תמונות ניו יורקיות

בשלב מסוים לאורך שיטוטי ברחובות, אני קולט שיש לניו יורק ריח משלה. ריח שבאין ברירה, ובאין אפשרות לתת לו שם ואפיון מדויק מספיק, אני נאלץ להגדיר אותו כשילוב של בטון ומתכת מעושנת, כנראה משהו שנובע מריחה של הרכבת התחתית שעולה מלמטה מתחת למדרכה.
ניו יורק היא עיר של הליכה, עיר של הולכי רגל.
הרחובות הרחבים שעליהם מסוככים הבניינים העצומים – בעיקר במנהטן, כמובן – נועדו יותר להולכי הרגל מאשר למכוניות. על הכביש ניתן לראות בעיקר מוניות ומכוניות יוקרתיות ולמרות היותה עיר של שמונה מיליון בני אדם, התנועה דלילה בחלק משעות היום אפילו יחסית לרחוב ממוצע בפתח תקווה. הרכבת התחתית מאפשרת שינוע של מספר עצום של אנשים באופן יעיל ונוח כל כך עד שהרחובות מקבלים את שליטיהם האמיתיים חזרה – האנשים. ההבנה שכך אפשר שתחיה עיר, שכך צריך שתהיה עיר, נראית כל כך טבעית פתאום.

ניו יורק היא מעל לכל התגלמות של הקפיטליזם, לטוב ולרע. היעילות, הנוחות, האנונימיות המחבקת, הכול מגיע עם תג מחיר שקוף. העיר מציעה לך את עצמה בכל מיני צורות, ולצד כל הטוב שבה מזכירה תמיד שחלק גדול מאופן שבו עליך להגדיר את עצמך הוא על ידי קניות.
היא עושה זאת בחלונות הראווה המעוצבים של השדרה החמישית, בכיכר טיימס סקוור עמוסת הפרסומות, בעשרות מחלקי הפלאיירים בפינות הרחוב, בפרסומות שעל גבי המוניות הצהובות, באנשי עסקים מעונבים וממהרים שחוצים מולך את הכביש תוך כדי שיחת טלפון שכל מה שאתה זוכה לשמוע ממנה הם רסיסים כמו "…פור פרסנט…"
במעבר על ערוצי הטלוויזיה שמוצעים במלון רוב הערוצים יציגו פרסומות, ורק המיעוט יציע תוכן.
מי שמתבלבל ונותן לעצמו להיות לקוח לפני היותו תושב או אורח, לא יזכה לראות את ניו יורק באמת. הוא יהיה עסוק בקניה ומכירה. מי שיצליח לסנן החוצה את הפיתוי לרכוש הגדרה עצמית במקום לחוות אחת כזו, יזכה לראות את האופי של העיר מאחורי מבצעי החיסול.

ביום הראשון בניו יורק, אחרי כמה שעות של שיטוט ברחובות, אני מרגיש כמו על סט.
כולם כאן נראים לי כמו ניצבים בסרט. טייפקאסט אחרי טייפקאסט.
העובדה שראיתי את העיר הזו בעיקר דרך מסכים של סרטים ותוכניות טלויזיה גורמת לי להרגיש שאני מסתובב בתוך סיפור קולנועי. מסביבי מתרוצצים אנשים בתפקידי משנה – בנקאים חמורי סבר, מזכירות עמוסות ליפסטיק, זקנות סיניות חייכניות, נערי קולג' מלאי התלהבות אמריקאית. מיליונרים עם סיגר תחוב בין אצבעותיהם עומדים לצידי במעבר החציה וצעירות יהודיות עם קול מאנפף עוברות מולי מדברות בקול בטלפון.
לוקח לי בערך ארבעים ושמונה שעות להתחיל לראות סביבי אנשים ולא דמויות, להסתובב במקומות ולא בלוקיישנים.

האנשים בסאבווי שותקים. אין להם מה להגיד זה לזה.
ביום הראשון זה עוד נראה עצוב, אחר כך זה כבר מובן מאליו. זה לא שכאן באוטובוסים שלנו כולנו יוזמים שיחות זה עם זה.
הנסיעה הופכת להיות אי של שקט. אין קליטה של סלולרי למטה ואנשים מתכנסים לתוך עצמם. שומעים מוסיקה, משחקים בטלפון, קוראים, בוהים באוויר אחוזי מחשבות. זוכים לחמש, עשר, עשרים דקות של מדיטציה כפויה. אני לומד לחבב את הרגעים האלה.
כשחושבים על זה, כשכל כך הרבה אנשים סובבים, כל הזמן, בכל יום, כאשר אתה נתקל בכל כך הרבה פרצופים בעיר הגדולה הזו, עשרות פרצופים חדשים כל בוקר, במקרה הטוב, בשלב מסוים אתה צריך לוותר על הושטת היד לאחר ולהתכנס מעט בתוך עצמך. לעולם לא תצליח לגעת בכולם. אז אתה מתרכז בעצמך, במשפחה, בחברים, בקרובים אליך. מאפר לזר להיות זר מבלי לסווג אותו. יתרון הכמות העצומה של האנשים מאפשר לכל אחד להיות הוא.
בשבוע השני מישהו פונה אלי בעת הנסיעה. גבר מבוגר עם שפם דקיק ומבטא ניו יורקי כבד שואל אם אני יודע האם הקו בו אנחנו נוסעים מגיע לתחנה מסוימת.
אני מתנצל ואומר שאני לא מהעיר. הוא מפטיר, בחיתוך דיבור ששמעתי עד היום רק בסרטי גנגסטרים, שהוא כבר שלושים שנה בעיר הזו ועדיין לא יודע מה בדיוק הולך עם הרכבת הזו.
אנחנו משוחחים מעט, הוא מתלונן על בעיות בתחתית שאני מעולם לא חוויתי ואז אנחנו ממשיכים איש לתחנתו. אין לי מושג מה שמו. לא נפגש יותר כנראה לעולם.

אני מסתובב מעט בספריה הציבורית של ניו יורק. הבניין מרשים, האווירה נעימה, וחדר הקריאה השקט והאלגנטי הוא אותו חדר הקריאה שהופיע בסצנה ההיא מ"מכסחי השדים".
בדרך החוצה, אני עוצר לבדוק משהו בסלולרי שלי, ומתיישב על ספסל קטן שברחבה באמצע גרם המדרגות. לצידי אני מבחין בבחורה אסייתית עדינה למראה שבוכה בשקט, גופה רועד.
היא מפחדת, היא אומרת. היא מפחדת שלא תמצא עבודה ולא תוכל לשלם שכר דירה ותאלץ להמשיך לגור עם הוריה ולהיות תלויה בהם.
כבר בת 27, אחרי קולג', עם סט יכולות סביר ועם חברים טובים שהתפזרו כל אחד לדרכו. אנחנו מדברים בערך עשרים דקות. על האפשרות להשיג עבודה, על אנשים טובים ואנשים רעים שפוגשים אותנו באמצע החיים, על האפשרי לעומת המפחיד.
סט בעיות של זר נפרש בפני. היא נתקלה פעם באקט רנדומלי של אלימות ועדיין מנסה להתאושש, היא רוצה לצאת אל העולם ולא יודעת מאיפה להתחיל, כל החברים שלה מהקולג' התפזרו והיא חוששת שלא תמצא אנשים טובים חדשים בחייה.
כשאנחנו מדברים על דת ואני אומר שאני יהודי היא אומרת "ג'וויש פיפל אר סמארט", כשהיא מעלה את בעיית היותנו בני תמותה ואיך להתמודד עם זה שיום אחד מהותנו כבר לא תהיה כאן אני מרגיש שאולי השיחה הזו קצת גדולה עלי.
כשאני ממשיך בדרכי אני לא בטוח שמשהו באמת השתנה. בסך הכול עשרים דקות של שיחה עם זר שמנסה להיות ידידותי. היא עדיין בוכה קצת, צריכה להוציא דברים מהמערכת, היא אומרת. אני רק יכול לקוות שאיזה חצי משפט שאמרתי אולי יעזור לה בעתיד. קוראים לה קים. לא נפגש שוב לעולם.

שלוש פעמים לפחות במהלך הטיול הקצר שלי אני עובר בסנטרל פארק. העצים עומדים בשלכת והאדמה עמוסה בעלים. ילדים שעוברים בועטים בעלים ומעיפים אותם באוויר. אני מנסה גם. זה כיף.
עשרות סוגי עצים נטועים בסנטרל פארק והשילוב של צבעי הצהוב-כתום-אדום שלהם יוצר מראה מרהיב. כמו העיר, גם הפארק נותן תמונה של חיים עירוניים תוססים שבהם אתה יכול לעטוף את האנונימיות שלך.
על הכבישים הפנימיים של הפארק מדוושים רוכבי אופניים ורצים עשרות אנשים, חלקם להנאתם, חלקם כחלק ממירוץ כזה או אחר. אנשים שמסתובבים בפארק עוצרים לצד הכבישים, מניחים על בצד את כוס הקפה שלהם, מוחאים כפיים ומעודדים, על פי המספר שלכל אחד מהרצים יש על חזהו. "קדימה 628! כל הכבוד 126!"
בשבילים הפנימיים, במקומות שבהם יש רחבה שמאפשרת, ניתן לראות קבוצות של צעירים שחורים שמופיעים עם רמקול נייד, מפגינים יכולות אקרובטיות על רקע של מוסיקת פופ קופצנית. ציירים מציעים לצייר אותך ואנשים עם דליים מלאים מי סבון יוצרים בועות סבון ענקיות. ליד "שדה התותים", לא רחוק מהמקום בו נורה ג'ון לנון, יושב צעיר, מנגן ושר את "אימג'ן". כשהוא מבחין שמישהו שמצלם אותו הוא מפסיק לרגע את הנגינה ומקפיא את תנוחתו. הצלם מהנהן אליו בתודה. הצעיר מביט וקורא אליו "דונאשנס!"
ככה ניו יורק עובדת וזה חלק מהיופי שלה.
רק בביקור השלישי שלי אני מבחין שעל כל ספסל בסנטרל פארק יש לוחית קטנה, עם הקדשה. לרוב זה משפט קצר לזכרו של מישהו שנפטר, לפעמים גם הצעת נישואין, או סתם משפט שמישהו כתב לאהובתו, או למשפחתו, זכרון לרגע משותף שהתרחש שם. מעבר על הספסלים בפארק מגלה רגעים קפואים של חייהם של אחרים.

כל אחד עסוק בחייו.
הולכים במהירות ברחוב, מגיעים ביעילות ממקום למקום. אתה יכול להיות מי שאתה רוצה ולאף אחד זה לא ישנה. אנימוצא את התחושה הזו משחררת באופן ממכר.
מדי פעם יש שניה או שתיים של קשר חטוף. מישהו שנתקל בך ואומר "סורי", מוכרת בחנות הדונאטס שאתה אומר לה "תפתיעי אותי!" וגורם לה לחייך, מישהו שיושב במקרה לידך במשחק של הניקס במדיסון סקוור גרדן ולוקח על עצמו להסביר לך על השחקנים, להתעניין מאיפה באת, להציע לך פיסה מהפיצה עם הנקניק שאין שום סיכוי בעולם שתיקח.
או כשאני מועד מעט בשדרה החמישית, מפספס מדרגה ואיש גבוה עם מקטורן ועניבה דקה מעיף בי מבט.
הוא מרים גבות כאומר "הופה, כמעט נפלת, הכול בסדר?" ואני מניד בראש "כן. הכול טוב." ואנחנו ממשיכים איש איש לדרכו.

אחת הסיבות העיקריות שהביאו אותי לניו יורק הייתה ברודווי.
אחרי שנים שבהן אני עוקב מרחוק אחר מחזות הזמר, עוד מילדות, יוצא לי סוף סוף לשבת כקהל בכמה מהן.
אני אוהב את המוסיקה, את האופן שבו שירים מתלפפים בתוך סיפורים. החוויה מתגמלת כמו שדמיינתי.
אם אתם קופצים לברודווי בקרוב בידקו את "מטילדה". מחזמר עם מוסיקה של טים מינצ'ין, שמבוסס על ספרו של רואלד דאל. מקסים, חכם ושובה לב.
בנוסף אני רואה גם את "פיפין" ואת ההעלאה מחדש של "אנני".
את השאר אאלץ לראות בפעם הבאה.

אולי זו העובדה שאני סוף סוף לבד בעיר הגדולה, אולי העובדה שחיכיתי מספיק זמן בשביל ליצור לעצמי תמונה בראש של מהות הדופק הניו יורקי, אולי אלו הרחובות הגדולים העובדה שהכול גדול ועדיין מרגיש אנושי.
אבל האופן שבו התנועה כאן זזה, האופן בו האנשים כאן מתנהלים, זה מרגיש כמו הדבר האמיתי. מדי פעם יש לכולנו את התחושה שהעכשיו הוא הכנה לאיזה "חיים" שהנה, תיכף יתחילו. בניו יורק אני חווה את העכשיו כמו שצריך לחוות אותו. כתייר,  אין לי "אחר כך" לדאוג לגביו כשאני שם, אין "מחר" בעיר הזו מבחינתי, וכך "החיים הם עכשיו" מרגיש אמיתי יותר.

בדרכה, בדרכי, אני אוהב את ניו יורק. את הקצב שלה, את היעילות שלה, את הנוחות שבה, את הבדידות הניחוחה שעוטפת אותי בה ללא הצורך להציג דמות בפני אף אחד.
זה גילוי קטן, עוד רמז בדרך לפתרון אותה חידה מעורפלת גדולה וחסרת שם.
אולי רק במקום שבו אני לגמרי לבד, אני מרגיש באמת שייך.

8 comments on “תמונות ניו יורקיות
  1. zaphodit הגיב:

    כתבת נהדר. מתגעגעת לניו יורק.

  2. sub הגיב:

    מרתק. ויפהפה.
    תודה.

  3. אשליה הגיב:

    מפגש בין איש לעיר 🙂
    היעילות שהזכרת והמוני האנשים בתוספת הבניינים הגבוהים של מנהטן אצלי הטעינו אותי בכוחות – נתנו לי תחושה שאפשר לעשות הרבה ובקלות.אני ממש יכולה להבין מאיפה הם הגיעו לשורה של: It's nothing you can't do…

    ובתחתיות לראות איך יש סוגים של אנשים בקצוות מסויימים של קווים … הנוף האנושי מעניין לא פחות מהנוף האדריכלי…

    איך היה ברוקלין?
    (אה ואהבתי גם את האצבע בפינת התמונה הראשונה)

    • יואב הגיב:

      האצבע הייתה לא מתוכננת…
      אבל באמת גם היא הייתה שם.

      בברוקלין לא יצא לי להסתובב מספיק.
      כמו לא מעט מקומות אחרים, היא תאלץ לחכות לפעם הבאה.

  4. מירי רביבו הגיב:

    שמת במלים את שעל ליבם של כל כך הרבה אנשים. ואילו מלים!
    כתוב נפלא ומצולם לעילא!
    תודה 🙂

  5. ר"ש הגיב:

    אני פגשתי שתי יהודיות בניו-יורק. כעבור כמה זמן אני עומדת במעבר חציה בירושלים, ואישה לידי פונה אלי – "אני מכירה אותך…"
    זו אחת מהשתיים. "נפגשנו בספרייה בניו-יורק".
    ברגעים כאלו הגורל עומד פעור פה, לדעתי.

השאר תגובה