נקודתיים

ראש השנה, כמו כל נקודת זמן שמסמלת מחזור נוסף בחיים, הוא זמן מצוין לרשימות, סיכומים וחשבונות נפש למיניהם. למעשה, החג הזה (ויום כיפורים שעוד מחכה בפתח) פשוט זמן מתבקש לסוג של סיכום-שגורר-בעקבותיו-החלטות-חדשות שכזה.

אנשים עוסקים הרבה בלהכין לעצמם רשימות של החלטות לביצוע וחלומות להגשמה. החברה האלה, למשל, הכינו רשימה של מאה דברים שהם רוצים לעשות לפני שימותו ופשוט לקחו וואן והחלו להתיינע בדרכים. התוצאה היא אתר אינטרנט שמצליח בעת ובעונה אחת לעורר בך השראה לחיות את חייך וגם לגרום לך לתהות האם מאה דברים זו לא רשימה קצת ארוכה מדי, מרוכזת בעצמה מדי ובעיקר אינפנטילית מעט, גם אם בדרך מקסימה כשלעצמה.
יש אתרים אחרים כמו 43thing, למשל, שיוצרים קהילות שלמות שמתגודדות סביב רשימת מטלות או חלומות. הרעיון הוא פשוט – אתה תגיד לנו מה אתה רוצה להשיג בחיים בזמן הקרוב, אנחנו נספק לך אנשים שרוצים דברים דומים לשלך, והרבה עידוד. הרעיון מקסים, שוב. אבל תהייה קטנה עדיין עולה – כמה מהאנשים שם (ובעצם, כשחושבים על זה, בעולם בכלל) משתמשים ברשימות ובהחלטות בשביל לעשות דברים, וכמה פשוט מגדירים את עצמם ככה. מי אני? אני האיש שחולם לצנוח צניחה חופשית בעירום. איזה מגניב אני, הא?

אבל די עם הציניות.
יכול להיות שכששני הסיכונים העיקריים של החלטות הן לשכוח מה הן או להפוך אותם למשהו שאתה לא יכול להגשים כי אז תשאר בלי שאיפה שמגדירה אותך, אחת האפשרויות להתגבר על זה, זה להעלות אותן על הכתב.
אז כן, חלק מההחלטות שלי לשנה החדשה הן קצת אישיות מדי, אבל הנה כמה דברים שנראה לי כדאי לנסות להשיג בשנה הקרובה, או לפחות להתחיל.

להיות יותר עמוק מאשר יומרני
במוצאי החג ישבתי וכתבתי פוסט. הוא היה מתוחכם, עם הרבה אמירות מלאות קריצה וחדות, ופלצני ברמה שלא תאומן. כלומר, זה היה משהו שבאמת נכתב בשביל להראות כמה אני מגניב ומבין ובעל ידע רחב ולך תדע מה עוד. כמובן שכשסיימתי אותו, נחמק לי חצי ממנו עקב איזה טעות טפשית.יש הרבה דרכים לרמוז לנו דברים, מסתבר…
 אחרי שגמרתי להתעצבן הבנתי איזה מזל למעשה היה לי.
כאשר אתה חי עם הרבה אנשים חכמים מסביבך, קל מאוד להסחף למקום שבו אתה יותר עושה רעש מאשר באמת מכיל משהו. סיטרא בלגינא קיש קיש קריא, כמו שהיו אומרים חכמים. כשאתה מחליט לכתוב בלוג זה יכול להיות אפילו יותר מסוכן. אתה ממש צריך להביע דעות ולתת מידע וכאלה. אמאל'ה.
אם אתה מגלה שאתה קורא דברים רק בשביל לספר עליהם ולא כי הם מעניינים אותך, אם אתה מגלה שאתה מנסה להרשים אנשים בעזרת אספקטים שהם יחסית שוליים במי שאתה, יש לך בעיה.
אז הנה החלטה ראשונה – להיות קצת אמיתי יותר. קצת פחות רהבתני. קצת יותר צנוע.
מצחיק עד כמה זה קשור, בעצם, להחלטה השניה.

לא לחיות למען אישורם של אחרים
זה הרי כל כך קל ליפול בזה. לעשות מישהו אחר שמח ומאושר תמיד קל יותר מאשר לעשות את זה לעצמך, לא?
אחרי כל כך הרבה זמן שבו אתה עסוק בלהיות "בסדר" עם כולם, אתה יכול לקום בבוקר ולגלות שמרוב שהתמחית בלעשות טוב לאחרים, אתה כבר לא ממש יודע מה עושה טוב לך. לא צריך לפגוע באף אחד, כמובן, אבל כשהרגשתם של האנשים סביבך הופכת להיות המדד היחיד למעשיך אתה יודע שמתישהו איבדת את נקודת המבט הנכונה ואתה מסתכל על עצמך מבחוץ במקום לעשות את זה מבפנים.
לפני שתתעורר בבוקר ותגלה שחיית חיים של מישהו אחר, כדאי שתוריד מעט את מפלס הדאגה לרמת ה"מרוצות" של אחרים ממך ותתרגל להיות מרוצה מעצמך, בעצמך.

להמשיך ולכוונן את זהותי היהודית, או איך שלא קוראים לזה
קצת קשה לתת לזה כותרת, האמת.
לאנשים חילונים  נראה לפעמים שעולמם הפנימי של אנשים דתיים הוא פשוט, חד-מימדי ומוגבל מעט. הם הרי כבר החליטו, לא? הכל די סגור מבחינתם. הוא קייםף זה מה שהוא רוצה, יאללה תבצע.
אז זהו, שלא.
כמו כל אדם, גם אני כל הזמן נע. בין דוגמה לפרקטיקה גמישה בין ליברליות לשמרנות, בין פשרה לחוט שדרה, בין שאלות להסברים לתירוצים לתשובות לחיוכים, בין אמיתות פשוטות לרגשות מורכבים. זה אף פעם לא סגור, זה תמיד סוער, ובשנה הקודמת אולי יותר מתמיד. זו חצי החלטה וחצי איחול לעצמי. למקד דברים אפילו יותר, לגלות אמיתות נסתרות נוספות, להיטיב את הליכתי על החבל הדק הזה שם למעלה, לערב קודש וחול בלי לאבד את האחיזה.
אתם לא יודעים למה אני מתכוון. אבל אני כן, וזה מספיק לי.

להתנדב איפשהו, רצוי באופן שבאמת ישנה משהו
הגיע הזמן לא? כל כך הרבה התבוננות בעצמך כל כך הרבה דאגה לעצמך, הגיע הזמן קצת לצאת החוצה.
הגיע הזמן להתנדבות ארוכת טווח שתשנה משהו בעולם. הפוקוס שלי כרגע הוא לבדוק את ארגון "פעמונים". הרעיון שלהם הוא להיות ארגון נתינה למעוטי יכולת אבל לעשות את זה תוך כדי העמדה שלהם חזרה על הרגליים לחיים יצרניים ועצמאיים, לא על ידי צדקה שמרגילה אותם לחוסר.
הרמב"ם אומר שהדרגה העליונה ביותר בצדקה הינה נתינה שעוזרת לנזקק לחזור לעמוד על רגליו בכוחות עצמו ע"י הלוואה או משהו דומה.
נראה לי שאפשר לסמוך על הרמב"ם.

עכשיו
ואולי זה הכי חשוב.
כי תמיד אפשר לחשוב שמתישהו החיים יתחילו. ממש עוד מעט.
אחרי החגים, אחרי ההחלטה החשובה הבאה, אחרי שתהיה סגור על X, אחרי שתתחתן / תעשה את הטיול הגדול / תוציא את הספר / תקים את החברה / תקנה בית.
יכול להיות שההחלטה החשובה ביותר היא להבין שהחיים לא מתחילים עוד מעט, ברגע ש, מיד אחרי ש.
להתחיל לחוות את העכשיו כחיים זה אולי הדבר הכי קשה בשבילי, בתור מי שהיה רגיל לחיות עם "בנק מטרות" ולהרגיש ששום דבר לא קורה עד שהן לא מתרוקנות.
מה שיש עכשיו זה לא הכנה לדבר האמיתי, אלא הדבר האמיתי בעצמו.
מצחיק כמה שזה נכון, לא?

חתימה טובה לכולם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות