מסע לפליסיורה

[זהו פוסט כבקשתכם]

למרטינו, הבל-בוי שמלווה אותי עד החדר, יש שן זהב בוהקת אחת שמנצנת כשהוא מחייך ומושיט את ידו.
הרבה דברים פועלים בפליסיורה באופן שונה מאשר במקומות אחרים אבל האופן שבו רומזים לך שאתה אמור לשלם איננו אחד מהם. אני מוציא כמה מהמטבעות המקומיים שהחלפתי בשדה התעופה לפני פחות משעתיים ומפיל אל תוך ידו המושטת.
הוא מעיף מבט ביד, מעיף מבט בי ואז ממהר לצאת. רק מאוחר יותר, כאשר סילמאק – המדריך המקומי שלי – יסביר על המטבעות ועל שוויים, רק אז אבין שנתתי לו טיפ בשווי של כמאתיים שקלים.

החדר מרהיב.
גדול, מרווח, עם אמבטיה עצומה בגודלה, מיטה רכה במיוחד וחלוק רחצה עבה ונעים שמחכה מקופל על הכסא. כמעט סוויטה.
אבל מה שתופס את תשומת הלב שלי, ארצה או לא ארצה, הינו הקו האדום העבה שמשורטט על הרצפה וחוצה את החדר באלכסון ומכונת המזל הצבעונית שעומדת על המרפסת.

הטיול לפליסיורה (fellisyora) היה אחת מהמשימות האישיות הללו שרשמתי לעצמי לעשות כבר מזמן.
יש מספר מקומות שאתה מרגיש שאתה חייב להיות בהם ולו רק בכדי שתוכל לסמן "וי" ולהגיד – "כן, הבגטים בפריז לא היו טובים כמו שחשבתי" או "יש להם המון בעיות תחבורה שם בניו יורק" או "החומה הסינית זה לתיירים מתלהבים". פליסיורה הינו אחד מהמקומות הללו.
כל כך הרבה פעמים כבר שמעתי סיפורים עד שהפתיע אותי לגלות כמה מעט טיסות יוצאות לשם ועוד יותר הדהים אותי לגלות שהאנשים שסיפרו לי על המדינה המדהימה הזו לא הבינו על מה אני מדבר כשחזרתי וטענו שבכלל דמיינתי את כל השיחה.

אבל לסמן את ה"וי" – סימנתי.
חמישה ימים בפליסיורה – צ'ק.

יום ראשון

דגל פליסיורה

דגל פליסיורה

רק שלוש חברות תעופה מגיעות לנמל התעופה של פליסיורה – אייר ג'ורדן, סוויסאייר ופליסיורה איירליינס.
בחרתי בשלישית בכדי להתחיל את החוויה כמה שיותר מוקדם ואכן, כבר בטיסה יצא לי לפגוש בחורה פליסיורית חמודה בשם מוקאסה שהייתה בארץ במסגרת חילופי סטודנטים. התקשורת עם פליסיורים יכולה להיות מעט מסובכת למי שאינו דובר פליסיורית כראוי. מעט מאוד מהם טורחים ללמוד אנגלית. למזלי מוקאסה הייתה אחת מהן. היא לומדת ביולוגיה והיא אוהבת פלאפל.
בנוסף, חברת התעופה הפליסיורית הגישה כמה מהמאכלים המסורתיים כבר בטיסה (וכן, יש להם מנות כשרות!) כך שיכולתי לטעום עוד לפני הנחיתה את הצ'ינראן (chinran) – שזה בגדול עוף מטוגן ממולא צנוברים, ואת הסינגוד (singood) – מנת קינוח מטורפת בגודלה (במציאות, בטיסה נתנו לנו גירסה מוקטנת שלה) שבנויה כמו הר שוקולד מלא בנוגט עם שבבי אגוזי פקאן פריך.
הסינגוד הינה מנה שמוקדשת להר הגעש הלא-פעיל-ואולי-כן-פעיל שנמצא בדרום המדינה – הסינגודן, והשפים הפליסיורים מקפידים ככל הניתן לעצב אותה באופן דומה להר עצמו. יש להם תחרות שנתית שמוקדשת רק לסינגודים, והם מנסים להגיע לרמת פירוט מטורפת, כולל הוספה של שבילים, עצים (מסוכר) ושיחים (מסוכר או מרציפן).

הנחיתה מתבצעת בשדה התעופה היחידי שנמצא בעיר הבירה פקו (Pako).
מדובר בשדה תעופה קטן אבל נקי ונעים וגם מאוד ממוחשב. לדוגמה, כבר ליד המסילה שממנה אוספים את המזוודות קיימות עמדות מחשב שמאפשרות להזמין מראש מונית שתחכה לכם כאשר תצאו מדלתות שדה התעופה. תוכלו לראות מראש את מספר המונית ואת תצלומו של הנהג ואם תרצו, נהג המונית יקבל תמונה שלכם ושל המזוודה שלכם ויגש אליכם מיד כשתצאו. לי כבר חיכה סילמאק, מדריך מקומי שהזמנתי מראש מהארץ , שידע אנגלית ושליווה אותי לאורך כל חמשת הימים.
סילמאק מתעניין איך הייתה הטיסה ומודיע לי על מה שעומד לקרות בימים הקרובים. האנגלית של סילמאק מעט מוזרה, אבל לומדים להתרגל אליה.
בפליסיורית מבנה המשפטים הוא כזה שהפועל תמיד ראשון ורק אחר כך מגיע כל שאר המשפט (במקרה שבמשפט אין פעולה, במילה הראשונה היא לרוב הטיה של  "עושה", "קורה" או "להיות").
היה מי שטען שהדבר בין השאר נובע מהיותם של הפליסיורים תרבות מונחית עשייה שלא סובלת בולשיט.
כשסילמאק מדבר, הוא אמנם מדבר אנגלית אבל המשפטים שלו תמיד בנויים במבנה הפליסיורי. Go we are now או Waiting for you I am.
כך אני מגלה  עוד תכונה תרבותית חשובה – הפליסיורים לא באמת שמים על מה שאתה חושב עליהם. סילמאק אומר את המשפט, יודע שהוא במבנה לא נכון אבל גם יודע שאם אתאמץ קצת אבין אותו. הוא לא רואה סיבה להשקיע מעבר לזה, ואני יכול לקפוץ לו אם זה לא נוח לי. זה נשמע אולי מעט חצוף או לא מקצועי, אבל למעשה מדובר בתכונה די כובשת אחרי שמתרגלים אליה. הפליסיורים אומרים מה שהם חושבים וחושבים מה שהם אומרים, ולא באמת חשוב להם אם אתה מסכים או לא.

את היום הראשון (לפחות את מה שנשאר ממנו) נעביר בסיור קטן בעיר הבירה מיד לאחר שאשים את הדברים במלון, אומר לי סילמאק, אחר כך נחזור למלון לישון כמה שעות ולפנות בוקר, באיזור שתיים נצא ליום שלם באיזור החוף.
מאוחר יותר, כשאני שואל את סילמאק על הקו האדום בחדר הוא מחייך ואומר שיסביר הכול מחר. עכשיו הולכים לשוק הגדול של פקו ואחריו לארמון הנסיך.

השוק הצפוני

אוסף תבלינים בשוק הצפוני

השוק של פקו מחולק לשני חלקים, צפוני ודרומי.
הראשון – הצפוני – הוא כמו כל שוק, כמעט.
רוכלים צועקים, ריחות אקזוטיים, דוכנים צבעוניים והרבה הרבה אנשים שמנסים לעשות קניות בזול. המגוון של הפירות והירקות מדהים וכמובן שאפשר גם למצוא מוצרים שחך מערבי טיפוסי לא יעז לטעום, כמו חיפושיות כחלחלות שממלאות מה שלרגע נראה כמו שקי תבלינים או סוסוני –ים מקורמלים על מקל.
אלא שההרפתקאה האמיתית מחכה לתיירים בשוק הדרומי. גם כאן, רוכלים צעקניים משחררים לאוויר הבטחות ומחירים אלא שכאן כל הסחורה מכוסה. כל פריט עטוף בתוך עטיפה אטומה או נעול בקופסא סגורה היטב ולמרות שהרוכלים מבהירים מה המחיר של כל קופסא ואף יתמקחו איתך כראוי אם תרצה, לעולם לא תוציא מהם מידע על מה שבפנים. השוק הזה נקרא "השוק העיוור" שבו אנשים קונים בלי לדעת מה הם קונים. אתה יכול לגלות שקנית קילו דגים בחמש מאות שקל אבל יכול גם לצאת עם מחרוזת פנינים אמיתית לגמרי בפחות משלושה וחצי טורג'נים – שזה בערך עשרים וחמישה שקלים.
השוק הדרומי התחיל לפני ארבעים שנה כבדיחה של אחד הרוכלים וצמח ליותר ממאתיים וחמישים דוכנים עמוסי פריטים מסוגים שונים.
יש לשוק חוקים פנימיים משלו. למשל, אינך יכול להחזיר משהו שקנית מהרגע שהכסף והקופסא החליפו ידיים (גם אם עדיין לא פתחת). חוק אחר אומר שכל אחד מהרוכלים מחויב להציב לפחות עשרה אחוז מהסחורה שלו במחיר מתחת לשוויה ושחייבים להחליף מחירים בכל יום, לכל הפריטים. יש שוטרים מיוחדים (עם מגבעות סגולות עגולות גבוהות כאלה) שמסתובבים בין הדוכנים ומוודאים שכל הרוכלים עומדים בתנאים המחמירים. הם האנשים היחידים שמקבלים את רשימת המלאי המדויקת של כל דוכן ויודעים מה יש בכל חבילה סגורה.

סילמאק

סילמאק – המדריך והמתרגם שלי. שלא כמו בתמונה הזו, רוב הזמן הוא חייך

ארמון הנסיך, ששוכן בקצה המזרחי של פקו הינו אחד הבניינים המרשימים שניתן לראות בכל פליסיורה, אבל רק אם מגיעים בזמן.
לפליסיורה אין נסיך. מעולם לא היה. הארמון הינו בניין אשר נבנה במסגרת אחד מהטקסים הדתיים של כת קטנה מאוד שחיה בהרים שליד פקו ואשר נקראת מיסביצ'ניסטים.
הדת של המיסביצ'ניסטים סודית ברובה אבל מה שידוע הינו שאחד האלמנטים החשובים בה הוא תחושת הארעיות. למיסביצ'ניסטים חשוב להזכיר לעצמם כל הזמן את ארעיות הקיום ואת גחמתו של הגורל. הם בונים את ארמון הנסיך, מבנה מאבני חול שנעשות ביד בתהליך ארוך וסיזיפי. המבנה מכסה בערך חמישה דונמים ומתנשא לגובה של בניין בן שבע קומות. לארמון יש ארבעה חדרים בלבד ואין בו לא דלתות ולא חלונות (גם לא בין החדרים). איש לא גר בו, כמובן.
לאחר שהם מסיימים לבנות את הארמון, הם נעלמים חזרה לכפריהם בערים ושם הם מבצעים מדי יום טקס שבו הם מפילים קוביית משחק גדולה משיש. אם במהלך שבוע אחד יוצא להם שלוש פעמים שש, הם מגיחים מההרים, מחריבים את הארמון עד ליסוד ואז מתחילים לבנות אותו מחדש. תהליך הבניה לוקח כשנה וחצי.
"לבנות את הארמון הם כבר שלוש עשרה פעם במאה השנה האחרונות." אומר סילמאק "להיות כל יום אולי היום האחרון של לראות אתה את הארמון הזה. לדעת אי אפשר."
עם זאת, כבר חמש שנים שהארמון האחרון עומד על תילו.
מכיוון שאיש לא מורשה להשתתף בטקסי המיסביצ'ניסטים, איש לא יודע האם זה באמת במקרה או שלא. אולי זו הייתה כוונתם כל הזמן.

יום שני

בכדי להבין את המבנה הגיאוגרפי של פליסיורה כל מה שצריך זה להסתכל על הדגל שלה (ראו למעלה).
במרכז נמצאת השמש, או העיגול שאמור לייצג אותה, ואשר מסמל את היותה של פליסיורה מדינת חוף בעלת מזג אוויר שרוב השנה הוא נעים וחמים.
שלושת הפסים שמאחוריה מייצגים את שלושת חבלי הארץ המרכזיים.

החלק הירוק מייצג את הצפון המיוער בצפיפות של פליסיורה.
זהו חלק שכמעט ואיננו מיושב ואשר הפליסיורים החליטו במודע שלא לגעת בו אלא להשאיר אותו בפראיותו.
מעט מאוד בני אדם, אם בכלל, גרים בתוך היערות הללו ומעט מאוד תיירים מתיירים שם. הממשלה הפליסיורית מקפידה מאוד לשמור על המקום כשמורה (אחת הגדולות בעולם) ומפעילה אכיפה ויד קשה מאוד נגד חוטבי עצים או ציידים שמדי פעם מנסים לפעול באיזור. גם ללא התערבות הממשלה, חלק מהנכנסים אינם חוזרים. המקום באמת הינו פראי, שני אולי רק לאמזונס.

הפס הכחול מייצג את החלק המרכזי והמיושב של פליסיורה.
זהו למעשה ליבה של המדינה. רוב הערים נמצאות כאן, רוב המרכזים העסקיים פועלים מהאזור הזה, ולפחות שמונים אחוז מהאוכלוסיה גר ב"פדמלו ארטייאר" – "המרכז השופע" או בתרגום חופשי יותר "הרצועה הפנימית המוצלחת".
רוב החקלאות גם היא תופסת שטחים באזור הזה, אבל זו מעין חקלאות סמלית, שריד לחקלאות המסורתית, שכן פליסיורה תלויה מאוד ביצוא ואין לה מספיק שטחים פוריים בכדי לכלכל את כל האוכלוסייה.

החלק האדום הינו דרום המדינה.
המקור לאדמומיות שלו נובעת מהעובדה שהוא הכיל בעבר הרבה הרי געש שהיום הינם רדומים. האחרון מהם הינו אותו סינגודן שהוזכר מקודם, אשר כנראה גם הוא רדום, אך יש עדיין המאמינים שהוא יכול בכל רגע להתפרץ.
עם זאת, בהיסטוריה החדשה של פליסיורה הצבע האדום הפך למייצג של שפיכות דמים גדולה שהתרחשה באיזור הזה במשך שנים רבות, עקב סכסוך עם המדינה מדרום – אולקן. אבל למלחמה הזו (ולאופן שבו הפליסיורים מנסים לפתור את הסכסוך הזה) נחזור מאוחר יותר.

לאורך כל שלושת החלקים הללו – הצפוני, המרכזי והדרומי – נמשך ממערב חוף הים של פליסיורה.
סילמאק מסביר לי תוך כדי נסיעה, בשעות הבוקר המוקדמות ממש, את מהותו של החוף הזה.
"להיות חוף של פליסיורה מקום יפה ונעים הרבה זמן." הוא אומר "להחליט ממשלה ב-1985 שחוף צריך להיות מושך תיירים כי להיות תלוי פליסיורה בתיירים ולפגוע המלחמה בדרום בתיירות. להחליט שכל החוף – רצועה ברוחב עשרה קילומטר – להיות מותר הימורים, להיות מותר מריחואנה, להיות מותר מסיבות בלי הפסקה אבל להיות אסור בתי מלון, להיות אסור מגורים, להיות אסור לינה. לבוא וללכת אנשים, להשאר לא. מצליחה החלטה מאוד. לבוא תיירות הרבה. להגדיל ב-1992 רצועה חוף מותר מלהיות 10 ק"מ ללהיות 12, אבל אז  לגלות שלושה מלונות באופן חלקי בתוך רצועה חדשה אז לקבוע בחוק שמלונות צריך לצייר קו איפה נגמר רצועה מותרת באמצע מלון. עומדת אצלך במרפסת מכונת מזל כי נכנסת מרפסת לתוך איזור מותר. להיות אסור מעבר לקו לשים מכונה."

החוף

זהו מונרו. כן, מונרו. הוא היה הדילר שלי במשך לפחות שלוש שעות.

אנחנו מעבירים יום שלם באיזור התיירות ההומה של חוף הים.
הכללים ברורים – פשוט אסור לישון.
אנשים לרוב מגיעים, מבלים שתיים עשרה, עשרים וארבע, שלושים שעות ואז חוזרים למלונות שלהם מעבר לקו שמגדיר את אזור החוף.
בשאר פליסיורה אסור כל סוג של הימור (אסור אפילו לשאת ז'יטונים בין חפציך), כל סוג של נגיעה בסמים (שוב, גם אחזקה) ושתיית אלכוהול מותרת רק במקומות סגורים בכמות מוגבלת ובמסגרת פעילויות שמוגדרות היטב בחוק. השוק הדרומי של פקו כמעט ונסגר לאחר שאחר מחברי הפרלמנט הכריז עליו בתור אתר הימורים והיה צורך בחקיקה מיוחדת בכדי למנוע זאת (הפעילות הקשורה לארמון הנסיך נחשבת פעילות דתית ומוגנת על פי חוק).
מעל חמישים אלף תיירים מגיעים בכל חודש (!) לאיזור התיירות של פליסיורה, חוגגים, משתכרים, מהמרים ומשאירים מעל תשע מאות מיליון דולר לשנה בכיסיהם של הפליסיורים המרוצים.
חלק מזה נובע מאופיים הברור של משחקי מזל וחלק מהעובדה שהמטבעות הפליסיוריים, שממש לא בנויים על חלוקה עשרונית, יכולים להיות מאוד מבלבלים למי שאינו תושב המקום, כמו שכבר גיליתי בעצמי ביום הראשון. בנוסף, שוטרים מפטרלים כל הזמן ברצועת הכיף הזו, ובכל פעם שהם תופסים מישהו ישן, אפילו על ספסל או על החוף, הוא צריך לשלם קנס ולעלות על אחד האוטובוסים שיוצאים חזרה לפנים היבשה בכל עשר דקות לערך.

החוויה היא ממש לאס-ווגאסית.
אני יושב כמעט שש שעות ליד שולחן הבלק-ג'ק, עובר להופעה של אקרובטים מדהימים שמציגה באולם ליד וממשיך משם לצלילה של אחר הצהרים בחוף.
לפליסיורה יש שלוש שוניות אלמוגים מפורסמות שצריך להירשם לפחות שלושה שבועות מראש בכדי לצלול בהן. החוויה מדהימה.
ארוחת ערב גדולה באחת המסעדות שעל הים ואז עוד שעתיים בבלק-ג'ק וחזרה למלון.
עייף מאוד, אך מרוצה.

יום שלישי

אני מודה, התעוררתי מעט מאוחר מדי ביום שלישי. ועם הנגאובר די רציני. אבל לא נראה שזה הזיז הרבה לסילמאק.
"ללכת אנחנו עכשיו" הוא הודיע לי בטלפון מהלובי "לאחר אנחנו אחרת."
לבסוף, אחרי כוס קפה חזק במיוחד וארוחת בוקר מהירה מצאתי את עצמי דוהר בכבישי פליסיורה לכיוון צפון.
הכבישים בפליסיורה אינם גדולים, וגם הכבישים הראשיים לרוב לא מכילים יותר משני נתיבים לכל צד, אבל האיכות של התשתיות מעולה והנסיעה חלקה ונעימה.
בפליסיורה רואים בעיקר קאיה על הכביש, אולי בגלל שמשמעות המילה בפליסיורית הינה "שמחה קטנה" אבל יש גם לא מעט מאזדות וסוברו. רכבים אמריקאיים לא מיובאים לפליסיורה ומסיבות היסטוריות שלא הצלחתי להבין (לסילמאק היה סיפור ארוך ולא ברור מספיק ואני עדיין הייתי מנומנם בזמן שסיפר אותו) מסתבר שהפליסיוריים נמנעים באופן עקרוני מלנהוג בפולקסוואגן או וולבו.

הנסיעה שלנו ארכה כארבע וחצי שעות בסך הכול ובסופן הגענו ל"מולטיקאד" – "האיזור המפורז" או "איזור הספר".
זהו הגבול הדרומי של היערות הפראיים של פליסיורה והאיזור הצפוני ביותר שאליו תיירים מורשים להכנס ללא אישור מיוחד. לאורך כל האיזור הזה, על גבי גבעות והרים שונים, פזורות "אכסניות צפייה" – בתי מלון קטנים שמיועדים לנופש ושצופים על האיזור המיוער הקרוב עם משקפות חזקות במיוחד, מה שמאפשר לתיירים עדיין לראות חלק מהאטרקציות של הצפון הפליסיורי.

היער הצפוני

כך נראית ההתחלה של היער הצפוני כשעומדים ומסתכלים לכיוון הנכון, מעט לפני השקיעה

את פנינו קיבל ג'ימעון (כן, ישראלים שהיו שם לפני כבר אמרו לו שהשם שלו מאוד דומה לשם ישראלי, אין צורך להזכיר זאת, תודה) – איש גדל מידות, עם זקן עבות וגבות מקורזלות אשר הכניס אותנו בחיוך חם לאכסניה.
סילמאק היה המתורגם שלי והעביר את הסבריו של הענק הידידותי. האכסניה של ג'ימעון הייתה קטנה וחמימה. שמונה חדרים בסך הכול, בנויים בשני מפלסים בתוך בניין עשוי אבן עבה ועתיקה למראה. המקום עצמו היה בית מרזח לפני כמאה וחמישים שנה, נעזב כמה שנים לפני מלחמת העולם הראשונה ונחנך מחדש ע"י ג'ימעון ומשפחתו לפני כחצי יובל. יחד איתו גרים אשתו, חמשת בנותיו, שני חתניו וארבעת הנכדים. כולם (חוץ מהנכדים הקטנים) משתתפים בתחזוקה וניהול האכסניה.

לאחר שאכלנו צהרים (הם – בשר שמקורו לא היה מספיק ברור לי ואני סלטים שהכנתי בעזרת הכלים שלי במטבח ושהצריכו אותי לתת הסבר על מושג הכשרות) יצאנו לגג האכסניה ומשם צפינו על המקומות המעניינים שניתן לראות מאותה הנקודה.

הנוף שרואים מדהים בכל קנה מידה.
עצים צפופים וגבוהים, להקות ענקיות של ציפורים שנעות בקבוצות גדולות ממעל, הרים מושלגים ואציליים באופק. פשוט מדהים. במבט ראשון האזור נראה אחיד – ירוק צפוף ורציף לכל כיוון שאליו מסתכלים. אבל בעזרת הכוונתו המיומנת של ג'ימעון והמשקפת שעל הגג הצלחנו לגלות שזה לא המצב.
המקום הראשון אליו ג'ימעון כיוון אותנו היה מקדש קטן שאפשר לראות מבצבץ בתוך היער.
מדובר בפירמידה שמזכירה מעט מבנה אצטקי  אך שבראשה ניתן גם לראות כדור אבן גדול. ג'ימעון אמר (בתרגומו של סילמאק) שאיש אינו יודע מהו המקור למבנה הזה ואיזו תרבות בנתה אותו. הכדור שלמעלה מכוסה כולו בכתובת בשפה לא ידועה ואשר עד היום עדיין מנסים לפענח אותה. לדעת חלק מהחוקרים מדובר בתרבות עתיקה שנכחדה לפני כארבע מאות שנה. חלק חושבים שהכתובת על הכדור גם מוצפנת מעבר להיותה בכתב שאיננו מכירים. כמובן שיש גם משוגעים שמנסים להגיע למקדש עצמו להכנס פנימה או לחפש עוד כתובות באיזור. הן החוקרים שנכנסו לאיזור באישור והן אלו שעשו זאת בחשאי וללא אישור עדיין לא מצאו לא כניסה אל תוך המבנה ולא רמזים נוספים מסביב.

המוקד הבא אליו צפינו היה הר הקופים.
בנקודה מערבית מרוחקת ניתן היה לראות הר שהעצים עליו היו מפוזרים מעט יותר בדלילות. על צלע ההר הזה מתקיימת אוכלוסיית קופים מסוג "טגון" במשך שנים רבות (התיעוד הראשון שלהם הוא מלפני מאה ועשר שנים ונמצא בכליו של חוקר שהסתובב ביער בתחילת המאה ה-20).
לכאורה אין שום דבר מיוחד באוכלוסיית הקופים הזו. בגן החיות הקרוב לביתכם ניתן יהיה לראות קופים פעלתניים יותר וגם הרבה יותר מקרוב. אלא שב-1955 הגיע מטייל לא מורשה להר הזה במטרה לחקור את הקופים הללו. הוא לא שרד את השהיה על ההר (הדעה הרווחת שהוא הוכש על ידי נחש ארסי) וקופים מצאו את גופתו ואת התיק שלו. משום מה, בין שאר חפציו הייתה לאותו מטייל חליפת טוקסידו שלמה והקופים לקחו אותה. מאז ועד היום, אחד הקופים – ככל הנראה המנהיג – מסתובב לבוש בחלק העליון של הטוקסידו. ג'ימעון האיץ בי בחיוך לנסות ולראות אותו. קוף לבוש טוקסידו בטבע הינו מחזה יוצא דופן, בעיקר כאשר (לפי הסיפורים, אני לא הצלחתי לראות אותו) מדובר בקוף שגם הצליח לשים בצורה נכונה את עניבת הפרפר…

מפל התנינים

מפל התנינים המתאבדים (תמונה מאתר התיירות של פליסיורה)

ולבסוף כיוון אותי ג'ימעון למפל בצד השני של היער.
המפל הזה הינו אחד מהתעלומות הגדולות של יערות פליסיורה, הוא אמר, ונקרא בשם המקומיים "פנטיק מה ליגטור קאפוט" – מפל התנינים המתאבדים.
כמעט בכל יום, אם מתאזרים בסבלנות ומחכים מספיק זמן, ניתן לראות תנינים אשר קופצים מהמפל למטה אל הסלעים.
איש אינו יודע איך להסביר את התופעה. אבל יש משהו במקום הזה שגורם לתנינים שנקלעים לסביבתו, לשחות או להלך אל קצה המפל, לעמוד שם ואז לעקם את הצוואר כמו זאב המיילל אל הירח ולקפוץ למטה. (האם הצלחתי לראות תנין קופץ? לא. תודה ששאלתם).

לבסוף הודינו לכל משפחת האכסניה ונסענו חזרה אל המלון.
הפעם כבר השתדלתי ללכת לישון מוקדם.

יום רביעי

היום הרביעי כלל ביקור בחבל הארץ הדרומי, ארץ הגעש והמלחמה.
שלא כמו היערות הצפוניים שאליהם הגענו בנסיעה (וגם לא נכנסנו פנימה) בשביל להגיע למחוז חפצנו – ליאנאנדה, עיירה קטנה בשיפולי הר הגעש סינגודן – נאלצנו לטוס במטוס.
אני אומר נאלצנו כי מדובר היה בדו-כנפי קטן ומקרטע שחוויית הטיסה בו הייתה מפחידה ומקרטעת לא פחות.
הטייס שלנו, לדעתי, היה מעט שיכור ומדי כחמש דקות הייתה נדלקת על הלוח לפניו נורית אדומה שהקשרה לא ברור. הוא פשוט לחץ על משהו שכיבה אותה (לפחות לחמש דקות הבאות) והמשיך.

הנחיתה הייתה חוויה יוצאת דופן. האזור הדרומי של פליסיורה הררי מאוד ויש בו מעט מקומות מתאימים לנחיתה.
מהצד השני, עקב הלחימה באזור היה צורך להנחית בו לא מעט מטוסים. עקב כך יש בו תעשייה שלמה של מסלולי נחיתה מתקפלים שניתן להזמין מראש למיקומים כאלו ואחרים.
מדובר במשאיות גדולות שעליהן מורכב מסלול רחב ואשר על ידי חיבור של כחמש משאיות זו לצד זו והתאמת המסלולים זה לגובהו של זה – מאפשרות נחיתה של מטוסים קטנים כמו זה שלנו. המסלולים מתחילים לנוע (כמו מסילות בחדר כושר) ברגע שהמטוס נוגע בהם וכך מאפשרים למטוס לנחות על מסלול ארוך יותר מכפי מה שהם באמת.

סינגודן

הר הגעש סינגודן (תמונה מהמטוס, בדרך)

לאחר ארוחת צהרים קלה בעיירה יצאו לנסיעה קצרה למערות דושר (Doushar).
שני דברים יוצאי דופן במערות הללו  (אשר הכניסה אליהן מצריכה לבישת של מסיכות מיוחדות עם חמצן עקב שיעור גבוה של גז רעיל באוויר). האחד הינו העובדה שמדובר במערה שהינה ללא ספק מעשי ידי אדם בתחתיתו של מה שהיה ללא ספק לפחות פעם הר געש פעיל. רבים קוראים לה בעקבות זאת "מערת המטומטמים".
השני הינו אוסף גדול של ציורי מערות שהתגלו לפני כשלושים שנה ואשר בהם ניתן לראות דמויות אשר עוסקות – שלא כמו באף ציור מערה אחר – בפעילות ספורטיבית.
כאשר הציורים התגלו חלק זיהו את מה שמופיע בהן כגלגול קדמון של טניס או של משחקי כדור כדוגמת רוגבי. עם זאת, לפני כשנתיים נותחו באופן סופי החומרים שבהם נעשו הציורים והוכח שמדובר במתיחה ובזיוף. אבל עדיין מדובר במשהו שנחמד לראות.

בדרך חזרה מהמערות לעיירה שאלתי את סילמאק אם הוא לא מפחד להיות כאן. קראתי ב"לונלי פלאנט" לפני ההגעה על המלחמה התמידית והלחימה הבלתי פוסקת שבין פליסיורה למדינה השכנה, אולקן, ותהיתי כיצד הוא רגוע כל כך (אני לא הייתי רגוע, לדוגמא).
סילמאק חייך והסביר. אם הבנתי נכון את ההסבר שלו, זה מה שהוא אמר:
הן פליסיורה והן אלקון היו בעבר שטחים בשליטתה של צרפת.
כאשר צרפת עזבה את השטחים והשאירה אותם לשני העמים שישבו כאן, נפלה מחלוקת לגבי אופן החלוקה של החבל הדרומי ושתי המדינות החלו להלחם מאז ללא הפסקה. שני הסכמי שלום כמעט נחתמו אבל שניהם בוטלו ברגע האחרון.
המצב נראה אבוד עד אשר ב-2001 הגיע מי שהיה ראש הממשלה הפליסיורי באותה תקופה והציע הצעה מהפכנית.
ראש הממשלה הזה (אינני זוכר את שמו, מצטער) הבין שני דברים חשובים על הסכסוך – שהפוליטיקאים לעולם לא יצליחו ליצור אמון לפני שהעמים עצמם יצרו את האמון הזה ושהפוליטיקאים גם לא ממש רוצים לחתום על הסכם שלום כולל שכן עדיף להם להירשם בדברי הימים כמי שניסה (כלומר היה חלק מ"התהליך") מאשר כמי שנכשל (כלומר חתם על הסכם שלא עמד במבחן המציאות). לכן הוא הציע לחתום על "הסכם חמישים השנה" שאמר בגדול ששני העמים מסכימים להתנהג מעכשיו כאילו יש ביניהם שלום, אבל את הפרטים עצמם יסגרו רק בעוד חמישים שנה. המשמעות הייתה אפשרות לשיתופי פעולה כלכליים בין שתי הארצות לצד המשך ויכוח שכולם ידעו שרק ב-2051 יגיע לקיצו.
רבים זלזלו בהסכם וקראו לו "הסכם כאילו" אבל התוצאות בשטח – טוען סילמאק – מראות אחרת.
השטח שקט שכן לכולם יש אינטרס שיהיה שקט. הממשלות עדיין מתנגחות באו"ם ומשתמשות בנושא הזכות על חבל הארץ במערכות בחירות פנימיות אבל הדור החדש גדל בלי פחד תמידי, חוסר אמון ושנאה בצד האחר. כשהדור הזה יגיע לשולחן המשא ומתן, אומר סילמאק, זה יראה אחרת.
כבר עשר שנים שהגבול שקט לגמרי ושני העמים מפתחים פה תיירות ועסקים בלי הפרעה. השלום נוצר כעובדה בשטח שיהיה קשה מאוד לבטל בעוד 38 שנים. מה גם שכולם יודעים מה יקרה אם בסוף חמישים השנה הבעיה לא תפתר – על פי ההסכם הם יאלצו להחזיר את השטח לצרפתים.

יום חמישי

מלון דרומי

המלון בו ישנתי למרגלות סינגודן

בלילה ישנו בליאנאנדה לרגלי ההר ובבוקר טסנו בחזרה לפקו.

שאר היום, כמו כל יום אחרון בחו"ל הוקדש בעיקר לשופינג, כמובן.
דברים שכדאי לקנות בפליסיורה – ג'ינסים (זול מאוד ואיכותי), חליפות (מודדים, תופרים ומביאים לך בתוך שמונה שעות), פלייסטיישן ואקס-בוקס (מחירים מגוחכים פשוט).
דברים שלא כדאי לקנות בפליסיורה – חולצות ושמלות (הכול מזעזע. באמת), טלוויזיות מכל הסוגים (לא מתאימים לשיטות השידור בארץ, רק לסטרימינג מהמחשב).

בשעות האחרונות לפני הטיסה נפרדתי מסילמאק ("תגיד כל החברים לבוא") והלכתי למרכז העיר לכיכר הגדולה שבה גיליתי בערב לפני שעומד להיות קונצרט רחוב.
תזמורת סימפונית שלמה נתנה הופעה חינם לכל מי שעבר (או תפס מקום מראש, כמוני).
הסימפוניה החמישית של בטהובן, סימפוניה לכינור ותזמורת של מנדלסון וסיפוניה לפסנתר ותזמורת של מלחין פליסיורי בשם נוקטק.
על פי החוק הפליסיורי, בכל אירוע תרבות או הופעה חייב להיות אלמנט או יצירה מקומית. נוקטק התגלה כהפתעה נעימה וקניתי דיסק של היצירות שלו בשדה התעופה לפני הטיסה.

אם אני צריך לסכם את הטיול הזה:

1. קצר מדי. פליסיורה ראויה ללפחות שבועיים.
2. רמת ההוצאות איננה גבוהה בכלל אלא אם כן אתם מבלים זמן רב ברצועת החוף. רצועת החוף יקרה ומלאה פיתויים, שאר המקומות הם במחירים סבירים ביותר. (לדוג' – לילה באכסניה של ג'ימעון יעלה לכם כמאתיים חמישים ש"ח לזוג, כולל ארוחת בוקר)
3. מומלץ להשיג מדריך מראש מהארץ. מעט מאוד כאן מדברים אנגלית וצריך מישהו שיסביר לכם הכול. עם זאת, אל תשכרו נהג (וינסו לדחוף לכם אותו בסוכנות של המדריכים). תנהגו בעצמכם.
4. תגיעו עם ראש פתוח. לא כתבתי כאן על הדת הפליסיורית (שמכילה שלושה או שבעה אלים שונים, תלוי את מי שואלים) או על תרבות התשלומים של הפליסיורים (לדוגמא, במסעדות אתה משלם את הטיפ לפני האוכל וכך נקבעת איכות השירות שלך…) או על הנטייה של פליסיורים לצלם תיירים בצורה אובססיבית בכל מקום שבו אתם מבקרים, אבל תאמינו לי ש"לונלי פלאנט" משנת 1998 לא תמיד מכסה את כל מה שיש למדינה הזו להציע (וגם אותו לא קל למצוא)…

אבל בגדול, ממליץ בחום, ומי שרוצה מפות ועצות נוספות – מוזמן ליצור קשר בתגובות.

5 thoughts on “מסע לפליסיורה”

  1. רעיון אדיר!
    אחד הדברים שהיו חסרים לי כאן, אלו תמונות "אותנטיות".
    כל התמונות שהבאת הם באיכות טובה וכמעט לא נראים בהם אנשים.
    אם הייתה תמונה חובבנית שאתה מופיע בה זה היה עוזר לחיזוק האמונה בסיפור.

  2. מקסים 🙂
    הקטע על זה שהפליסיורים אומרים מה שהם חושבים וחושבים מה שהם אומרים הזכיר לי קטע מ"אליס בארץ הפלאות"- "אם כך עלייך לומר למה את מתכוונת," המשיך הארנביב. "זה מה שאני עושה… לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת – וזה אותו הדבר, אתה יודע."

  3. תודה רבה – רשומון קטן על מקום שלא קיים (או אולי כן…)
    מעניין האם המדינאים והמנהיגים שלנו שמעו על פליסיורה ועל ההיסטוריה הפוליטית שלה ? גישה מעניינת – ששווה לבדוק האם נצליח ליישם גם כאן?

השאר תגובה