשה בסרייבו. לויקה שימש כנהג של הארכי-דוכס במהלך אותו היום. כאשר השיירה שבה נסעו המכובדים עברה ברחובות סרייבו, שבעה מתנקשים שפעלו במסגרת ארגון הטרור הסרבי היד השחורה היו פרושים לאורך המסלול, עם הוראה לנסות לחסל את הארכידוכס. הראשון שבינם,בחורון בן 19, זרק רימון לעבר מכוניתו של פרדיננד (שהיתה עם גג פתוח), אבל לויקה שם לב לפתע לחפץ שמתעופף לכיוונו, האיץ את המכונית, והרימון, שמסתבר שהתפוצץ רק לאחר 10 שניות, הופעל מתחת לגלגלי המכונית שמאחוריו. למעשה, ערנותו של הנהג, הצילה את הארכידוכס.

חברי היד השחורה נמלטו משם, שכן המהומה שנוצרה מנעה פעולה של שאר החברים לאורך הרחוב. זורק הרימון ניסה להמנע מהיתפסות על ידי בליעת ציאניד וקפיצה לנהר המיליג'קה. המזל הנאחס שלו לא התמצה ברימון המפספס, הסתבר. התברר שהציאניד היה מקולקל ועומק הנהר היה רק 13 סנטימטרים. אז הוא נתפס. באסה.

פרנץ פרדיננד, החליט ללכת לבקר את הפצועים בתקרית, למרות שיועץ לו לעזוב את המקום. הוא יצא לדרך עם אשתו סופי, אבל המסלול החדש לבית החולים לא מנסר מראש לליאופולד לויקה, הנהג. הוא החל לנסוע בכיוון ההפוך לבית החולים, כדי לצאת מהעיר, ולקח פניה שגויה לרחוב פרנץ יוזף. כאשר הבין את טעותו, לחץ על הבלמים ועצר את המכונית וניסה לנסוע לאחור.
אבל גברילו פרינציפ, אחד משבעת המתנקשים שברחו מהזירה, היה שם, בבית הקפה ממול, אוכל סנדוויץ' ומנסה להראות רגיל ולא חשוד. הוא כבר ויתר על כל הקטע של ההתנקשות כאשר ראה פתאום את המכונית נכנסת לרחוב, ונעצרת. הוא מיד רץ לכיוונה, שלף את אקדחו, וירה למוות בפרנץ פרדיננד ובאשתו. לויקה לא הספיק לנסוע לאחור בזמן.

וכך, בשל טעות בפניה של נהג, הצליחה ההתנקשות, שבסופו של דבר, כידוע, היתה הסיבה הראשונית לרצף האירועים שפתחו את מלחמת העולם הראשונה.

הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks)

הנרייטה לאקס היא מהאנשים הבודדים שממשיכים לחיות לאחר מותם. הנרייטה, אמריקנית שחורה שנקראה במקור לורטה, נולדה ב-1920 בוירג'יניה. היא התחתנה עם בן הדוד שלה, דיוויד לאקס, וביחד נולדו להם חמישה ילדים. בגיל 31 היא הגיעה לבית החולים עם כאבים ודימומים, ונקבע שהיא סובלת מסרטן צוואר הרחם. האשה הענייה טופלה באופן שבו היו רגילים לטפל בסרטן בזמנו, בטיפולי הקרנה כואבים ולא יעילים מספיק והיא נפטרה ב-4 לאוקטובר, 1951. על קברה לא שמו אפילו מצבה, ולא לגמרי ברור היכן הוא נמצא היום.

אבל כאשר לאקס הגיעה לרופא שלה הוא שם לב שהגידול שלה לא דומה לשום דבר שראה לפני. ללא ידיעתה של לאקס, נלקחה דגימה של תאים מהגידול שלה למטרות מחקר (על פי החוק בארה"ב בזמנו, לא היה צריך רשות של המטופל) ו"ליין" של תאים אנושיים נוצר בעזרתם.
התאים הללו, הפכו להיות אחד הגורמים החשובים ביותר במחקר, ונקראים על שמה, תאי HeLa (תאי הילה). מה שהיה מיוחד בתאי הגידול של לאקס היתה העובדה שהם לא מתו, כל זמן שהיו להם תנאים מספיקים. שלא כמו תאי אדם רגילים שאחרי כמה סיבובים של התחלקות מזדקנים ומתים, התאים של לאקס התחלקו שוב ושוב, בקצב גבוה, ולא הראו "סימני התעייפות". המשמעות היתה שהיה לחוקרים מעכשיו מקור בלתי נדלה של תאים אנושיים למחקרים. והם בהחלט השתמשו בו.
התאים של לאקס שימשו למחקרים על סרטן, איידס, השפעות קרינה ורעלים שונים, למיפוי הגנום ואינספור שימושים אחרים.כבר ב- 1952 מחקרים שנעשו עם התאים הללו עזרו להציל מיליונים במהלך מגיפת הפוליו שהיתה באותו זמן. עד היום כנראה שלפחות 50 טון של תאים מאותם תאים ראשוניים שנלקחו מהנרייטה, ויותר מ-60 אלף מאמרים מדעיים נכתבו בהתבססם על מחקרים שנעשו איתם.
אם אי פעם שמעתם על איזה מחלה, כנראה שבמחקר עליה, או בפיתוח התרופה שלה, השתמשו בתאים שהשאירה לנו הנרייטה לאקס.

ואסילי ארקיפוב (Vasili Alexandrovich Arkhipov)

מכל האנשים כאן ברשימה, כנראה שהסיכוי הגבוה ביותר הוא ששמעתם איכשהו על ואסילי. או שלא.
ואסילי אקריפוב היה קצין ימי בצבא ברית המועצות, ולפחות על פי אחד מראשי הארכיון הלאומי לבטחון בארה"ב הוא הינו "האיש שהציל את העולם".
לאחר שנלחם נגד יפן במלחמת העולם השניה, שירת כקצין בצוללות הרוסיות, ובין השאר שירת על הצוללת K-19 וחטף קרינה במסגרת אחת התקלות הרבות שהיו בצוללת הזו, באוקטובר 1962, שירת על סיפונה של צוללת גרעינית ליד קובה. 1962? קובה? הממ… הימים ימי משבר הטילים בקובה, כמובן, וקבוצה של אחד עשר משחתות של ארה"ב הצליחה להקיף וללכוד את הצוללת, ולהטיל פצצות עומק שהיו אמורות להכריח אותה לעלות לגובה פני הים.
מפקד הצוללת, מנותק מהעולם, ככל הנראה חשב שהמשבר בחוץ הפך כבר למלחמה. הוא החל ברצף הפעולות שבסופן ישוגר טורפדו גרעיני.
לו היה משוגר הטורפדו הגרעיני הזה, בעיצומה של המתיחות ששררה אז בין ארה"ב לברה"מ, ככל הנראה שדו קרב גרעיני עולמי היה פורץ. אלא שעל פי הנהלים, שלושת הקצינים הבחירים בצוללת היו צריכים לאשר את השיגור פה אחד. המפקד היה בעד, הקצין הפוליטי היה בעד, אבל ארקיפוב לא הסכים לשיגור הטיל, התווכח עם מפקדו ושכנע אותו לעלות לפני הים ולחכות להוראות רשמיות ממוסקבה.
והעולם ניצל.

(בין המקורות: כאן)

12 thoughts on “אנשים ששינו את העולם (ואנחנו בכלל לא מכירים) – חלק ג'”

    1. @אחד שכן קרא: וואלה. קטעים. הגניבה הספרותית שלי היתה דווקא מהלינק שבסוף הפוסט (שהוכן ביום שישי…), אבל אין ספק שהכתבה בהארץ הרבה יותר מושקעת. מומלץ להכנס.

  1. טוב, אולי לא לכל אחד, אבל צמלווייס והנרייטה (טוב, היא קצת פחות) מוכרים לרוב תלמידי מדעי הבריאות למיניהם. אין מרצה שעוסק בכירורגיה כלשהי שלא מספר על צמלווייס בהקדמה לשיעור על אספסיה, ומרצים נבחרים שמסבירים על עבודה עם תרביות תאים גם יספרו מה מקור כל ליין תאים.

    אבל אנחנו קצת מוזרים כאלה, ובאמת לא מייצגים את האוכלוסייה הכללית 🙂

    1. @CrazyVet: בשביל אנשים רגילים כמוני הנרייטה היתה הפתעה וצמלוויס (או זמלווייס, אין לי באמת מושג הרי…) היה תוכנית מרתקת בערוץ 8.
      אני מתאר לעצמי שלכל אחד מהאנשים האלה יש מישהו שממש מכיר אותם היטב.

  2. כמובן (הרי ציינתי שאנחנו יצורים משונים, לא?).

    אני אישית נהנית מאוד לגלות בעצמי את האנשים המוכרים מאוד ליודעי דבר ולי אין מושג עליהם, ותודה לך שאתה מספר עליהם.

  3. על המקרה של זמלוויס נכתב ספר שהרשים וטלטל אותי בבי"ס היסודי, בשם זעקת האמהות.. מעניין יהיה לחזור לקרוא אותו גם היום 20 ומשהו שנים אחרי

  4. גם אני נזכרתי מיד בספר :"זעקת אימהות" , שקשור למה שסיפרת על איגנץ זמלווייס . נראה לי שאין כבר להשיג את הספר הזה היום . רק בספריות ציבוריות אולי הוא יהיה .
    וחוץ מזה – פוסט מצוין , תודה !

השאר תגובה