כל מעשיך בספר נכתבים

kwanבפברואר האחרון, במסגרת פסטיבל המשחקים והאומנות Vector בטורונטו, הוקצה חדר מיוחד למיצג אמנותי מעט שונה. המיצג הזה היה משחק מחשב והמבקרים ששיחקו בו יכלו להסתובב בעולם וירטואלי פתוח שבו בנינים מעופפים וגבעות מוזרות. אבל מה שהיה יוצא דופן באמת במשחק המחשב הזה הייתה העובדה שכאשר משחקים בו מסתובבים למעשה בתוך זיכרונותיו של יוצרו.

אלן קוואן, אמן וידיאו ומדיה ארט מהונג קונג, החל לתעד את חייו בווידאו באופן יום יומי ורצוף החל מנובמבר 2011.
הוא מרכיב על משקפיו מצלמה קטנה אשר מצלמת את כל מה שהוא רואה ומתעדת את כל האירועים והחוויות שהוא עובר. לפני שהחל לתעד את חייו קוואן הספיק כבר ליצור מספר סרטים  (חלקם סטודנטיאליים, לפעמים גם קריפיים לחלוטין) וליצור מספר מיצגי קונספט אומנותיים (כמו למשל שעון שעשוי מלב פועם אמתי של חזיר).
כיוצר סרטים ואמן הוא מצהיר על עצמו שהוא מושפע מסרטים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"שמש נצחית בראש צלול". שני סרטים שעוסקים, כל אחד בצורה אחרת, בזהות האישית כמו שהיא מרגישה "מבפנים" ובאופן שבו הזהות הזו והאישיות קשורות לחוויות ולזיכרונות שלנו.
בפרויקט הספיציפי הזה, הוא מעלה בסוף כל לילה את הסרטונים שצילמה המצלמה הקטנה שלו אל תוך עולם המשחק כך שהעולם הווירטואלי עצמו משתנה ומתפתח כל הזמן. הבניינים שמופיעים ביקום הווירטואלי הזה והנופים עוכרי השלווה שקוואן בחר ליצור מלאים במעין קופסאות קטנות שכאשר מתקרבים אליהן ניתן לראות ולשמוע את חייו של קוואן, גם אם לא תמיד בצורה ברורה לגמרי. הפרויקט נקרא Bad Trip ואמור לייצג את עולמו הפנימי של היוצר, זכרונות, מחשבות וחלומות.
ככה זה נראה (זהירות, סרטון מעט קריפי…):

אם גם אתם רוצים ליצור עולם זיכרונות שכזה, אשר בו יכול כל אחד להסתובב ולחוות את חייכם, אתם יכולים.
אחד מהפרויקטים של קוואן הינו תוכנה בשם Memory Palace אשר בעזרתה יכול כל אחד להטעין סרטונים אל תוך עולם וירטואלי משלו. העולם הזה קצת יותר גנרי ופחות מוזר מאשר העולם של "טריפ רע" והוא יכול להוות תחליף לא קונבנציונלי לספריית ה"סרטים" שלכם.
הנה הדגמה קטנה:

אם נראה לכם שקוואן יוצא דופן או שהתוכנה שלו מוזרה ומיועדת רק למשוגעים לדבר, אתם כנראה צודקים.
אלא שהמגמה של תיעוד עצמי מלא, בווידאו או בצורות אחרות הולכת וצוברת תאוצה. כאשר יגיעו לעולם המשקפיים החדשות של גוגל יתכן שגם מישהו שאתם מכירים יתחיל לתעד את חייו באופן קבוע. קוראי לזה lifelogging וזה קורה הרבה יותר ממה שאתם חושבים.

הכול מדיד

תיעוד עצמי איננו משהו חדש וקיים עוד הרבה לפני העידן הטכנולוגי הנוכחי. גם יומנים אישיים, בצורתם הישירה והאינטימית, קיימים עד היום במגירות סגורות היטב מסביב לגלובוס.
מה ששונה ב-lifelogging הוא ההיקף, הסיבה ובהרבה מאוד פעמים – רמת השיתוף.

לייפלוגרים משתמשים בטכנולוגיה ובעובדה שחיישנים הופכים ונעשים יותר ויותר קטנים בשביל לתעד את חייהם, אם אפשר בצורה שתהיה "שקופה" וללא התערבותם. הרעיון הוא ליצור סוג של "קופסא שחורה" שמתעדת את כל מה שקורה. זה אומר מיילים שהם שלחו, אנשים שהם דיברו איתם, מקומות שהיו בהם, דברים שאכלו וכל נתון אחר שניתן לאסוף על חייהם. לכל סוג של תיעוד כזה קוראים stream וככל שיש יותר סטרימים, כך רמת התיעוד הינה גבוהה יותר.
חלק גדול מהתיעוד הזה לא מגיע לצרכי נוסטלגיה וזיכרון כמו תמונות משפחתיות מחופשה. לייפבלוגרים עושים גם את זה כמובן, אבל הרבה מאוד פעמים מדובר ברצון ליצירת חוויה ולשיתופה או ברצון לכמת את היום-יום לאוסף מספרים ולמדוד את האופן בו הם חיים את חייהם בכדי שיוכלו לשפר אותו. לאיסוף הנתונים העצמי הזה, ולניתוח שלו במטרה לשפר את עצמך הם קוראים self-hacking.
לא מדובר באנשים בודדים. אתר בשם Quitified Self הוקם במטרה לעסוק בכל מה שקשור לידע על מדידה עצמית וניטור עצמי והוא מארגן אירועים ומפגשים רבים ברחבי העולם לכל מי שמתעניין בנושא.

אם תחשבו מעט תגלו שגם אתם או מישהו הקרוב אליכם כבר מבצע סוג כזה או אחר של self-hacking. הצורה הפשוטה והישירה ביותר יכולה להיות מעקב אחרי המשקל שלכם והקלוריות שאתם אוכלים, בכדי לגלות מה אתם נוטים לאכול ואיך אפשר לשפר את זה, או תיעוד של סדר היום שלכם בכדי לגלות האם אתם יעילים מספיק (אני באופן אישי משתמש בשבועות האחרונים בתוכנה בשם RescureTime שעוזרת לי לוודא שאני מעביר את זמני על המחשב ביותר מאשר גלישה בפייסבוק וצפייה ביוטיוב).
ניתן כבר היום להשתמש באפליקציות כמו fitbit בכדי לנטר את הפעילות הגופנית שלכם וממש לא מזמן כששיחררה סמסונג את הסלולרי החדש שלה galaxy s4 הוא כלל בתוכו גם S Health – פיצ'ר שמאפשר מעקב אחר עצמכם בכדי לסגל הרגלי בריאות טובים יותר. מה שכן, אתם כנראה עדיין לא מנטרים את עצמכם כמו, נגיד, פן ליפקוביץ.

lipkowitzליפקוביץ (ששינה את שמו בשלב מסוים מבן לפן) תהה באחד האמשים כמה זמן בעצם הוא מקדיש לרחיצת הכלים של השותף שלו. הוא החל לתעד כל (ואני מתכוון לכל) פעילות שעשה מאז שנת 2005 והוא מייצר טבלאות גרפיות מפורטות שעל פיהן יכול לגלות דברים על עצמו. הוא גילה כמה זמן הוא הקדיש לשטיפת הכלים, אבל התיעוד המדויק של התזונה שלו גרם לו להצליח להוריד דרסטית את כמות הסוכר שהוא אוכל, הוא הבין שהוא מקדיש יותר מדי זמן למחשב יחסית לאינטראקציה חברתית כאשר ראה את האופן שבו הצבעים בגרפים שלו מתחלקים, וכאשר התחיל לקחת תוספים ולשנות את אורח חייו על פי המלצות האתר Lonegecity הוא יכול היה למדוד בדיוק את האופן שבו בריאותו השתפרה.
הוא החל לתרגל את מוחו בעזרת תרגילים מאתר התרגילים הקוגניטיביים Lumosity ולטענתו הוא אכן יכול לראות ולהרגיש את השיפור. הוא ירד במשקל, השיג חברה ושיפר דרסטית את מהירות ההקלדה שלו (כל אחד והדברים שחשובים לו).

אלא שליפקוביץ עדיין עובד בשיטה יחסית "מיושנת". הוא כותב (על מחשב נישא, אבל עדיין כותב) את כל הפעילות שלו. הרשת מלאה באפשרויות לתיעוד עצמי שמטרתו, שיפור והתייעלות עצמית. הזכרנו כבר את fitbit, כאמור, אבל גם אם אתם רוצים לשפר את איכות השינה שלכם אתם יכולים להרכיב בעת השינה מכשיר שימדוד את עומקה ואיכותה ויציג לכם גרפים על הסמארטפון כשתעוררו. אם יש לכם בעיית שתיה אם יכולים לתעד את צריכת האלכוהול שלכם ואם יש לכם נטייה לדיכאונות אתם יכולים להשתמש באתר שמנטר את מצב רוחכם ואשר שולח מייל לחברים שלכם באופן אוטומטי כאשר הוא מזהה שאתם נמצאים ביום רע.
הטכנולוגיה והתכווצות החיישנים יכולים לעזור לכם גם לגדל את הילדים כמובן. זה לא רק החיישן שמנטר את שנת התינוק ומודיע לכם אם משהו בעייתי. לאחר שמחקרים הראו שככל שמדברים יותר אל התינוק בארבע שנות חייו הראשונות יש לו סיכוי טוב יותר לגדול להיות ורבלי ואינטליגנטי (חשיפה לכמה שיותר מילים עוזרת להתפתחות האזורים המתאימים במוח, כנראה) אתם יכולים פשוט להצמיד לתינוק שלכם את LENA – חיישן שיספור את כמות המילים אליהם התינוק נחשף בסביבתו במהלך היום.

כשמצלמות נעשות קטנטנות

הדברים נעשים מעניינים יותר (ולפעמים גם מוזרים יותר) כאשר הווידאו נכנס לתמונה וכאשר תיעוד עצמי "רגיל" הופך להיות החל מהקיום היום יומי.
מעבר לעובדה שלכולנו יש מצלמות בסמארטפונים ואנחנו אוהבים מאוד להשתמש בהם (כמו שמגלים שוב ושוב) יש יותר מצלמות שמאפשרות לנו לצלם מבלי להקדיש לכך תשומת לב. בסדרה הבריטית "מראה שחורה" בפרק בשם The Entire History of You מוצג ה"גרגיר", מחשב זעיר שמושתל מאחורי האוזן ומאפשר לאנשים להקליט את כל מה שהם מסתכלים עליו ואז גם להציג את הקטעים שוב ושוב, לעצמם או לחבריהם, בסוג של הרחבה לזיכרון. אבל לא צריך לחכות לעתיד של מראה שחורה בשביל לעשות זאת.

אחת הדוגמאות הטובות למצלמה "לבישה" הינה המצלמת ה-GoPro אשר מיועדת לחובבי ספורט אקסטרים (ולאו דווקא למתעדים אובסיסיים).
תמורת פחות מ-200 דולר תוכלו לרכוש מצלמה איכותית ששוקלת פחות מ75 גרם ואשר ניתן להלביש על קסדה ולתעד את הצניחה החופשית שלכם, את רכיבת האופניים שלכם ואפילו את הצלילות שלכם. באתר של GoPro אפשר למצוא עשרות סרטונים שמחולקים לפי נושאים ופעילויות. כך למשל צולם הניסיון הזה לצנוח בעזרת מטריה:

אלא שלא צריך לעצור בחוויות אקסטרים אישיות. מצלמות אישיות כאלה הוצמדו כברגם  לשופטים בתחרויות ספורט כמו רוגבי או הוקי ומאפשרות לצופים לראות את הפעילות "מקרוב".

העתיד כבר כאן

Aimoneyetapכך שבכל מה שקשור ליכולת טכנולוגית, אנחנו כבר שם. מי שרוצה יוכל לתעד את חייו, בוידיאו, בכל רגע. המשקפיים של גוגל –  Google Glass – אשר אמורות לצאת לשוק בקרוב, יוכלו להפוך את הנטייה האנושית לכתוב סטטוס וציוץ על כל אירוע פעוט לפרסום של שטף של וידיאו על ידי כל מי שמעוניין בכך, אם לא בשלב הראשון, כנראה בזה שאחריו, בעזרת כוח השיווק העצום של גוגל, אבל מי שרוצה יכול לעשות זאת כבר היום.

פרויקט בשם EyeTap (תמונה משמאל), למשל, כבר קיים מאז 1981. סטיבן מאן, פרופסור מאוניברסיטת טורונטו, חלוץ בכל נושא המחשוב הלביש וה-lifelogging, המציא את הגרסה הראשונה שכללה מחשב שנישא בתרמיל על הגב אשר היה מחובר למצלמה שהורכבה על קסדה. היום, כמו שניתן לראות באתר הפרויקט, מדובר במשהו קטן ואלגנטי יותר.

סוני החלה לעבוד כבר ב-2010 על משקפיים שיאפשרו הקלטה לא רק של וידיאו אלא גם של מיקום ושיזהו אותיות באנגלית וכך גם יוכלו לשמור טקסט שנחשפים אליו (כמו למשל, לתעד את שמות כל הספרים שמישהו קורא), למיקרוסופט יש את ה SenseCam – מצלמה זעירה שניתנת ללבישה ואשר מתעדת תמונות באופן אוטומטי, ותמורת שבעים דולר אתם יכולים לקנות מצלמה קטנה בשם uCorder Pockito אשר תקליט את מעשיכם ותוכל לשמור עד חמש וחצי שעות של וידיאו.
אם אתם רוצים פשוט להשתמש בטלפון שלכם אתם יכולים להוריד את האפליקציה Audiolapse (או יותר נכון לבקש אותה, שכן היא עדיין בשלבי בדיקה) אשר תהפוך את האנדרואיד שלכם ל"קופסא שחורה" אוטומטית שמתעדת תמונות וצלילים ממהלך היום שלכם.

אבל אם רוצים דוגמא טובה באמת לעד כמה lifelogging הולך להתפרץ בקרוב, חייבים גם לדבר על Memoto.

מדובר בקופסא קטנה, בגודל שלושה וחצי סנטימטרים רבועים ואשר מכילה בתוכה מצלמת 5 מגה-פיקסל (כמו גם רכיב GPS ושעון פנימי) ואשר מצלמת תמונה בכל שלושים שניות (ושומרת גם את הזמן והמיקום שבו נלקחה). כאשר יוצרי הקופסא הזו הציגו את הרעיון שלהם באתר גיוס הכספים KickStarter הם ביקשו חמישים אלף דולר מהציבור.
הציבור ענה להם ב"כן" מהדהד ונתן להם מעל 550 אלף דולר.

לשתף את העולם בהכול

הצד השני של התיעוד והמעקב העצמי קשור לפרסומו. קידום עצמי, נרקיסיזם, שעמום קיומי, תקראו לזה איך שתרצו. יותר ויותר אנשים לוקחים את  עצמם, מתעדים ומניחים מול העולם.

כמו בהרבה מגמות תרבותיות אחרות האומנות מקדימה את הטכנולוגיה.
todayאון קאווארה – אמן קונספטואלי יפני – יצר כבר בשנות השישים תערוכה בשם Today.
החל מינואר 1966 קאווארה מצייר בכל יום שהוא יכול, ציור שמכיל אך ורק את התאריך של אותו יום, כאשר הוא כתוב בשפה ובתבנית המקובלת בארץ שבה הוא נמצא באותו היום. כאשר הציורים הללו נשמרים, זה תמיד ביחד עם העמוד הראשון של עיתון מהמקום בו קוואוורה היה כאשר צייר את הציור היומי הזה. במקרה שהוא לא מספיק לסיים את הציור ביום בו התחיל אותו – הוא משמיד אותו. עד היום הוא צייר את "הציור היומי" שלו כבר ב-112 ארצות ברחבי העולם.
פרויקט אחר שלו היה I Got Up שבו בין 1968 ל-1979 היה שולח בבוקר שתי גלויות לשני אנשים וכותב עליהן מתי התעורר בבוקר, התאריך והמקום בו הוא נמצא.

כשהגיעה הטכנולוגיה והאינטרנט, שידור רצוף של חייך כבר היה אפשרי, והיו מי שהרימו את הכפפה מיד.
זה התחיל כאמור עם סטיבן מאן, אבל זקני האינטרנט זוכרים למשל את העניין התקשורתי שנוצר סביב ג'ני-קאם, שידור רציף של חייה של בחורה בשם ג'ניפר רינגלי שהחל ב-1996. והרשימה הולכת ומתארכת.
ג'סטין קאן, יזם אינטרנט, הקים ב-2007 ביחד עם חברים אתר בשם Justin.tv ואשר בו שידר את חייו 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע במשך כשמונה חודשים.
היום, Justin.tv משמש כפלטפורמה לכל מי שרוצה לשדר בלייב את מה שהוא עושה באותו רגע.

אבל כנראה שמי שהלך הכי רחוק עד היום בכל מה שקשור לתיעוד עצמי הוא וואפה בילאל.
bilal2בילאל הינו אמן עירקי, שברח מעיראק ב-1995 בגיל 25. במיצג אחד שלו Domestic Tension הוא גר במשך חודש בגלריה בשיקגו ומי שצפה בו דרך האינטרנט יכול היה לירות עליו כדורי צבע בעזרת רובה שנשלט מרחוק. בפרויקט אחר העמיד בפני הגולשים את השאלה Dog or Iraqi ונתן לקהל הרחב לבחור מי יעבור עינוי מים (Waterboarding) – הוא עצמו או כלב בשם "באדי". הגולשים בחרו להציל את הכלב.
לענייננו – מכיוון שברח ממולדתו והשאיר אחריו מאחור את כל זיכרונותיו, הוא החליט ליצור פרויקט שבו שאפילו דקה אחת מחייו לא תהיה לא מתועדת. במסגרת פרויקט אומנותי בשם The 3rd I הוא החליט להצמיד לאחורי ראשו, באופן כירורגי, מצלמה אשר מצלמת תמונה אחת בכל דקה ושולחת אותה לאתר אינטרנט שנקרא 3rdi.me, לאורך שנה שלמה. הוא לא מצא רופא שהסכים לבצע את התהליך ולכן השתיל את המצלמה בעזרת אמן קעקועים שהרדים את המקום מקומית. בילאל, שעובד כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק, הוא כנראה היחידי בעולם שיכול היה לומר לתלמידיו שיזהרו כי יש לו עיניים בגב, ולהיות דובר אמת, לפחות ברמה מסוימת. עם זאת, באופן אירוני, הוא נאלץ לכסות את המצלמה כאשר היה בתוך תחומי האוניברסיטה, שדאגה לפרטיותם של הסטודנטים.
גופו של בילאל דחה את השתל לאחר כשלושה חודשים. הוא המשיך ללכת עם המצלמה כשהיא קשורה לאחורי ראשו.

הזהות כתוכנית ריאליטי

אז מה לגבי פרטיות?
האם יש סיכוי שאנשים ברחבי העולם יתחילו לשדר את חייהם 24/7 כמו שהם רגילים היום לצייץ את מחשבותיהם ולהעלות תמונות שלהם לפייסבוק?
איך יראה עולם שבו כולם (או חלקם הגדול) משדר את עצמו החוצה?

קוואן עצמו, היוצר של Bad Trip, מודה שבעולם שלו אשר אליו הוא מעלה את זיכרונותיו בסוף כל יום הוא אכן מפעיל צנזורה מסוימת, מתוחכמת.
הוא לא רוצה למנוע מעצמו להעלות את הכול למשחק כי כך העולם שיצר יהיה חסר משמעות מבחינתו. במקום זאת, את הזיכרונות המביכים או הפרטיים במיוחד הוא משכן בבתים שמעופפים בחלל העולם הווירטואלי ואשר אין אליהם אפשרות גישה אמתית. לעיתים, ניתן גם לראות את הבתים המעופפים הללו תוך כדי משחק, אך רק מבחוץ ללא אפשרות להיכנס לתוכם.

האם כאשר תיעוד עצמי רציף יהפוך להיות מגמה רווחת (וכמעט אין ספק שכאשר יגיעו ה Google Glass הם יתנו דחיפה רצינית לנושא) האם כל מי שיצלם את חייו בווידאו או שיתעד אותם כל שלושים שניות בעזרת Memote  יזכור להפעיל את הגדרות הפרטיות המתאימות? לא בטוח. וגם אם כן, לא תמיד זה ישנה.

בהרצאה הקצרה הבאה, מתאר טום סקוט (שאחראי בין השאר גם לסרטון המצוין "ברוך הבא לחיים" ולהרצאה הזו על אשליית הפרטיות ברשתות חברתיות) תרחיש סביר ביותר שעולם שבו אנשים מתעדים את עצמם באופן הולך וגובר:

כאשר הזיכרון שלנו הופך להיות נגיש לעולם, כאשר אנחנו מתעדים את כל מה שקורה לנו, אנחנו מכניסים עד אנשים לתוך התיעוד הזה, ירצו או לא ירצו. וכך, כאשר אנחנו עדים לפשע, למשל, הזכרון שלנו יכול להפוך למשהו שלרשויות יש גישה חוקית אליו גם בלי שנרצה.

לקנות כרטיסים לנקודת המבט שלך

האם lifelogging הוא הכיוון שאליו החברה שלנו  הולכת?
אותה חברה שאובססיבית לפעמים בלהוציא החוצה לסטטוס את כל מה שקורה לה, האם היא תתפתה לעשות זאת באופן מקיף? בשידור חי?

לכאורה כן. שיתוף נותן לאנשים משמעות, וככל שאנשים יתקשו למצוא משמעות בחייהם הם יכולים לפנות אל הפומביות כאל מה שיכול לתת להם את האישור לקיומם. משמעות המעשה נקבע לפי כמות הלייקים שהוא מקבל…
הפרטיות איננה גוססת, היא כבר מתה.
לא בגלל שקשה לשמור עליה היום אלא בגלל שהילדים שנולדים היום יגדלו אל תוך עולם שבו היא תרגיש כמעמסה יותר מאשר כזכות.
הבחירה לפרטיות תהיה משהו שיהיה צריך להסביר ולהגן עליו בעולם שבו כולם משתפים את הכול עם כולם. הלוא לכאורה, חוסר פרטיות מוביל להעלמה של הבושה, להיעלמם של הדברים שיגרמו לנו להתבייש. כאשר אתה משתף את כולם בכל, אתה עושה פחות מעשים רעים בהכרח, לא?
בעולם שבו המידע שואף להיות פומבי תמיד (ומומלץ לקרוא את מאמרו של יובל נח הררי בנושא) מידע "פרטי" הוא אנומליה.
בעולם שבו כולם משתפים את כולם, מי שיבחר לשמור על פרטיותו יכול להסתכן בכך שלכולם יהיה ברור ש"יש לו משהו להסתיר".

וכיצד תשתנה הדרך שבה אנחנו מסתכלים על עצמנו?
האם החיישנים ההולכים וקטנים שלנו יגרמו ל"מספריפיקציה" של החיים – ראיית כל הפעילות האנושית כמשהו מדיד מספרית?
האם בניסיון לשפר את עצמנו, לנתח את תבניות ההתנהגות שלנו, לבצע self-hacking איכותי, נאסוף כל כך הרבה מידע על עצמנו עד שנתחיל לראות בחיינו לא יותר מאשר תבניות ניתנות למדידה?

ואולי מה שיקרה, יותר מאשר היותו קשור לצורך שלנו לשיפור עצמי ולאישור מהסביבה, יהיה קשור לעולם הקפיטליסטי, לעובדה שהכול ניתן לקניה ומכירה, כמו שטוען המאמר הקצר הזה.
מי שיתפוס את המקום הכי טוב באצטדיון במשחק של ליגת האלופות – ימכור כרטיסים לזרם הווידאו שלו.
בערוצי הטלוויזיה שלנו ניתן יהיה לרכוש חבילת צפייה של משחקי ספורט מנקודת מבטו של שחקן כזה או אחר.
במקום לצפות בשידור השטיח האדום של האוסקר, נוכל פשוט לעקוב אחריו מנקודת מבטו של אחד הפוסעים עליו.
סלבריטאים ימכרו דקות מסך שניתן יהיה לצפות בחייהם דרך עיניהם.
האוטוביוגרפיה הגדולה הבאה פשוט תשודר בלייב לאורך חייו של האדם בו היא עוסקת.

האם החוויות שלנו – הישירות, חסרות העיבוד, ממקור ראשון – יהפכו להיות פשוט דבר סחיר?
אולי. לא ייקח עוד הרבה זמן לגלות.

 

לקריאה נוספת
איך להתחיל להיות לייפלוגר
מאמר בגארדיאן של תיעוד עצמי, עם דגש על נושא הבריאות ועל החשש מדליפת הנתונים
מאמר מהניו יורק טיימס של מגמת התיעוד העצמי, שנכתבה על ידי מקים אתר QuatifiedSelf

6 thoughts on “כל מעשיך בספר נכתבים”

  1. חצי שנה לא שומעים ממך וככה אתה מחליק את זה ? כאילו כלום לא קרה ?
    איפה היית בנאדם ?? התגעגענו.

  2. מאוד מעניין. מה בני אדם יעשו עם כל החומר התיעודי שיציף אותם? כבר בימינו זה מרגיש שכולנו מתהלכים במן עולם שבו המחשבות של כולם נשמעות (כמו החבר'ה האלה עם הכוחות על לשמוע את כל הסובבים אותם), מה יקרה כשיתווסף גם וידאו? נראה לי פשוט המשאבים לאחסון כל החומר הזה ייגמרו. או לבני אדם פשוט יימאס ותקום תנועת נגד-מידע שכזאת.

  3. ברוך שובך! מרתק ומעמיק כמו בימים הטובים.
    כבר היום מי שאינו מחובר לפייסבוק נתפס כחריג. ואם הולכים קצת אחורה טכנולוגית, מי שאינו זמין לסלולרי בכל רגע נתפס כ"לא בסדר". זה כבר כאן, ואין ספק שהמגמות שהצגת יהפכו את הכל ליותר מעניין בעתיד.

  4. מעמיק, מושקע ומרתק כמו בימים הטובים. ברוך שובך.
    זה מרתק עוד יותר אם חושבים על אנשים שיציגו את חייהם כך וילכו לעולמם. אם אלה יהיו החלוצים ואם יהיה מדובר במנהג נפוץ. כיום אנשים "משאירים את החיים שלהם" בפייסבוק כשהם הולכים לעולמם, וזה מעניין לראות (לא שיצא לי, ברוך השם) את זה, במיוחד עם תצוגת ציר הזמן הנוכחית. כשאנשים יותירו אחריהם תיעוד רציני יותר, "חי" יותר, העניין יועצם בהרבה. ויהיה מאוד מוזר להתמודד עם זה.
    לגבי סוף דבריך, האם מי שיבחר לשמור את פרטיותו יהיה חריג ויתפס כמי שיש לו משהו להסתיר – כבר היום חסרי הפייסבוק נתפסים כחריגים, וכשיש מעסיקים שבודקים את המועמדים למשרה אצלם ברשתות החברתיות כדי לראות מי הבנאדם ומה הוא מביא איתו, האם יש ספק שאנשים ששומרים על פרטיותם ברשתות החבריתיות ייתפסו כמי שמסתירים משהו?

  5. נחמד לראות מהיכן הגיעה ההשראה לספר המדריך לימים הקרובים… (הערה אנכרוניסטית, אני יודעת, אבל הגעתי מהעתיד :-))

השאר תגובה