באמת להסתכל – כוחו של קשר עין

eyeכאשר מייקל אלסברג היה עדיין רווק הוא היה מתוסכל מכל הדייטים, המועדונים והברים שיצא לו ללכת אליהם. הוא הרגיש שהתבנית חוזרת על עצמה ושיחות ה"אז מה אתה עושה בחיים" כבר לא עושות לו את זה. אז הוא המציא את "מסיבות המבטים" (Eye gazing parties). הרעיון בבסיס היה שהעיניים הן "החלונות לנשמה" וקל יותר לנהל שיחה לבבית ולגלות כימיה אחרי שיוצרים עם מישהו קשר עין אמיתי. המסיבה היתה נפתחת תמיד בחלוקה לזוגות והבטה הדדית של כל זוג זה בעיני זו למשך שתי דקות. בלי דיבורים, קצת מוסיקה ברקע, וזהו. אחרי שתי דקות, מתחלפים ומביטים עמוק לתוך עיניו של מישהו אחר. כך במשך 45 דקות.
ואז היתה מתחילה מסיבה רגילה, עם שתיה וריקודים. ואם הרגשת קשר יוצא דופן אם מישהו, יכולת פשוט לגשת לדבר איתו/ה אז.

מסיבות המבטים של אלסברג הפכו ללהיט ענק בקרב הרווקים בניו יורק, וקיבלו כתבות ברחבי במדיה, כולל הניו יורק טיימס , סי.בי.אס, סי.אן.אן., אנ.בי.סי, ועוד ועוד. הרעיון שיש משהו באינטימיות של קשר העין שמצליח ליצור כימיה ראשונית מוצלחת קסם (וכנראה גם עבד) ללא מעט אנשים. אלסברג כל כך התלהב ממה שקרה שהוא יצא למסע למחקר וניתוח של מהות הקשר שנוצר בין אנשים כאשר הם יוצרים קשר עין, והוציא לבסוף ספר בשם The power of eye contact.

"כוחו של קשר העין" הוא ספר אמריקאי, ללא ספק, במובן הזה שהוא מאדיר את קשר העין כפעולה מדהימה שיכולה להשפיע על כל האספקטים החברתיים החל מאינטימיות רומנטית, דרך טכניקה לאנשי מכירות  ועד להופעה מול קהל גדול וכד'. צריך להיזהר מכל האדרה שכזו, אבל יש משהו נכון בעובדה שאנחנו הרבה פעמים שוכחים את האופן שבו קשר עין עם אדם יכול לשדרג את האופן שבו אנחנו מתקשרים, להעביר אותו לרמה אחרת. בחברה שבה סמסים וכיתובים על קיר הפייסבוק הפכו לצורת התקשורת העיקרית, לפעמים צריך ללמוד מחדש איך להסתכל לאחר בעיניים, בלי להיות "מוזר". בפוסט אורח שכתב במסגרת הבלוג של טים פריס, אלסברג מתאר שלושה שלבים שבהם אפשר לנסות לתרגל את ה"יכולת" הזו.

שלב 1, תרגול  קשר עין מרפרף עם זרים. בזמן שהולכים על המדרכה (בשעות היום!) להרשות לעצמך  להסתכל בעיניים של כל אדם שהולך לכיוונך במשך פרק זמן שיספיק לך להבחין בצבע העיניים שלהם. פחות משנייה. ואז להפנות את המבט.אפשר גם להתאמן על קשר עין עם מלצרים, אנשי מכירות, קופאים עובדי שירות אחרים בתשלום, כל עוד עושים את זה בכבוד ובצורה ידידותית, הוא אומר. בכל המקרים, חשוב לשמור על הבעת פנים ניטרלית ומבט "רך". שאף אחד לא יחשוב שאתה מנסה לעקוב אחריו, לשדוד אותו, או לשכב איתו.

שלב 2, ללמוד את אמנות המרחב אישי. כמו שכתב האנתרופולוג  אדוארד הול, תחושת "מרחב אישי" (בגדול…) היא התחושה שמרגישים כשמישהו "פולש"אליך קרוב מדי. זהו מעין גבול דמיוני שאנחנו מציירים סביבנו, וחדירה אליו נחשבת בשבילנו "קרוב" או "קרוב מדי". אבל תחושת המרחב האישי היא לא פונקציה טהורה של הקרבה הפיזית בלבד, יש עוד גורמים. באופן כללי, את תחושת הקרבה הפיזית קשורה גם למצב שבו מישהו:
– יוצר איתך קשר עין ישיר
– פונה אליך באופן ישיר (להבדיל ממצב בו שניכם עומדים זה לצד ומסתכלים אל הקהל)
– נוגע בך (למשל, נוגע בך קלות בעמידה בקבוצה צפופה, נוגע קלות בזרוע או בכתף)
– מרים את קולו
– מדבר עליך (בניגוד לנושא נייטרלי)
אם מישהו זר מבצע יותר מדי פעולות כאלה בבת אחת, אנחנו מרגישים הפרה של המרחב האישי. לעומת זאת, אם אנחנו לומדים לווסת את חמשת הגורמים הללו, לשלב אותם בדרכים שונות, אנחנו יכולים לגרום לשותפנו לשיחה להרגיש בנוח ועם זאת להרגיש קרוב אלינו. ולכן, כאשר אתם מגבירים את רמת קשר העין עם מישהו או מישהי, נסו להשען לאחור או לעמוד מעט רחוק יותר, ולתת לבן שיחכם הרגשה טובה. כשאתם פיזית קרובים כי זה חדר צפוף, נסו להנמיך את הקול. כאשר טופחים למישהו על הגב, או נגעים בזרועו תוך כדי שיחה, עדיף לעמוד בזווית כלפיו, לא ישירות מולו.
ככה ניתן לגרום לתחושה של אינטימיות בלי לגרום ל"אזעקות הקירבה" לפעול.

שלב 3, להקשיב. מיקוד תשומת הלב למי שאתה מדבר איתו יכול להיות מאתגר, בעיקר בעידן הטוויטר, אבל שווה לתרגל את המיומנות הזו.
אנחנו חיים בעולם שבו אף אחד לא, כך נראה, לא ממש שם לב למישהו או משהו יותר מכמה רגעים, אומר אלסברג כאשר אנשים מאמינים לך שאתה באמת מתעניין בך שהם אומרים, כאשר אתה באמת "נמצא שם" בזמן השיחה, קשר העין שיוצרים איתם באמת משחק תפקיד. כולם מכירים את התחושה שמישהו מסתכל עליך אבל נמצא במקום אחר. תשומת לב היא נדירה, וכמו כל דבר נדיר, ערכה עולה בעיני אנשים.

אלסברג מדבר על ביל קלינטון כמישהו שהינו מומחה ביצירת אינטימיות דרך קשר עין, ביצירת סוג של "שדה כוח" סביב האנשים שהוא מדבר איתם, בין השאר בעקבות השימוש הנכון בתשומת לב. בתור דוגמא הוא מביא בפוסט שלו את הסרטון הבא, העימות לקראת הבחירות אשר נעשה ב-15 באוקטובר 1995. אנשי קלינטון הציעו שהדיון יהיה בפורמט של "פגישה עם הציבור" (town hall), ואנשי בוש הסכימו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התקיים עימות נשיאותי בפורמט שכזה, עם קהל קרוב שהמועמדים מתקשרים איתו ישירות.
מומלץ לראות את הסרטון הזה פעם אחת גם ללא קול כדי לשים לה למה שהמועמדים עושים, ולא אומרים.

הנה כמה נקודות מעניינות:

  • ממש בתחילת הסרטון, בוש בודק את השעה בשעונו. במקום להיות נוכח שם כשהשואלת פונה אליו, הוא נותן לה הרגשה שהוא מעדיף לסיים עם זה כבר וללכת משם.
  • קשר העין שלו עם השואלת חלש ולא יציב. בוש לא החליט האם הוא מדבר איתה, עם המנחה, עם כל הקהל. הוא גם לא בטוח איפה לעמוד. מתקרב אל השואלת ומתרחק, מסתובב הלוך ושוב.
  • כאשר קלינטון עונה ב- 2:30, הוא פונה ישירות אל השואלת. הוא ניגש ונעמד קרוב יותר לקהל מאשר בוש, ומסתכל ישירות אליה, אבל בלי להעמיד אותה במצב לא נוח מדי. הוא מתנהג כאילו הם שני האנשים היחידים בחדר.
  • 58 אחוז מהצופים חשבו שקלינטון ניצח את העימות הזה. בעימות שלפניו, זה שהיה בצורה המסורתית, עם פדיום וכל זה, הוא קיבל רק 30 אחוז מהצופים.

כולם כבר יודעים היום עד כמה שפת גוף מדברת גם כן. אלסברג טוען שקשר העין שאנחנו יוצרים הוא אולי הצורה החזקה ביותר להתחבר למישהו אחר.
אפשר להתווכח על זה, אבל כדאי לשים לב לזה. וצריך להיזהר. להיזהר מלראות בזה רק טכניקה, להיזהר מלהפוך את זה לדרך מניפולטיבית שבה משחקים בתחושות האנשים סביבנו על ידי להטוטי שפת גוף. אבל מותר להבין את החשיבות של קרבה שהיא יותר ממילים ריקות. את זה שיש דרך להעביר למישהו שאכפת לך, ושאתה שם, ושזה לא מובן מאליו.
יתכן שההקשבה האמיתית מתחילה בעיניים.

2 thoughts on “באמת להסתכל – כוחו של קשר עין”

  1. "קשר עין" צירוף המילים הזה כבר יצא לי האמת מכל החורים מרוב שימוש יתר ובמושג וצפיה בתדירות גבוהה מדי בקושי העצום שכרוך במיומנות הלא מובנת מאליו הזו (מה לעשות זה החיסרון של עבודה עם ילדים לקויי תקשורת).
    אבל קטעים עם אנשים! איזה רעיונות יש לאנשים! ועוד הם מצליחים להיות מספיק מטורפים כדי להביא אותם לידי קיום! ועוד הם מוצאים עוד אנשים מספיק מטורפים שישתפו איתם פעולה באתחול! מעורר השראה…

  2. איזה יופי של רעיון המסיבה! הייתי שמחה להשתתף באחת כזו. אני תמיד מרגישה שאני יכולה להעיד ממש הרבה על האדם מתוך קשר עין. לפעמים אני ממש מוצאת שם סיפורים שלמים…
    מאז ומתמיד המשימה של להביט לעניהם של זרים היה קל עבורי. אולי אני יותר סקרנית או פחות ביישנית, אני לא יודעת לומר, אבל מה שבטוח הוא שאני מגלה אנשים מרתקים.

    אני מתחברת לצורך לאזן את התקשורת האינטרנטית בתקשורת פנים אל פנים – זה מתקשר לי גם לפוסט הקודם לגבי השיחות מלב אל לב שכדאי לקיים מידי פעם ובאמת להקשיב אחד לשני.

    הטכניקות שציינת בהמשך לאיך פוליטיקאי צריך להביט – צריך לזכור שזה עלול להיות חרב פיפיות עבור המנסים לרמות או שיש בתוכם צדדים אפלים – פעמים רבות ניתן להבחין בזאת במבט אחד פנימה.
    (שימו לב שיש רגע מסויים שנסיט את המבט- בדיוק כשנרגיש שהגענו לקצה גבול החשיפה שלנו)
    ברור שיש שקרנים שיכולים להיות בעלי מבט בלבב – אבל אני מאמינה שזה קורה אז בגלל שיש להם באמת יחד עם השקרנות, צד מלבב באישיותם או שהם מאמינים לעצמם כל כך שהם שוכחים את התרמית.

    בכל אופן פוסט מעניין! תודה!

השאר תגובה