הכל סיפור

מהי מקוריות? עד כמה יש סיכוי להגיד משהו שלא נאמר כבר לפני?
ואיפה עובר הגבול שבין השראה ממשהו קיים לבין שימוש בו?
ברביעיית הסרטים שלו, Everything is a remix, מנסה קיברי פרגוסון להראות איך התהליך היצירתי עצמו, תמיד בנוי מעמידה על כתפיהם של אחרים, בין אם מדובר בתהליך יצירה מוסיקלי, ספרותי או טכנולוגי.
האופן שבו אנחנו בונים דברים חדשים תמיד מורכב מהעתקה ובניה מחדש של דברים קיימים, הוא אומר, ומביא לא מעט דוגמאות מתחומים שונים ומיצירות שונות.

עידן הסימפול

סדרת הסרטים הזו מעניינת ומומלצת לא רק בגלל השאלות החוקתיות שהיא מנסה לעורר, אלא גם בגלל ההבנה שמחלחלת לאורך הצפייה. הכל בנוי על משהו אחר.
הנה למשל בסרטון הראשון, שעוסק בעיקר במוסיקה:

מוסיקה הנה דוגמא טובה לפתיחת סדרת הסרטים הזו, בין השאר מכיוון שקל לזהות את המקומות שבהם שימוש בחומרים ישנים בא לידי ביטוי. גאונות מוסיקלית עוברת shift מסוים ככל שהזמן מתקדם. אם הגאוניות של באך הייתה קשורה לאופן שבו הצליח לשזור נושאים בווירטואוזיות מתמטית, זו של היוצרים הפופולאריים קשורה יותר לאופן שבו הם מפרשים אלמנטים מוסיקליים קיימים בדרכים חדשות.
מתי זו גניבה מוסיקלית ומתי זו השראה או שימוש בגבולות הסביר? נדמה שההגדרה הזו עדיין איננה ברורה. אם תרצו ללמוד עוד על הנושא, עם דגש על הז'אנר המוסיקלי, תוכלו למצוא את הבלוג That song sounds like אשר מביא זוגות (ויותר מזה) של שירים שאיכשהו נשמעים ממש דומים זה לזה או לשמוע את ההרצאה הבאה על The Amen Break.
The Amen Break הוא אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופן שבו סימפול עובד בעולם המוסיקלי.
מדובר בשש-שבע שניות של תופים (לשמיעה כאן) שהופיעו לראשונה בקטע אינסטרומנטלי של להקת The Winstons בשנת 1969, ואשר איכשהו הפכו להיות קטע התופים המסומפל ביותר אי פעם. מדובר כנראה באלפי קטעים מוסיקליים (בעיקר היפ-הופ ומוסיקה אלקטרונית לסוגיה) שמשתמשים ב-7 השניות האלו, גם אם רק ברקע ובאופן מעורפל. בכתבה מיוחדת שהקדיש "האקונומיסט" לקטע הזה, הוא הגדיר אותו בתור "שבע שניות ששינו את פני המוסיקה" ואתרים מיוחדים קמים ומוקדשים לקטע התופים הזה ולאיסוף השירים שמשתמשים בו.
סימפול, בעולם המוסיקה היום, הוא חלק ממאבק. מאבק על המהות של זכויות יוצרים ומשמעותן ועל ההגדרה של יצירה ויצירתיות. זה בא לידי ביטוי שבסרטים שנעשים על הנושא ובתהילה הולכת וגדלה של יוצרים מוסיקליים שמגדירים את מה שהם יוצרים, המאש-אפ, בתור היצירות של דור האינטרנט.

הכל כבר נכתב

אבל בואו נמשיך, כי לא על זה באמת רציתי לכתוב. החלק השני של Everything is a remix עוסק כבר בעולם הקולנוע.
כאמור, מומלץ לראות את כל ארבעת הסרטים בסדרה. (השלישי עוסק בהמצאות טכנולוגיות והרביעי באספקטים חוקתיים).

לאופן שבו כל יצירה קולנועית היא תוצר של אוסף השראות ניתן למצוא הרבה יותר מדוגמא אחת.
מספר סרטונים מומלצים בנושא הזה, יכולים להיות הסקירה של המטריקס או של "קיל ביל" (סרט שכולו, אגב, מחווה אחת גדולה) מאותו בית יוצר של Everything is a remix, או הסרטון הזה שמראה איך סצנת הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס" יכולה להבנות, בצורה זו או אחרת, מקטעים מסרטי הרפתקאות ישנים משנות ה-20 ועד שנות השבעים. סרטון מנפץ נאיביות לא פחות הוא הסרטון הבא (מומלץ) שמראה כיצד דיסני ממחזרים קטעים מהסרטים שלהם, ומשתמשים בתבניות האנימציה של סרטים ישנים ליצירת סצנות "חדשות". (ועוד לא דיברנו על כמה הפוסטרים של הסרטים האלו דומים זה לזה… (תודה שילה))

הנושאים שפרגוסון מעלה בסרט השני מעניינים לא רק את מי שיוצר סרטים, אלא גם את מי שיוצר סיפורים שמיועדים למדיומים אחרים. סיפורים וספרים, אם להיות מדויק יותר.
אנחנו רגילים לחפש דברים שונים בסיפורים שאנחנו קוראים. זה יכול להיות חיפוש אחר בריחה, אחר תובנה חדשה, אחר זווית הסתכלות חדשה על העולם, אבל נראה לי שמי שכותב היום, מהקרביים, מהנשמה, רוצה להשיג שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
הבעיה היא שנראה שיותר ויותר קשה להשיג את הדבר השני.

כל יוצר הינו תבנית הסיפורים שקרא, והיצירות אליהן נחשף.
לפעמים הוא משתמש בהן בצורה מודעת ולפעמים לא, אבל כל יצירה עומדת על כתפיהן של אלו שהשתרבבו לראשו של היוצר לפניה. יצירה מקורית אמתית, אשר מצליחה לזהור ללא שום קשר לקונטקסט, ואשר מצליחה לבטא מחשבה חדשה שאיש מעולם לא חשב – זהו אתגר שספק בעיני אם מישהו עמד בו בעשרות השנים האחרונות. העובדה שאנחנו חיים כאשר לפנינו נאמרו ונכתבו כבר כל כך הרבה מילים הופכות את היכולת שלנו להגיד משהו חדש לנדירה יותר ויותר.
זה מתסכל, ככותב שנאבק למצוא זווית חדשה לחיים וגם כקורא שמרגיש שהוא מואכל באותם נרטיבים ורעיונות שוב ושוב. אבל זה לא עוצר שם.

Hero_1000_faces_book_2008זה כבר יותר מרעיון תועה כזה או אחר. הסיפורים שאנחנו נחשפים אליהם (ואני מתכוון בעיקר לאלו שבונים את התרבות הפופולארית) כבר בנויים בתבניות בדוקות ומוכחות מראש שבאופן מודע ולא מודע אנחנו מתכווננים אליהן.
לדוגמא, פרגוסון מזכיר בסרט למעלה (גם אם בחטף) את ספרו של ג'וזף קמבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים". קמבל מגלה בספרו את התבנית הבסיסית לכל סיפור שעוסק ב"גיבור", ומראה כיצד לאורך ההיסטוריה, המיתוסים שאנחנו משתמשים בהם בתרבויות שונות והאגדות הגדולות של האנושות כמו גם הסיפורים המודרניים יותר, עוסקים בתהליך בעל תבנית בסיסית שחוזרת על עצמה ואשר מכילה אלמנטים קבועים.
קמבל מגדיר בספר את ה Monomyth – תבנית בעלת שלושה שלבים בסיסיים (ו-17 תת-שלבים פנימיים) שמתארים באופן כללי את כל סיפורי הגבורה או ההרפתקה הגדולים. על פי התבנית הזו, ניתן בעצם לחזור וליצור סיפורים בעלי תחושה "מיתית", ויוצרים שונים אכן השתמשו בתבנית הזו גם ביצירות מודרניות שאנחנו מכירים, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

כריסטופר ווגלר, מפיק סרטים וכותב הוליוודי, כתב מזכר קצר על פי ספרו של קמבל, ויצר בו תבנית שדיסני השתמשו בה מאוחר יותר בסרטים כמו "אלדין" ו"מלך האריות".
מאוחר יותר הוא פיתח את המזכר לספר שלם שנקרא The Writer's Journey: Mythic Structure For Writers, ואשר היום הינו אחד מספרי הבסיס בכתיבה לסרטים. הצורה שבה סרט צריך להבנות על פי ווגלר הינה בתבנית הבאה:

אנחנו פוגשים את הגיבור בעולם שלו, הרגיל. הגיבור מקבל קריאה לצאת להרפתקה. (זה יכול להיות גילוי מסוים, חוטפים את אשתו, הוא יוצא לחפש אוצר, מה שלא יהיה). הוא לא רוצה כל כך לצאת, ומעדיף להישאר במקומו אבל מתרצה לבסוף, לאחר שהוא פוגש מנטור, מישהו שנותן לו את ההכוונה המתאימה.
הגיבור עושה משהו או עובר משהו שמהווה מעבר לעולם האחר, למציאות הלא רגילה (נגיד, מגיע לבית ספר לקוסמים, או נכנס למטריקס…) ובעולם הזה הוא פוגש בעלי ברית, אויבים ועובר מבחנים שונים.לאחר מכן הוא עובר "גבול" נוסף, ומגיע למקום אפילו עמוק יותר בעולם החדש הזה, שם הוא עובר איזשהו מבחן גדול יותר, משמעותי וזוכה בפרס מסוים (תובנה על עצמו, כוח מיוחד, אהבה…). הוא יוצא לדרך חזרה ובה עובר חוויה נוספת, המבחן אחרון והקשה ביותר, אשר משנה אותו. וכך הוא חוזר לעולמו, עם התוספת או השינוי אשר גורמים לו לחזור למציאות שנעלה על זו שיצא ממנה.

אם אתם לא בטוחים שהבנתם, לווגלר יש סוכנות יעוץ לכותבים שבה יוכלו להסביר לכם את הקונספט.

Writersjourneysmallאבל כשמדברים על תבניות בכתיבה וביצירה, לא מדובר רק על התבנית הבסיסית של ה Monomyth. כולנו מכירים את התבניות הז'אנריות החוזרות על עצמן. בספר "סיפור", למשל, מתייחס רוברט מקי לכל סוגי התבניות שאנחנו כבר מכירים כצופים בסרטים – עלילה הכפרה, שבה עובר הגיבור שינוי מוסרי מרע לטוב, עלילת העונשין שבה הוא עושה בדיוק ההיפך (ונענש), עלילת הניסיון שבה כוח הרצון של הגיבור עומד מול פיתוי, עלילת ההתפכחות…
בספר בשם "שבע העלילות הבסיסיות", למשל, מפרט הכותב כריסטופר בוקר, שבע עלילות בסיסיות לכל הסיפורים שם בחוץ: התגברות על רוע גדול, "מסחבות לעושר והצלחה" (סינדרלה), חיפוש למציאת X (מה שזה לא יהיה), מסע למקום קסום וחזרה משם,  גיבור וגיבורה שחייבים להיות ביחד ומצליחים לבסוף, הגיבור מושחת או רע אשר קמל ומפסיד מול עינינו, או גיבור שנולד מחדש לאחר שהוא מבין את טעותו הגדולה. כל מה שנכתב ויכתב, על פי בוקר, שייך לאחת משבע העלילות הללו.
אבל מקוריות נמצאת בפרטים, תגידו. אל תשאל, יש לי רעיון לעלילה עם טוויסט מ-ט-ו-ר-ף!  אף אחד לא חשב על זה!
בבקשה, למה שלא תבדקו את TvTropes.org? אתר ויקי שמאגד בתוכו את כל מהלכי העלילה שאתם רק יכולים לחשוב עליהם (כי מה לעשות, מישהו כבר עשה את זה לפניכם).
חשבתם של סיום לסיפור שבו מתברר ש"הכל היה חלום"? כבר עשו את זה. אולי נעשה שהאיש הרע ינצח? נעשה. אולי נעשה שמישהו ימות ויחשוב שהגיע לגן עדן ואז יגלה שזה בעצם…? been there done that.
אם אתם מעוניינים לרפות את ידיכם בתור כותבים ולגלות איך כל רעיון עלילתי כבר נעשה ויותר מפעם אחת, אתם מוזמנים לאתר הזה (ותודה לאורי שגילה לי אותו).

החיים כסיפור

העובדה היא שנרצה או לא, אנחנו כבר מצפים לתבניות האלה.
בין אם אלו התבניות ה"גדולות" שמגדירות את מהות הסיפור ובין אם אלו הפכים הקטנים שאנחנו מצפים להם בז'אנר (מישהו מכם מכיר סרט אימה שאין בו "רגע הקפצה" שמתברר כ"בעצם לא קרה כלום"? מתישהו ראיתם קומדיה רומנטית שאין בה דמות משנה מטורללת? האם אי פעם קרה לכם שראיתם סרט פעולה שהסצנה הגדולה ביותר שלו הייתה בהתחלה?) אנחנו כבר מהונדסים לקבל את הסיפורים שלנו בצורה מאוד מסוימת.
כל כך רגילים לזה, שאנחנו כבר מצפים לקבל את התבניות האלו בחיים עצמם.

לא רק בסדרות הדרמה. גם בפרסומות, גם בתוכניות הריאליטי שאנחנו צופים בהם, אין הרי קשר אמיתי ל"מציאות". העריכה בריאליטי, למשל, נועדה להציג לנו דמויות ועלילות שאנחנו" מכירים". יש לנו "סיפורי סינדרלה" שבהם אנשים מרקע "קשה" מקבלים את "הזדמנות חייהם", אנחנו פוגשים את עלילת הכפרה כאשר הדמויות מתוודות על עבר לא מוסרי או בעייתי ומראות איך התוכנית משנה אותן לטובה,  הגיבורים שלנו נכנסים ל"בית", "וילה" או מקום קסום אחר שבו חלים חוקים אחרים ושמהם הם יצאו לאחר שלמדו "על עצמם המון", ועוד כהנה וכהנה.
למעשה, כל מה שאנחנו מקבלים מהתקשורת והתרבות סביבנו, חייב להיות בנוי בתבנית סיפורית שאנחנו מכירים. בין אם אלו חדשות, תכניות ללימוד חשבון או תחקיר על בתי חולים אנחנו צריכים לקבל את ה"גיבור" שלנו, אנחנו צריכים שיהיה "קונפליקט" אנחנו זקוקים למסע פנימי או חיצוני שמישהו יעבור, לאתגר שמולו הוא יתייצב. הכל מוצג מולנו כדרמה, בין אם היא עדיין בשלבי התפתחות ("התלבטות לקראת תקיפה באירן") בין אם היא בזמן ה"עימות" או ה"מסע" ("אלפים יוצאים לרחובות לדרוש צדק חברתי") ובין אם זה אחרי שהגיבור חוזר לביתו ואנחנו סוקרים את מסעו ("שלוש שנים לאחר שחלתה בסרטן, X עוסקת היום בעיקר בהתנדבות עם קשישים") .
לא מדובר כאן רק על בידור ("בידור הוא אידאולוגית העל של השיח הטלוויזיוני כולו. לא חשוב מה מתואר…הטלוויזיה נמצאת שם כדי לשעשע ולבדר אותנו". ניל פוסטמן/בידור עד מוות) אלא על החיים כסיפור. כל מה שמוצג בפנינו צריך להיות מוצג בתבנית שאותה נרצה לקבל, שאותה נכיר. סיפורים הם האופן ה"טוב" ביותר שבו מידע יכול להיות מועבר אלינו.

אבל האם זה קורה גם בחיים האישיים שלנו?
האם אנחנו הופכים את עצמנו לסיפורים, כדי להפוך את החיים עצמם לנגישים יותר לעצמנו?
מג קרפנטר, גיבורת הספר "היקום הטרגי שלנו" של סקרלט תומס, הינה סופרת צעירה שמעבירה בין השאר סדנאות כתיבה שבהן היא מתארת את התבניות הללו ואת "שבע העלילות" שכל הספרות הפופולרית תמיד תתיישר על פיהן. מה שמחלחל בין השורות של מחשבותיה הינה גם האופציה שאנחנו בונים את החיים שלנו עצמם על פי התבניות הסיפוריות שאנחנו מכירים.
אנחנו אוהבים את האנדרדוג בספורט – בשביל לראות סיפורי סינדרלה. בחורה יכולה להיות "קשה להשגה" פשוט בשביל שהדרך אליה תהיה כזו שתהפוך את המטרה למשמעותית. היא מציבה דרקון בסיפור, אחרת, הגיבור לא באמת "השיג" אותה, אחרת היא לא משהו שעברו "מסע" בשביל להגיע אליו.
הייתכן שאנחנו כל כך שקועים בנרטיבים וטכניקות של סיפורים שאנחנו הופכים את עצמנו לדמויות, בשביל שהחיים ירגישו לנו אמיתיים?
האם אנחנו יוצאים לטיול אחרי צבא, בשביל לעבור את "מסע החניכה" שגיבורים עוברים בסיפורים?
האם אנחנו מעמידים את עצמנו באתגרים או במצבים מערערים בכדי שנוכל להתרסק ו"להיוולד מחדש"?
האם אנחנו מקשים על עצמנו במציאת זוגיות, עבודה או אושר, רק בכדי שכאשר נשיג אותם נרגיש שההישג משמעותי, שעברנו "תהליך"?
ואולי אנחנו גם יוצרים לעצמנו דמות ולא רק עלילה. ממצבים את עצמנו בחברה בתור הסייד קיק , שלא ילקח יותר מדי ברצינות, בדמות "המנטור" שעסוק בעיקר באמירות עמוקות ועשייה "משמעותית" אבל כמוביל של אחרים לאושרם, או בדמות מושא תשוקה של הגיבור, מישהו שאחרים יוכלו לשאוף אליו?

האם אנחנו כל כך מתקשים להיות עצמנו, בפשטות, עד שאין לנו ברירה אלא להשתמש בטכניקות הסיפור ובתבניות שהתרבות מציגה בפנינו בשביל לכתוב לעצמנו סיפור, משהו שירגיש "אמיתי" מספיק, שיביא אותנו לסיפוק שהסרטים, תכניות הטלוויזיה והפרסומות מבטיחים לנו?

looking_at_sunset_graciosa_beachמה היה קודם – החיים או הסיפור?
האם התבניות האלו, החיים כתהליך, החיים כמאבק, החיים כמסע, החיים כאוסף של מבחנים, היו שם קודם, ואנחנו יצרנו לאורך ההיסטוריה את הסיפורים שלנו על פיהן, או שיצרנו סיפורים באופן הזה רק כי כך הן משכו את הלב ואחר כך יישרנו את תפיסת העולם שלנו שתתאים להן? ומה נכון יותר לעשות עכשיו?

ביצירה, כאמור למעלה, מחפש היוצר שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
בעולם שבו המקוריות הולכת ונעלמת מעצם זה שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר וכל מה שיכול להחוות כבר נחווה, בעולם שבו החיים עצמם נמצאים בסיכון להיות פרפרזה על הסיפורים שאנחנו גדלים עליהם, הצורך באמת נעשה גדול יותר.
אנחנו מזהים את זה בתוך עצמנו.
אנחנו עדיין, לפעמים,  נמשכים יותר לאותנטיות מאשר לרעיון ערוך היטב. זה קורה לנו בסיפורים הגדולים, זה קורה לנו במוסיקה זה אפילו קורה לפעמים בריאליטי. יש בנו כמיהה למשהו אמיתי, בדיוק כמו שיש בנו  סקרנות ל"דבר שלא ראינו קודם".

יכול להיות שאנחנו לפעמים מעצבים את עצמנו כסיפורים, זה נכון. יכול להיות שכלום, כולל החיים עצמם, כבר לא מקורי.
אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו ונבין שאנחנו מתפתים לדרך הזו,דרך התבניות, לא נתעלם מהעובדה שהחיים עצמם הם סיפור אחד גדול.
כשנחיה את חיינו, כשניצור, סיפורים או את עצמנו, לא נחפש אחר המקורי בלבד, אלא גם אחר משהו שמרגיש אמיתי.
זה מה שמגדיר בתקופתנו את היצירה. החיפוש אחר אמת פנימית, יכול להיות מניב יותר מאשר חיפוש אחרי המקוריות העלילתית כי האופן שבו אנחנו כל כך שונים זה מזה, גורם ל"אותנטיות" שלנו להיות הדבר ה"מקורי" ביותר בנמצא.

אותנטיות, לאו דווקא מקוריות. זו הסיבה שאנחנו אוהבים דברים מסוימים. הם מרגישים לנו אמיתיים.
אולי אם נהיה מודעים לזה כשאנחנו יוצרים את עצמנו, נלמד כך גם איך לאהוב את עצמנו יותר.

7 comments on “הכל סיפור
  1. מיכל הגיב:

    מרתק ונוגע. תודה!

  2. פליאה הגיב:

    הפוסט שלך תופס אותי אחרי שבועיים אינטנסיביים שבהם אני עוסקת, כיוצרת, בדיוק בנושא שנגעת בו: חוסר המקוריות שאני מרגישה ביצירה שלי.

    כשהייתי בתיכון, אני חושבת, נתקלתי בטקסט של לאה גולדברג. לדאבוני, אני לא זוכרת איפה זה היה כתוב, ובאילו מילים בדיוק היא השתמשה. (אם מישהו פה מזהה את מה שאכתוב עליו, אשמח מאוד להפניה למקור) גולדברג כתבה על כך שמציאות לעולם אינה חוזרת על עצמה פעמיים. בעיני גולדברג, גם דמיון שמדומיין לפרטי פרטים, הינו סוג של מציאות, מתוך כך, היא אומרת, מה שנדמיין לעולם לא יקרה.

    והנה, בעיניי, זה הפרט המכשיל כל אפשרות למקוריות ביצירה: אני מאמינה שכמו שכתבת, אנחנו הופכים את עצמנו לסיפורים, כדי להנגיש לעצמנו את עצמנו. הבעיה היחידה והגדולה היא, שאנחנו הופכים את עצמנו לסיפורים כמו אלה שיש בספרים, או בסרטים, ולא בסיפורים שיש אלו שיש בחיים.

    אנחנו מנגישים את עצמנו לעצמנו כדי שיהיה לנו קל לחיות עם עצמנו, כדי שיהיה לנו קל להיות אנחנו, וכדי שלמי שסביבנו יהיה קל איתנו, לפחות ככה אנחנו חושבים איפשהו עמוק בפנים (אני טוענת שלרוב אנחנו טועים ורק מקשים עליהם, כשאנחנו ככה).

    כל אחד מאיתנו הוא דמות שמשמשת בחיים, או בסיפור, בתפקידים רבים ומגוונים: אני יוצרת, אני אחות, אני מנהלת, אני בת, אני חברה ואני משמשת עוד אינסוף תפקידים. כמו כולם.

    לכל דמות יש אופי ותכונות, וכאן המוקש: רוב האנשים בעולם, מסתפקים ב"מי שהם". יש מי שהוא המכשפה (עמי ותמי), יש מי שהוא זהבה (זהבה ושלושת הדובים) ויש את סנופקין, או את מאיה (המומינים). יש עוד המון אחרים.
    מי שמגדיל לעשות, מצליח שבתפקיד אחד דמותו תהיה בעלת אופי כשל אליזבת בנט (גאווה ודעה קדומה), בתפקיד שני הדמות תאמץ תכונות כשל אמילי (מצרפי המקרים;) ובתפקיד שלישי הדמות תתנהג כמו שלגיה.

    והנה האתגר האמיתי למקוריות וליצירה בעלת עושר (יצירת חיים או יצירה אמנותית):
    להגדיל את מנעד התכונות והאופי בו יכולה לנוע הדמות בכל תפקיד בפני עצמו.

    *

    למדנו והפנמנו שיש דרקון בפתחה של כל טירה בה מתגוררת נסיכה יפת תואר. אז היום אנחנו מתחנכות להיות קשות להשגה, והגבר התחנך שהוא צריך לעבור מסע מכתת חרבות בדרך לאהבה.

    אם אין דרקון, אז הגבר מעלה באוב את השדים שלו ומדמה שהם הדרקון, וכשהוא נכשל מול השדים שלו (כי תכל'ס, מי באמת מסוגל על שדים חסרי דמות?) הוא מחליט שזו לא טירה, ואם כך, אין שם גם נסיכה יפת תואר ואם כך, גם האהבה לא מחכה כאן, ואז הוא רץ לחפש את הטירה הבאה. וחוזר חלילה.

    ככה הנסיכה ממתינה בטירה עוד ועוד, ושוכחת שנסיכה יכולה להיות גם זינה הנסיכה הלוחמת או לאמץ את דמותה של זהבה ופשוט להכנס לאיזה בית כפרי שיש בו מיטה נוחה, אוכל חם, ואולי בסוף גם לב אוהב.

    והנסיך משוטט ברחבי הממלכה, שוכח שהוא יכול להיות לפעמים גם ג'ייק סאלי (אוואטאר), או הוגו (מהסרט שיצא לא מזמן לאקרנים) וכך הוא מחפש אבוד עוד ועוד טירות ושב בלב ריק אל ביתו, עד ליציאה לכיבוש הטירה הבאה שיצביעו לו עליה.

    אם נהיה כנים, האמת אינה מספיקה ליצירה. המרגש והאותנטי גם כן לא מספיקים.
    ללא האומץ לנוע, להפתיע, להיות בתפקידים חדשים כל הזמן, לגוון את הדמות, לתת למכשפה לומר את משפט המחץ של סינדרלה ולאפשר לפו הדב לומר את המשפטים של חזרזיר, להתבלבל ולבלבל את מי שמסביב, הסיפור יישאר תפל וחסר טעם, אם נהיה כנים עם עצמנו.

    כי אנחנו יכולים לחלום לנצח על לעוף, אבל אם נפחד לוותר על החלום כפי שדמיינו אותו ונשכח שלא נולדנו עם כנפיים, ושיש לנו רגליים (לצעוד איתם), זרועות (לטפס איתן על חבל), בטן (לגחון ולזחול) ומוח (להמציא את המטוס, ואולי יום אחד גם כנפיים לבני אדם) נוכל להמשיך לחלום מאותה מרצפת קרה עליה אנחנו עומדים ולדמיין את עצמנו עפים, יום אחד, בלי שום סיכוי שזה יתגשם.

    כי כמו שגולדברג אמרה, מציאות לא חוזרת על עצמה פעמיים, ומדומיין לא יהפוך לעולם למציאות, מאותה הסיבה.

    יש עוד הרבה מה לומר בנושא, אבל תגובה קצרה שרציתי לכתוב הפכה כבר לפוסט שלם, מקווה שזה בסדר, מקסימום, תמחק 🙂

    • יואב הגיב:

      הי פליאה.

      תודה על התגובה.
      אני מסכים כמובן עם הטענה שאנחנו מתפתים ליצור את עצמנו (או חלקים בעצמנו) על פי דמויות, אבל אני לא בטוח שאני מזדהה עם הטענה שאנחנו חייבים לשלב ולהעשיר דמויות שונות בתוך עצמנו. בעיני, הסיכון ביצירת דמות לעצמך הוא בהיותך מישהו אחר, מבלי משים, לא בהיותך "לא עשיר מספיק" או "עם מנעד תכונות צר מדי". מנעד תכונות צר יש לפעמים גם לאנשים אמיתיים, לא רק לדמויות.
      מה שכן, אני מסכים שאנחנו צריכים להזהר מהקבעון, והיכולת לנוע בין תמונות פנימיות שונות של עצמנו, ולשנות אותן, חשובה למלחמה הזו. יתכן שלזה התכוונת גם את 🙂

      (ותודה על העמדתו של מצרפי המקרים באותה נשימה עם שאר הסיפורים שהזכרת…) 😉
      יואב

  3. פליאה הגיב:

    ודאי, אנחנו לא *חייבים* לשלב ולהעשיר דמויות בתוך עצמנו, אני רק חושבת שזה *רצוי* עבור מי שמעוניין בחיים עשירים ומלאים.

    קודם כל – דיברתי על תכונות מתוך דמויות ועל הגדלת היכולת להשתמש בתכונות שונות שאנחנו מכירים מדמויות שונות (סיפוריות או מציאותיות) במצבים שונים, מתוך אחדות הדמות (כי בלי אחדות אפשר לחטוף פסיכוזה, להיות מישהו מזויף או סתם לא מאושר ושלו), לא על דמויות שונות באותו אדם.

    שנית – יש אנשים, גם במציאות עם מנעד תכונות צר מדי. שאל את עצמך אילו חיים יש להם בד"כ.
    (למשל, מישהו כתב פעם סיפור על האיש משכונת המצוקה, בן להורים חסרי כוחות התמודדות, אח לכאלה, שגדל בעצמו להיות חסר כוחות, לא הייתה שום נקודת מפנה והוא לא גילה בעצמו כוחות חדשים? יש אנשים כאלה. ברור. אפילו המון כאלה. פשוט לי לא סיפרו עליהם.)

    והמשפט שלך עם הקיבעון, נו, פחות או יותר מסכם את כל המלל הארוך שכתבתי קודם.
    🙂

  4. יוליה הגיב:

    יש סיפור קצר (נדמה לי שהוא של אסימוב) על עולם בו זכויות היוצרים על מנגינות נשמר לנצח, ולכן קשה, עד בלתי אפשרי, ליצור מנגינות חדשות; מספר הצלילים השונים (שניתן להבחין בניהם) מוגבל, והצרופים שנעימים לאוזן האנושית מגבילים את זה עוד יותר.
    המלחינים, שהרצון שלהם להלחין מנגינות חדשות לא נעלם, נמצאים במשבר מול מציאות שאי אפשר ליצור בה.

    היחס בין מקוריות לדבקות בתבניות ישנות משתקף מעניין באמנות.
    בימי הביניים ראו בעבר את מודל החיקוי המושלם, כאשר המסורת עוברת ברצף מדור לדור, הרנסנס התחיל לראות בעבר הקרוב ניוון, ורצה לדלג אל מסורות עתיקות יותר (יוון ורומא), וזה יצר אצלם את הצורך בשינוי וחיפוש. המודרניזם הקדיש את עצמו לחיפוש צורות חדשות, מקוריות וחדשנות היו המדד לאיכות.
    הפוסט מודרניזם טוען יש גבול לכמה שאפשר להמציא את עצמך ואת האמנות מחדש, ולכן מיואש מלהציב את זה כמטרה (נע בין הרצון לחדש לבין ההבנה שזה בלתי אפשרי). חלק גדול מהעבודות בנויות על "התכתבות" – העבודה של היוצר מתייחסת לעבודות אמנות אחרות. פירוש מחודש ל"טקסט" ישן (מוכר, לא? :)).

  5. עמית הגיב:

    היי יואב,

    אני לא הולך להגיד משהו מקורי. אבל בוא נראה אם זה עושה הגיון: אפשר לעשות הבדלה שימושית בין יצירתיות לבין חדשנות. חדשנות זה לקחת כל מיני דברים שבתחום הידע שלנו ולבנות מהם משהו חדש. זה יכול להיות יפה ומרתק, כמו סימפוניה שבנויה מהרבה תווים, בתים, וכו', וגם אולי נכתבת ע"פ כללים מסוימים של תאוריה מוסיקלית כלשהי. אבל מה זה יצירתיות ? נראה לי שיצירתיות זה משהו שאי אפשר להביע. ואפילו אם אפשר להביע אותו, הדבר היצירתי כמעט לעולם לא יתפס כדבר יצירתי עבור מישהו שאני מנסה לתקשר איתו. על מנת שיתפס כדבר יצירתי, צריך שאותו תהליך יצירתי יתרחש אצל מי שאנחנו מתקשרים איתו.

    אני אנסה להסביר את זה: נניח שלמישהו יש חוויה יצירתית, שהוא מרגיש שהוא חווה או ראה משהו שאף פעם לא ראה בעבר. כדי לתקשר את זה הוא צריך לכל הפחות להשתמש בשפה. מי שמקשיב למילים האלה או קורא אותן, יצטרך לפרש אותן, והוא מפרש אותן בד"כ בעזרת הזכרון שלו, בעזרת נסיונות העבר שלו. הוא לוקח את התקשורת הזאת ומפעיל עליה השוואה בעצם, ואז הוא שופט, מגבש דעה וכו'. לכן אין שום דרך להביע משהו יצירתי, כי התוצר הסופי של תהליך התקשורת הזה בד"כ רחוק מאוד מהמקור. לכן נראה לי שיצירתיות זה משהו שיכול לקרות לכל אחד מאיתנו אישית, ועדיף לא לנסות להסביר איך או למה. נראה לי שזה מה שקורה כשאנחנו מפסיקים לחפש תשובות מחד, ומבינים שגם אין שאלות מאידך 🙂

השאר תגובה