סיפור חיי האלטרנטיבי

השבוע, ביום שני, אציין 32 אביבים. אני חושב שאולי הגיע הזמן לספר קצת עצמי, מעט יותר מאשר במידע שב"אודות".

נולדתי בתל השומר, אי שם בבוקרו של יום קיץ ב-1978.
במשך שנים הייתי בטוח שמדובר היה בלידה רגילה ופשוטה. רק שנים אחר כך, אימי סיפרה לי שנולדתי עם כנפיים, מה שהקשה על כל התהליך ותסכל מאוד את אחת המיילדות שהייתה אלרגית לנוצות. מסתבר שבקיץ של 1978 הרבה ילדים נולדו עם כנפיים, משום מה, אבל הן תמיד נשרו מעצמן תוך 48 שעות, בלי להשאיר סימנים. הכנפיים שלי היו בצבע כחלחל, ואמא שלי שמרה נוצה כחולה קטנה ועדינה שנשארה על רצפת חדר הלידה. בפסח לפני חמש שנים, העוזרת זרקה את הנוצה בטעות, ועכשיו, מכיוון שגם אין לי אפילו צלקות על הגב, אני לא יכול להוכיח את זה.

בגיל ארבע, גיליתי שאני מסוגל להזיז חפצים בעזרת המחשבה.
בהתחלה אלו היו דברים קטנים. רציתי צעצוע, התרכזתי בו והוא פשוט גלגל את עצמו לכיווני, נגרר על הרצפה. יותר מאוחר התחלתי לנסות להזיז דברים אחרים. כסאות קטנים בגן, כוסות על השולחן בזמן ארוחת שבת, או צרור מפתחות. אהבתי לגרום לצרור המפתחות של הגננת שלי לרחף ולהצמיד אותו לתקרה. היא הייתה מחפשת אותו ברחבי כל הגן וכשהייתה מתייאשת הייתי מוריד אותו בשקט בדיוק למקום שבו הוא היה בהתחלה. זה שיגע אותה.
לא גיליתי לאף אחד על היכולת הזו. הייתי ילד קטן שנהנה מהאפשרות לשחק עם המציאות ונהניתי למתוח אנשים או לגרום להם תדהמה בלי שהם יודעים שזה קשור אלי.
אבל גיליתי שיש מחיר ליכולת הזו. הסתבר לי שבכל פעם שהזזתי משהו ללא נגיעה בו, שכחתי משהו. זה יכול היה להיות שם של מישהו, מקום שבו הנחתי משהו, משהו שקרה גן או בבית הספר ושרציתי לספר בבית… לאט לאט גיליתי שככל שאני מזיז משהו גדול יותר, ככה אני שוכח משהו גדול יותר, והתחלתי להזהר בדברים שהנעתי עם כוח המחשבה. אבל פעם אחת לא עמדתי בפיתוי. זה היה בגיל 8, כשכבר הייתי בטוח שהיכולת הזו תשאר איתי לתמיד. עמדתי במרפסת הבית והזזתי את המכונית של אבא שלי למקום חניה שונה לגמרי מאיפה שהחנה אותה. מכונית זה לא דבר קטן.
ברגע שהנחתי אותה ברחוב האחר הבנתי שעשיתי טעות. שכחתי איך מניעים דברים בעזרת המחשבה. אני מנסה להזכר בזה עד היום, ומכיוון שעדיין לא נזכרתי, אני לא יכול להוכיח את זה.

בגיל עשר גויסתי למוסד.
מכונית גדולה ושחורה הייתה מגיעה ואוספת אותי מהרחוב מאחורי בית הספר בזמן שאף אחד לא ראה. היינו נוסעים לאיזור נחל אלכסנדר ושם הייתי צד פלוסטיקונים.
פלוסטיקונים הם יצורים קטנים שנראים כמו כדורי פרווה רק עם עיניים. אבל מערכת העיכול שלהם מאוד יוצאת דופן. הם מחרבנים אורניום מועשר, אז היה חשוב למדינה לתפוס אותם, וכמה שיותר מהם. מכיוון שיש להם חוש ריח מעולה, והם מאוד חכמים וגם זריזים, יש בעיה גדולה לתפוס אותם. אפילו למצוא אותם זה לא פשוט. עבדתי עם המוסד שנתיים, ויצא לי לראות לא יותר מעשרים פלוסטיקונים. הקטע הוא, שפלוסטיקונים מזהים ריח של בני אדם, אבל רק החל משלב הבגרות. הם לא מזהים ריח של ילדים, ולא יודעים להיזהר ממנו. וככה, עד שהתחלתי להתבגר יכולתי לארוב לפלוסטיקונים בין השיחים שלצד נחל אלכסנדר. תפסתי שניים בכל התקופה הזו. זה ממש ממש קשה לתפוס אותם. אבל אני מאוד גאה בזה, ומרגיש שתרמתי המון למדינה. לצערי, זה סודי, איש במוסד לא יודה בזה, ומי שלא מחפש אותם, לא יודע על קיומם של פלוסטיקונים, אז אני לא יכול להוכיח את זה.

בגיל חמש עשרה, בלי שום הכנה, בבוקר חורפי אחד, באוטובוס, התחלתי לשמוע מחשבות של האנשים סביבי.
רגע אחד ישבתי ובהיתי דרך חלון האוטובוס אל הרחוב, ורגע אחר כך שמעתי המון קולות של כל מי שמסביבי. הנהג, הנוסעת לידי, האנשים שהיו ברחוב שבו האוטובוס עבר. זה היה מציק ונוראי, וזה נמשך שלושה חודשים. לא היתה לי שליטה על זה, וזה עצבן אותי. בלי שום יכולת לעצור אותן, מסתבר שבאופן תמידי שמעתי כל הזמן את כל המחשבות של אנשים ברדיוס של שני קילומטרים סביבי. כאילו הייתי בתוך כדור ענקי בקוטר שני קילומטר, וכל מי שנכנס אליו התחיל לקשקש לי בתוך הראש.
היו מעט מאוד יתרונות, כמו העובדה שהצלחתי למנוע מספר פשעים קטנים שעמדו להתרחש בסביבתי, אבל כשאני רק נזכר בלילות שבהם ניסיתי להרדם ונאלצתי לשמוע את כל המחשבות של האנשים בשכונה לפני שנרדמו…
כלומר, היו לי כל כך מעט רגעים של שקט! לפחות פעם בשבוע הייתי נוסע למדבר, מנסה קצת להתרחק מהעולם ומגלה שבדיוק עכשיו מישהו החליט לטייל בואדי ליד.
בסופו של דבר, גיליתי שאקמול גורם לתופעה הזו להעלם. או שככה חשבתי. מסתבר שהוא פשוט הפך את העניין. במשך חודש שלקחתי אקמול, הבנתי בדיעבד, כל האנשים ברדיוס של 2 קילומטרים ממני היו שומעים כל הזמן את המחשבות שלי. בשלב מסוים התחלתי לשים לב למבטים ועשיתי אחד ועוד אחד. הפסקתי לקחת אקמול בבוקר, וזה הפסיק. התופעה הראשונית, של שמיעת מחשבות של אחרים, לא חזרה שוב.
ברור לי שאף אחד מהם לא יודה בזה היום. יתכן שרובם חושבים שאלה היו דמיונות. אני, לצערי, לא יכול להוכיח את זה כבר.

התחלתי לכתוב שירים בגיל 22. זה היה דחף בלתי נשלט כמעט.
הייתי כותב בעיקר באנגלית, משום מה, משהו כמו שני שירים ליום. אני מודה, הם לא היו מי יודע מה, בחלקם, קשה לשמור על איכות כשאתה כותב בתדירות כל כך גבוהה, ואני הייתי די בוסרי ועם עומק חווייתי לא גדול במיוחד. את חלקם הגדול גם הלחנתי. הייתי יושב עם השיר מולי, ומנגינה היתה קופצת לי לראש. עשיתי ניסויים ברוק, פופ, היפ-הופ, פה ושם קצת אלטרנטיבי. ניסיתי דברים שאף אחד לא ניסה. זה יצא לפעמים רדוד, אבל די מספק.
את השירים כתבתי על דפי A4, בכתב יד צפוף, ואת המנגינות הקלטתי על קלטות שהיו לי בזמנו. היו שם משהו כמו שני ארגזים מלאים בניירות ושישה ארגזים מלאים בקלטות. הייתי ביישן גדול בקשר לשירים שלי, והחבאתי את הארגזים לרוב במקלט של הבניין. הייתי כותב הרבה בבסיס, ומקליט בלילות. לפעמים בזמן שמירה, אני מודה.
ואז, יום אחד, הגעתי למקלט וגיליתי שהוא ריק לגמרי. כל הארגזים שלי נעלמו. הייתי הרוס, אלה היו העותקים היחידים הן של השירים והן של המנגינות. איבדתי את ההשראה לכתיבת שירה והלחנה באותו יום. הלך לי כל החשק. זה שבר אותי, ובמשך כמעט חודש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא העזתי לנסות לברר או לשאול מה עשו לדברים שבמקלט, שלא במקרה מישהו יגלה שכתבתי והלחנתי כל הזמן הזה.
הימים עברו וחצי שנה אחרי שהשירים שלי נעלמו מהמקלט הם התחילו להיות מושמעים ברדיו. הופתעתי לגלות שדברים שכתבתי מושרים פתאום על ידי בריטני, כריסטינה, אמינם ואפילו ריהאנה. אם להיות כנה, כמעט כל שיר שנכנס לחמשת הגדולים מאז 2004, היה במקור שלי. חוץ מאשר הדברים של פיפטי סנט. הוא מקורי, מסתבר.
זה מטריף אותי לפעמים. אני יכול לשבת ולשמוע חצי שעה של שירים בגלגלצ  ולגלות שכולם בעצם שלי. ליידי גאגא הולכת לרוב על התקופה המוקדמת שלי,וג'סטין לוקח רק שירים שאני זוכר ששמתי בתחתית הארגז, כי הם היו על הפנים בעיני, בזמנו. לרוב הם לא משנים הרבה, חוץ מאשר להוסיף מילים גסות או המון בס. בשירים שלי לא היה כמעט שימוש בבסים, אני זוכר. אילישיה קיז לפעמים מחליפה לי מילים, ורובי וויליאמס כמעט תמיד משנה את הסולם המקורי שבו הלחנתי את זה. אבל הרוב לא מעיזים אפילו את זה.
אני מנסה להבין איך זה בדיוק קרה. אי שם יש מאגר של שירים שלי שכל זמר או זמרת שרוצים להיט ניגשים ולוקחים משם משהו. איך זה הגיע לשם?
יום יבוא ואחקור את העניין. אבל בנתיים, לי לא נשאר שום בדל הוכחה שהם שירים שלי, ואני נאלץ לשמוע רק שירים ישנים אם אני לא רוצה להתעצבן.

לפני שנתיים וקצת שוב פנו אלי מהמוסד. אני עדיין בתיקים שלהם, מסתבר.
הפעם הם רצו שאני אעזור להם להעביר מסרים לסוכנים רדומים ברחבי העולם, בעזרת האינטרנט. הם שמעו שאני מתעסק היום במחשבים ושלחו את ר', שעבד איתי בתור ילד בציד פלוסטיקונים, בשביל לשכנע אותי לעזור.
הרעיון היה שאקים בלוג, בשם "נקודתיים" ובפוסטים שיכתבו בו יועברו מסרים סמויים לאנשי המוסד בחו"ל. לפעמים בקפיצת אותיות, לפעמים בעזרת מילות קוד סודיות, לפעמים רק בעצם פרסום הפוסט בתזמון מסוים.
אני רציתי שהבלוג יהיה בלוג רכילות עם רקע ורוד שיעסוק בחייהם של הסלבריטאים ויהיה מלא בתמונות פפרצי מגניבות ונועזות וכאלה, אבל החבר'ה במוסד רצו משהו יותר "מכובד". הסברתי להם שאני לא מבין בדברים כאלה, שאין לי ממש מה לכתוב. אז הם אמרו לי שאין לי מה לדאוג. הם רק רוצים את השם שלי בתור כיסוי, אני רק צריך לקנות את הכתובת ולקנות מקום אחסון על שמי.
יש שלושה סוכנים שכותבים את הבלוג הזה, ועוד אחד שאחראי לתחזק את האישיות שלי באתרים כמו פייסבוק וטוויטר וכאלה. גם את הפוסט הזה, למשל, כותב ג'. ג' מעולה בפוסטים עם גוון אישי, אז הוא קיבל את זה.
בערך לפני שנה מישהו ברחוב זיהה אותי מהתמונה בבלוג, ניגש אלי וניסה לדבר איתי עליו. לא היה לי מושג מה לענות לו וכמעט חשפתי את הכיסוי. אני בקושי נכנס לכאן, מה זה מעניין אותי כל זה. הם לא חשבו על העניין הזה, מסתבר. אז החליטו פשוט להחליף אותי בסוכן אחר, שנראה בדיוק כמוני, ושחי את החיים הרגילים שלי במקרה שמישהו יקשר ביני בעולם האמיתי לבין הבלוג. הסוכן הזה מעודכן בבלוג כל הזמן, ככה שהכיסוי יהיה מושלם.
אז ככה זה. ג' ושני החברים שלו כותבים את הבלוג, צ' אחראי לעשות לייק בשמי בפייסבוק, וט' הוא הסוכן שעבר כמה ניתוחים פלסטיים והיום נראה בדיוק כמוני, הולך במקומי לעבודה וכאלה.
אותי שלחו לווירג'יניה. אני מוכר מוצרי דיג בחנות קטנה שהמוסד ארגן לי, יש לי אשה וילד קטן בשם ג'וש, ואנחנו נוסעים עוד שבוע לקנדה לחופשה משפחתית.
אני קיים, באמת, חי את החיים שלי שם.
אני פשוט לא יכול להוכיח את זה.

14 thoughts on “סיפור חיי האלטרנטיבי”

  1. מזל טוב!!!!!! הרבה בריאות גשמית ורוחנית, ושכל מה שתרצה יתגשם לך לטובה!
    ולנו גם מזל: שיש אנשים כמוך שדואגים להעלות לנו חיוך על השפתיים, להתרגש עד דמעות ("הפקיד"- אחד המרגשים והמקוריים שקראתי והאמן לי שקראתי לא מעט*) ולהרגיש קצת טוב עם עצמנו ("לא רק משכוכית")
    ובקיצור: המזל שלך הוא המזל שלנו, אז האמן לי שהאיחולים מכל הלב 🙂

    ——
    *לא מתחייבת שהבנתי

  2. איש יקר ( או שמא אנשים יקרים?)

    יום הולדת שמח
    אושר אושר אושר
    כמו תמיד אתה מעלה חיוך רחב תוך כדי קריאה

    נ.ב נראה לי באמת תקבל טלפון בימים הקרובים מכוחות הבטחון

    עדי

  3. בלי קשר לכלום – נקלעתי לכאן במקרה והכתיבה שלך עושה לי לחייך, שגם זה משהו בימים טרופים אלו.
    ומכיוון שאיחולים מתקבלים עד ספטמבר לפחות – האפי בילייטד ב'רטדיי!

    עלמה.

  4. חיוך רחב בגמר הקריאה.
    אני לא יכולה להוכיח את זה, אבל יש פה קסם במילים. באמת.

  5. פעם ראשונה שאני קוראת את הבלוג שלך (בעקבות הספר..) ואם כולם היו עושים את מה שהם עושים כמו שאתה כותב את מה שאתה כותב, העולם היה מקום יפה הרבה יותר.
    אתה אומן של מילים. אני מעזה להגיד שאתה הכותב הכי טוב שקראתי עד עכשיו, וקראתי הרבה. תמשיך לפרסם, והרבה.
    נוספה עוד קוראת לבלוג.

השאר תגובה