הורמון האמפתיה

הקדישו 16 וחצי דקות מזמנכם להרצאה המרתקת הבאה של פול זאק, חוקר בתחום הניורו-אקונומיקס, תחום שבו חוקרים את האופן שבו אנשים מקבלים החלטות מנקודת המבט של חקר המוח.
ההרצאה של זאק מדברת על חומר ספיציפי אחד שלטענתו קשור ליצירת אמון ואמפתיה בין בני אדם – אוקסיטוצין. אוקסיטוצין הינו הורמון אשר מכווץ את הרחם בזמן לידה, מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה ומופרש בעת קיום יחסים, אבל היום הוא כבר נקשר במחקרים גם לאמהות (motherhood), מונוגמיה וקשרים חברתיים. יש הקוראים לו "הורמון האהבה". עכשיו, לפי זאק, הוא קשור גם לאמפתיה חברתית "רגילה" ורמות גבוהות שלו גורמות לנו לתת אמון באחר. הוא קורא לאוקסיטוצין "המולקולה המוסרית". זאק מתאר את הניסויים שבעזרתם בדק את האופן שבו ההורמון הזה משפיע על אמון בין זרים ואת הדרך "להפיק" ולהשתמש בו ביום-יום, בעזרת מסאז', ריקוד, תפילה או חיבוק (או שמונה חיבוקים ביום, אם להיות מדויק)…

ראיתם? יופי. אז כן, כל זה אכן מרתק, אבל מעלה מספר מחשבות.

ראשית, הקישור שפול זאק עושה למושג ה"מוסריות" איננו  באמת מדויק. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מאשר אמפתיה ואמון. יותר מזה, מוסריות היא הרבה יותר מאשר היחס לאחר בכלל. הדילמות המוסריות שהאנושות התמודדה איתן לאורך ההיסטוריה, האופן שבו אנחנו מגדירים אותה ומתחבטים בה איננה משהו שאלמנט כימי כזה או אחר יכול "לפתור". ככל היותר אפשר לומר שאוקסיטוצין מעלה את רמת האמון והאמפתיה שלנו, את הרגש החיובי שלנו כלפי אחינו האנושיים. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מזה, כמו שיודע כל סטודנט לפילוסופיה כבר אחרי השנה הראשונה.

שנית, הרדוקציה שהמחקרים שזאק מציג עושים לרגש האנושי מעט מציקה. האם המשמעות של כל זה הינה שאם רק נצליח להכניס מספיק אוקסיטוצין למאגרי המים של אזרחי העולם כולם יחיו בשלום ושלווה? האם ההקבלה שנעשית כאן בין האנושיות המורכבת של הרגשות לבין החומר המדיד הינה באמת כה פשוטה? ברור שלא. כנראה שגם זק בעצמו לא יטען זאת. אבל הגישה שעומדת בבסיס ההקבלה הזו היא חלק כבר מחיינו.

ההתנהגות האנושית כבר איננה נתפסת היום כ"ייחודית". בימי קדם נהגנו לסדר את העולם במדרגות – דומם, צומח, חי, מדבר. הגדרנו הבדלים מהותיים שישנם בין כל קבוצה כזו לחברתה. האופן שבו אנחנו תופסים את החיים היום, האופן שבו ילדינו יתפסו אותם, כבר שם את כל ה"מדרגות" הללו על אותה סקאלה. סקאלה ארוכה, רחבה, אבל רציפה. ההבדל בין צמח טורף שתופס זבוב כזה או אחר לבין דג סבלני שמחכה בפה פעור בעומק הים איננו מהותי, אלא כמותי. הם נמצאים על אותה סקאלה, פשוט אחד מורכב פחות מהאחר, אחד משתמש במנגנונים "רדודים" יותר מהאחר. כזה גם ההבדל בין הדג הזה לבין הדייג שמצפה בסבלנות על שפת הנהר. הדייג אולי מרכיב על כתפיו הצנומות רבדים פסיכולוגיים, חברתיים או סוציולוגיים אבל הם פשוט עוד לולאות של מורכבות בתוך מוחו. ה"חיים" הם לא מעמד חדש של החומר אלא פשוט חלק מרצף האפשרויות שעומדות בפניו כאשר הוא מתפתח. אנחנו לא מיוחדים. כמו אבן, ורד, כלב, רק יותר רחוק לאורך הדרך.

קל להתבלבל, בעיקר כאשר מסתכלים בהרצאה שלמעלה שמערבת מושגים רגשיים ומדעיים. שהרי בעולם חדש, המושגים הללו אינם מתקיימים עוד ביחד, מכיוון שהם קיימים בשתי נקודות הסתכלות שונות. כאשר קרל סייגן אמר ש"כולנו עשויים מכוכבים"הוא לקח את העובדה שמדעית בכולנו יש אטומים שהיו פעם חלק מכוכב זה או אחר, ואמר אותה באופן שמהדהד בנו באופן רומנטי. אלא שמושגים רומנטיים כאלה הינם חסרי משמעות למעשה, שכן החומר אדיש אליהם.
אנחנו מגדירים "אנושיות" ממקום שהינו רגשי. אנחנו גאים בדבר הזה שאנחנו קוראים לו "הרוח האנושית" אבל באותה נשימה מסבירים את ה"רוח" הזו לעצמנו בעזרת רצפים של סיבה ותוצאה חומריים.אחרי שילדינו או נכדינו ינחלו מאתנו את תפיסת העולם המדעית והמטריאליסטית שלנו (וזה לא המקום לבחון האם היא נכונה או לא, זה ויכוח פילוסופי ודתי שאינני מעז להכניס את ראשי בו כאן) יבוא יום שבו הם לא יוכלו יותר להתייחס אל ה"אנושיות" כאל מושג שנותן לקיומם משמעות מעבר לשאר הטבע.
אנחנו מתרוצצים ברחבי הקוסמוס מכוח אותה בעיטה קוסמית ראשונית שנקראת המפץ הגדול, הם יאמרו, וזה לא שונה מהתרוצצותן של הנמלים בחצר, של האבקנים ברוח או של האטומים בכוס המים. כאשר עוד ועוד איכויות נפשיות הולכות ומקבלות ביטויים כימיים, פיסיקליים ובנליים שכאלו, מה תהיה המסקנה? מה תהיה המשמעות של "להיות אנושי" מבחינת תפיסת העולם שלנו בעוד חמישים שנה, אם לא "להיות חומר, כמו כל השאר, רק עם מנגנון פעולה מורכב יותר"?

מאמר מעניין בנושא הזה כתב ק.ס. לואיס.
רובנו מכירים את לואיס בתור ההוא שכתב את סיפורי נרניה (ובראשם "האריה, המכשפה, וארון הבגדים") אבל הוא גם היה איש אקדמיה ותיאורטיקן נוצרי (קל למצוא הרבה אלמנטים נוצריים בסיפורי נרניה, אבל זה לא המקום).
ב-1945 פרסם לואיס מאמר קצר בשם Meditation in a toolshed (אולי "הרהורים בסדנת הכלים" יהיה תרגום מתאים) שבו דיבר על האופן שבו אנחנו חווים דברים ועל האם ישנה דרך "נכונה" לחוות אותם, להסביר אותם.
הוא מספר כיצד עמד יום אחד בסדנת הכלים החשוכה שלו ודרך סדק שמעל הדלת חדרה לחדר קרן אור. עקב היותו של החדר חשוך, קרן האור, ורסיסי האבק שריחפו בה היו הדבר הבולט ביותר, ולואיס ראה את הקרן מולו, כפס של אור. אבל כאשר זז ועיניו נכנסו אל תוך קרן האור, ראה לפתע משהו אחר לגמרי. שום סדנא כבר לא הייתה שם פתאום, גם שום קרן, מה שראה היה מעט עלים ירוקים שנעים על העץ בחוץ, ואת השמש הרחוקה, ממוסגרים בתוך העץ הסדוק שהיה מעל הדלת.

לואיס משתמש במקרה הזה כדוגמא לשני האופנים שבהם אנחנו יכולים להסתכל על דברים – מבחוץ, ולראות את הקרן או מבפנים ולראות את העלים. בעולם המודרני, הוא טוען, איכשהו התקבעה המחשבה שרק הסתכלות מבחוץ הינה לגיטימית ו"אמיתית", והסתכלות מ"בפנים" היא תמיד מיותרת ושגויה. הבחור אשר פוגש בחורה ועולמו מתהפך עליו באהבה עמוקה ועצומה מרגיש מ"בפנים" את מה ש המדען יראה מ"בחוץ" כאוסף של אינטראקציות של החומר האפור במוחו בשילוב אולי של מספר חומרים כימיים, נטיות גנטיות והתניות חברתיות. כך גם ניתן לעשות למחשבותיו של המתמטיקאי או הפילוסוף, לתפילתו של האדם הדתי, או לבכיו של הילד על הצעצוע השבור שלו. מדוע, שואל לואיס, שכנענו את עצמנו שהבחינה "מבחוץ" של דברים היא הנכונה יותר, המתאימה יותר, ה"אמתית" יותר?

ברור שהסתכלות מ"בפנים" לא תמיד נכונה. כאשר הפרא רוקד את ריקוד הגשם בטחונו הפנימי בהצלחת הריקוד לא באמת אומר משהו על העולם האמתי, והעובדה שהעלם מהפסקה הקודמת התאהב באותה נערה, לא אומרת שהוא לא טועה ונמשך אחר תכונות שלמעשה אינן קיימות בה. אבל, טוען לואיס, ישנן לפחות שתי סיבות מדוע אי אפשר לסמוך תמיד על ה"בחוץ".
ראשית, להתעלם מה"בפנים" זה בעצם לדבר על משהו שאינך יודע מה הוא. סטודנט לרפואה יכול ללמוד על כאב, על סיבותיו, גורמיו, האופן שבו הוא בה לידי ביטוי והסימנים לקיומו, אבל לא תהיה משמעות אמתית ללימוד הזה אלא אם כן "היה בפנים" וחווה פעם כאב. ללא זה, הלימוד ריק מתוכן. אם אתה לא יודע מה זו אהבה, כבוד, פחד, חיבה, כל העיסוק מסביב הופך בסך הכול למדידת מספרים ריקים מתוכן. אתה יכול לקרוא לדבר שאתה מודד בכל שם שתרצה, אם לא היית "בפנים" לא תבין מה אתה מודד ולעסוק בחווייתו של "אחר" מבלי להבין אותה, זה לעסוק ב"כלום".
שנית, כל חוויה של "בחוץ" הינה גם חוויה של "בפנים", אומר לואיס. כאשר חוקר המוח מנתח את מחשבותיו של המתמטיקאי, ומסביר שהרהוריו אינם יותר מתנועה קלה של חומר אפור במוח, גם מחשבתו שלו יכולה להתפרש באותה צורה, אם אנחנו "יוצאים" ממנו. כל חוויה שאנחנו מפרשים מבחוץ, הינה חוויה פנימית כשלעצמה. איפה עוצרים?

הניסוח של לואיס מדויק יותר משלי וגם מעניין יותר (ואני ממליץ לקרוא את המאמר שלו ליתר בהירות, הוא יחסית קצר) ומסביר אולי מדוע כאשר אתם קוראים את המילה "אמפתיה" – גם אחרי הסרטון שלמעלה – מה שמתעורר בכם איננה המילה "אוקסיטוצין", אלא החמימות המקשרת הזו שאין לה באמת שם. כן, יתכן שלא נצליח אף פעם לצאת לגמרי החוצה.
לי, ככותב, הטענה של לואיס על כך שאי אפשר לגשת אל חוויה כאל משהו שנמדד מבחוץ, אלא צריך להבין אותו מבפנים לפחות פעם אחת היא משמעותית. חשוב לאסוף חוויות בשביל להעשיר את עצמך בהבנה של עצמך ושל האחר, ולא להתייחס רק אל הביטוי החיצוני שלה כאל משמעותה. אבל גם אנשים "רגילים" מבינים שלדבר על החומרים שיש לנו זה נהדר, ולהקביל את הרגשות העמוקים והמורכבים שלנו לאוסף פעולות כימיות זה אולי אפילו נכון מבחינה מדעית, אבל זה לא איך שאנחנו רוצים לחיות את חיינו. זה לא איך שאנחנו חיים אותם, בפועל. אנחנו חיים מבפנים, ועד לרגע זה לפחות, האנושות, כחברה, כמין, לא מוכנה להרפות ממה שהיא חווה שם בפנים, לא משנה כמה ניסויים והוכחות יראו לה שמבחוץ זה אפרפר, מדיד, קר, בנאלי ואולי אפילו ניתן למניפולציה. גם אם נקפיד לחבק שמונה פעמים ביום כמו שזאק מציע, נעשה את זה לא בשביל לשמור על רמות הורמונליות תקינות, אלא פשוט בשביל להיות שמחים, מאושרים.

מאיפה נבחר להסתכל בעתיד, והאם זו תהיה תמיד אותה נקודה?
המאבק הפנימי הזה, הדואליות הקיומית שהאדם המודרני נשאב אליה, של איך לתפוס את עצמנו ואת חוויותינו, לא נראים כמשהו שעומד להיות מוכרע בקרוב. אבל גם אם המאבק הזה יוכרע, לפחות נוכל לשמוח בזה  שאנחנו ,אנשי הדור הזה, זכינו לראות את שני הצדדים, לטעום משתי האפשרויות, ולהתלבט.

השאר תגובה