לתת לה את הירח

storyMoon_optלהדפיס להדפיס

פעמון קטן שהיה מחובר לדלת צלצל כאשר הוא נכנס לחנות.
זו היתה חנות קטנה, מלאה במדפים מעץ מלא, אשר עליהם היו מונחים צלחות חרסינה, קערות קטנטנות ובובות של חיות פרוותיות קטנות ושבירות.מסוג חנויות המתנה שיש במספרים דו-ספרתיים בכל מדרחוב שמכבד את עצמו.
הוא לא היה נכנס לחנות הזו לולא השם שהיה רשום בחוץ .
"דברים אחרים".
זה גרם לו לחשוב שאולי כאן הוא ימצא בדיוק את מה שהוא מחפש.

מאחורי דלפק בצורת ח', שהקיף את החנות כמעט מכל צדדיה, עמדה אישה זקנה.בגדיה הצבעוניים יושבים עליה בנחת, לראשה מטפחת ראש בצבע אדום כהה עם דוגמא צבעונית ופשוטה ומאחורי המשקפיים הקטנות והעבות שלה הסתתרו זוג עיניים חומות, גדולות.
בשניה שבה הוא נכנס היא בדיוק הורידה חפץ מבהיק למראה והניחה אותו מאחורי הדלפק, על הריצפה.
היא התרוממה חזרה לעמידה במהירות ופנתה אליו.
"שלום", אמרה בקול רענן, "אפשר לעזור לך?"
"אה.. אני לא בטוח." הוא אמר "את מבינה, הייתי בכל כך הרבה מקומות ובשום מקום לא היה את מה שחיפשתי."
"מה בדיוק אתה מחפש?" היא שאלה.
"תראי." הוא היה נבוך מעט, "אני.. כלומר.. יש מישהי…"
"הבנתי, תודה." היא הרימה את היד, עוצרת אותו.
"לא, לא. את רואה, אני אמור לפגוש אותה מחר. להציע לה נישואים… ויש לי כבר טבעת והכל, ונקודה בדיוק על החוף ותכננתי הכל עד הסוף, באמת. אבל אני רוצה להביא לה עוד משהו. אפילו קטן, אבל משהו מיוחד.היא.. היא כל כך…"
"אני יכולה להציע לך בובות חרסינה מקסימות, או סט יפיפה של צלחות לשולחן…"
"אבל כתוב בחוץ שיש לכם דברים אחרים" הוא התחיל להרגיש קצת אידיוטי  "אין לך משהו, את יודעת, מיוחד?"
היא הסתכלה עליו. "הממ… מיוחד. בעיקרון מה שאתה רואה זה מה שיש, אני לא…"
"מה זה מה ששמת שם למטה, מאחורה?" הוא שאל.
היא נעצה בו מבט.לכמה שניות לא ענתה, כאילו היא חוככת בדעתה האם כדאי, ולבסוף נאנחה. "ירח."
"סליחה?" הוא שאל.
"ירח. זה היה ירח. הירח של מחר ליתר דיוק." היא אמרה.
הוא ניסה להבין. " את מתכוונת לפסל כזה של ירח, מזכוכית אומנותית או משהו כזה?"
"לא, לא, לא. אני מתכוונת לדבר האמיתי. הירח של מחר בלילה." היא אמרה.באיטיות התכופפה והניחה אותו על הדלפק לפניה.
הוא היה בערך בגודל של צלחת גדולה, חרמש בגודל בינוני, לבן, עם קטעים מעט כהים יותר פה ושם.
ומה שיותר חשוב , לא היה לו עובי.
זה היה הירח.
"של מחר?" הוא שאל, מסתכל על האישה הזקנה.
"כן." היא אמרה "של היום כבר נמכר."
"מה זאת אומרת 'של היום כבר נמכר'? " הוא שאל "את מוכרת אותם באופן קבוע?"
"ברור." היא אמרה  "מאיפה אתה חושב הם מגיעים לשמים?"
הוא ניסה להשתמש בהגיון שלו. "הירח הוא עצם שמימי בגודל עצום. מדובר בלווין של כדור הארץ, אנשים נסעו ודרכו עליו,לא? צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות, וכאלה."
"לא." היא אמרה " זה שראית את זה בטלויזיה לא אומר שזה באמת קרה. כמו הרבה דברים אחרים. מישהו היה צריך כסף, או כבוד או מה שזה לא יהיה. אל תאמין להכל. את הירחים מוכרים כאן."
"אני לא מבין."
היא נשענה על הדלפק, משחקת ומסובבת את הירח באצבעותיה.
"אנחנו, בין השאר, הספקים הבלעדיים של ירחים.כל חודש אנחנו מקבלים איזה שלושים ירחים מכל הסוגים.יש לנו קהל לקוחות נאמן מאוד שמגיע ,קונה ותולה אותם בחוץ. הביקוש הוא מאוד גדול, אתה יודע. אין יום שלא תלוי ירח שמגיע מאיתנו. כשנגמר לנו הסטוק אנחנו מוציאים הזמנה חדשה, ואז יש לפעמים איזה יום שאין בו ירח. אבל הספק שלנו לרוב מאוד אחראי. הכי יקרים אלה הירחים המלאים, כמובן, והכמעט מלאים. החרמשים הדקים גם תופסים חזק, אבל בעיקר בקיץ. הירח הזה הוא די פושט. לא ממש מלא, לא ממש חרמש. בינוני. כרגע קיבלתי טלפון מהלקוח שלי שהוא לא יקנה אותו בסוף, אבל זה לא נורא. יש רשימת המתנה מכאן ועד לך תדע איפה."
"כמה אנשים יודעים על המקום הזה?" הוא שאל, נדהם.
"מאה." היא אמרה "בדיוק מאה. אנשים שיש להם אמצעים מתאימים ורוח מתאימה לקנות את מה שיש לנו כאן."
"מה זאת אומרת, יש לכם עוד דברים חוץ מירחים?"
"ברור," היא אמרה "אתה לא מצפה שאני אחיה מלמכור ירחים, נכון? יש לנו הכל. חיוכים של תנוקות, קמטים של שמחה,
תחושות ריחוף, זכרונות ילדות, תחושות סיפוק, נשיקות משומרות נשיקות טריות, מבטי הערצה, צחוקים בקופסא, בצנצנת, בבקבוק… רק תן לזה שם ויש לי את זה. אני החנות לדברים אחרים, לא?"
הוא חשב מעט. "אני רוצה את הירח."
"הזה?" היא שאלה.
"הזה."
היא שתקה כמה שניות, חושבת.
"לא."
"למה לא?"
"חמודי, תחזור הביתה ותשכח ממה שסיפרתי לך, טוב? זה לא בשבילך. זה לאנשים מאוד מיוחדים החנות הזו. אתה לא תעמוד בזה."
"אני רוצה את הירח."
"זה לא בשבילך."
"כמה את רוצה? כמה?"
"זה לא כסף, מותק. אנחנו עובדים בסחר חליפין כאן. אני נותנת לך משהו ואתה נותן לי משהו בתמורה."
"אז מה את רוצה?"
"עזוב."
"לא! אני רוצה את הירח!"
היא הסתכלה עליו. "אתה ממש אוהב אותה, הא?"
"כן."
היא נאנחה. "טוב, אני אמכור לך אותו, ואפילו אעשה לך מחיר מיוחד, אבל אתה תתחרט על זה, אני פשוט יודעת."
"כמה?"
היא חשבה. "רבע חיוך." אמרה.
"אני…אני לא מבין." הוא אמר.
"מה יש להבין? אתה נותן לי רבע חיוך. מעכשיו יהיה לך שלושת רבעי מהחיוך הטבעי שלך. אבל אני מזכירה לך שאתה לא חייב."
"לא,לא. אני רוצה אותו."
"אז בבקשה. הוא שלך." היא הרימה אותו והניחה בידו.
הירח לא היה כבד במיוחד, מעט מחוספס, וקר למגע. זו היתה המתנה המושלמת, והוא חייך לעצמו, שלושת-רבעי חיוך.
"תודה."
"על לא דבר. שיהיה לך יום טוב. ותודה שקנית ב'דברים אחרים'." היא אמרה.
הוא החל להסתובב לדלת ואז חזר, "איך אני תולה אותו?"
"פשוט תזרוק למעלה." היא אמרה "כאילו זה פריסבי.זה כבר יתלה לבד, פטנט כזה."

הפעמון הקטן צלצל, מודיע על פתיחתה של הדלת.
"שלום," בירכה אותו הזקנה, "לא ראינו אותך כבר לא מעט זמן, חביבי. איך היה הירח?"
"הירח?" הוא אמר "הירח היה מצוין. תליתי אותו ממש מולנו על החוף. היא ממש התרגשה. ואפילו אמרה כן. אנחנו למעשה מתחתנים שבוע הבא."
"מצוין! מצוין! אני מאוד שמחה לשמוע. שיהיה לכם טוב ביחד."
"אני בהחלט מקווה," הוא חייך בביישנות, שלושת-רבעי חיוך קטן. "אני רוצה משהו לתת לה בחתונה."
"אתה בטוח שאתה רוצה?" היא אמרה "חסל סדר מחיר היכרות, מעכשיו אתה כמו כולם. חבל לי שתפסיד כאן."
"לא, זה בסדר." הוא אמר, וחשב קצת. "חשבתי, כלומר… אולי יש לך במקרה זכרונות?"
"זכרונות? איזה סוג של זכרונות?"
"לא יודע בדיוק, אני רוצה משהו שהיא תוכל להיזכר בו ולהתמלא באושר. את יודעת."
היא הסתכלה עליו מעבר לזגוגיות המשקפיים העבות, "יש לי דבר כזה, אבל זה יקר. זה עבודת יד מיוחדת. זיכרון שמרכז את הרגעים היפים שלכם ביחד, וכאלה."
"כמה?"
"נו, באמת." היא נאנחה "למה אתה צריך את זה? זה זכרון כמו כל זכרון אחר. גם הוא נשחק עם הזמן ומאבד מהקסם שלו, כמו כל זיכרון. יש לי מספיק פרנסה מהמאה לקוחות האחרים. למה שלא פשוט תיצור לה זכרון בעצמך?"
"אני רוצה את הזיכרון הזה, כמה הוא עולה?"
"מיליון חיבוקים."
"בבת אחת?"
"לא, לא צריך להגזים. בתשלומים. בכל חודש יהיו חסרים לך 500 חיבוקים."
"אני אמות לפני שאגמור לשלם."
"אתה לא תחויב בחיבוקים שישארו במקרה כזה." היא הבטיחה,
מהדקת את המשקפיים ברצינות.
"מצוין" הוא הכניס את ידיו לכיסים ונשען על עקביו בהנאה. "אז איפה הזכרון הזה?"
היא נאנחה. "מתי אתם מתחתנים?"
"יום חמישי הבא."
"שליח יביא לכם את הזכרון. לוקח איזה שלושה ימים להכין אותו במקרה שזה הזמנה כמו זו."
"אין בעיה. אני סומך עלייך." הוא נופף בידו "נתראה ביום חמישי, אני מתאר לעצמי." והוא החל לצאת החוצה, מרוצה מעצמו.
"אתה בטוח ש…?" היא שאלה, אבל הפעמון מעל הדלת כבר הודיע שהוא יצא.

"אני חייב את החיבוקים שלי." התערבב קולו בקול הפעמון כאשר נכנס.
"תזכיר לי מי אתה," היא אמרה "כל כך הרבה אנשים קונים כאן."
"נו, זה אני." הוא אמר בעצבנות "קניתי כאן חבילה מורחבת של זכרונות מאושרים תמורת מיליון חיבוקים, בתשלומים, לפני שלוש וחצי שנים."
"אה, כן אני נזכרת." היא אמרה. "איך הזכרון?"
"אה, הוא מצוין, הוא בסדר," הוא הפטיר "אשתי משתמשת בו כל פעם שאני נוסע לחו"ל לעסקים."
"אני שמחה לשמוע."
"אבל אני חייב את החיבוקים שלי!" הוא כמעט צעק "כל פעם שאני רוצה לחבק את אישתי, את הילד הקטן שלי, אני לא מצליח. תמיד זה נופל לי על אחד מהחמש מאות ששילמתי. אשתי מתחילה להסתכל עלי בעין עקומה, כאילו אני לא אוהב אותה, או משהו. אין לי מספיק, פשוט אין לי מספיק."
"זה בסדר, זה בסדר, תרגע" אמרה לו הזקנה בקול שקט. "אמרתי לך שזה זכרון יקר."
"אני יכול להחזיר לך אותו? ולקבל את החיבוקים שלי?"
היא הנידה בראשה "עברו כבר שלוש וחצי שנים, הזכרון הזה שווה הרבה פחות, וכמו שהבנתי ממך הוא משומש באופן די חמור. החיבוקים שכבר שילמת, שילמת. המירב שאני אוכל לעשות זה להוריד לך את התשלומים ל175 חיבוקים בחודש, תמורת החזרת הזיכרון."
"ואם אני אחזיר גם את הירח?"
"הירח הוא לשימוש חד-פעמי, אין לו שום ערך כבר היום. גם אין לך אותו. הוא נעלם בבוקר אחרי שתלית, נכון?"
"נכון. נכון. " הוא הסתובב בחנות עצבני. "את חייבת להוריד לי עוד. 20 חיבוקים בחודש, טוב?"
"אני לא יכולה. המקסימום שאני יכולה זה לרדת לחמישים וגם אז אני יוצאת מופסדת.אלא אם כן…"
"אלא אם כן מה?" הוא קפץ.
"כלום כלום." היא אמרה.
"לא, לא. מה?" הוא התעקש.
"אני יכולה להגיע למצב שבו לא תהיה חייב לי יותר חיבוקים, וגם תוכל לקבל החזר של חמש-מאות חיבוקים תמורת הזכרון. אבל אתה תצטרך לשלם פשוט עוד משהו."
הוא עצר. "מה?"
היא הסתכלה עליו "התלהבות הנעורים שלך."
דממה עמדה בחדר. הוא עצם את עיניו וחשב.
היא המתינה בסבלנות.
"חמש מאות חיבוקים החזר?" הוא שאל.
"כן." היא אמרה בשקט.
הוא הושיט את ידו. "עשינו עסק."

הדלת נפתחה באיטיות, מטלטלת את הפעמון.
"שלום." הוא אמר לה, עיניו כבויות.
"צהרים טובים." היא אמרה "אז מה שלומך?"
"אישתי רוצה גירושין." הוא אמר , עיניו מתמלאת דמעות. "מאז שויתרתי על התלהבות הנעורים שלי, לפני ארבע שנים, היא אומרת שאני כבר לא אותו אדם. התחלנו לריב, ובגלל שגם החזרתי את הזכרון היא זוכרת רק את התקופות הרעות שלנו, ועד היום היא זוכרת לי שפעם לא רציתי לחבק אותה. אני לא רציתי? אני לא רציתי?"
"אני מצטערת." לחשה לו הזקנה.
"כל מה שנתתי לה. כמה שלא אהבתי אותה, והיום היא שונאת אותי." הוא חייך שלושת-רבעי חיוך מריר. "אירוני, לא? את הירח הבאתי לה."
הזקנה שתקה. "אני מצטערת." חזרה שוב.
הוא שתק מעט, ראשו שחוח.
"בכל אופן," הוא אמר "באתי לקנות."
"את מה?"
"אני הולך על כל הקופה. אין לי מה להפסיד. אני רוצה לקנות אהבת אמת בבקשה. אני רוצה שאישתי תאהב אותי שוב."
"אהבת אמת זה…"
"יקר מאוד, אני מתאר לעצמי. אין לי מה להפסיד, כמו שאמרתי. לא משנה כמה אני אשלם, אם היא תאהב אותי, הכל יהיה שווה." דמעה קטנה ירדה מעינו הכבויה, מתחלקת בדיוק עד המקום שפעם נכרת ממנו רבע חיוך.
"אני מבינה." אמרה הזקנה "אני מבינה."
"כמה?" הוא שאל לבסוף, מישיר אליה מבט.
"מלוא תשומת הלב שלך." היא אמרה, משירה אליו מבט בחזרה. "אתה צריך לתת לי את תשומת הלב שלך."
"קיבלת אותה." הוא אמר.

הפעמון קירקש.
"אתה שוב." היא אמרה. "מה אתה כבר יכול לרצות."
"אני לא יכול להמשיך ככה." הוא אמר. "חזרתי הביתה אחרי הפעם האחרונה שהייתי כאן, ואישתי שוב אהבה אותי. אהבה אותי כל כך. אהבה יותר ממה שאהבה אותי אי פעם, אני חושב. אבל אני לא בטוח. לא הצלחתי להתמקד בה, במה שהיא אמרה, בכלום. הכל נהפך לבליל של תמונות ורגשות ומילים. לא הבנתי כמעט מה קורה. לא הצלחתי להתמקד בכלום. והיא כל הזמן ניסתה לדבר איתי ולהיות איתי, ואני, כל הזמן חשבתי על דברים אחרים. לא הצלחתי להתרכז בה. בכלום. ועכשיו היא חושבת שאני כבר לא חושב עליה. ונשבר לה הלב. והיא בוכה כל היום. אוהבת ומתאכזבת ובוכה. אני לא יכול יותר."
הוא התמוטט על הריצפה. "הכל הלך. הכל הלך. הכל מעוות ומעורבב ואני רק גורם לה צער. כל הזמן. אני לא יכול עם זה."
הזקנה ניגשה אליו, והתישבה לידו על הריצפה.
"הזהרתי אותך." היא אמרה בשקט. "אמרתי לך שתתחרט, לא? דברים יקרים עולים ביוקר. ואת הדברים היקרים באמת תמיד עדיף לעשות לבד בבית, ולא לקנות בחוץ."
הוא התרומם קצת והביט עליה, לא בדיוק מבין.
"זה לא בשבילך. זה מההתחלה לא היה בשבילך." אמרה.
הוא נשכב על הרצפה שוב, בוכה. "תעזרי לי. תעזרי לי בבקשה. אין לך משהו לתת לי?"
היא הסתכלה עליו.
"יש משהו." היא אמרה.
"מה?"
"הזדמנות שניה." היא אמרה.
"כמה?" הוא אמר.
"כמה אלפי זכרונות. במקרה שלך הם יהיו בערך באורך של שמונה שנים." היא אמרה.
"זה יקר." הוא אמר.
"לא, זה חינם." היא אמרה "בדרך כלל זה עולה הרבה יותר. למעשה, כל מה שיש לי בחנות לא שווה כמו הזדמנות שניה. אני עושה לך טובה גדולה כאן. אם לא הייתי בעלת הבית – בעל הבית היה הורג אותי על זה שאני נותנת לך משהו כזה."
"מה אני צריך לעשות?" הוא אמר.
"רק תעצום עיניים…"

פעמון קטן שהיה מחובר לדלת צלצל כאשר הוא נכנס לחנות.
זו היתה חנות קטנה, מלאה במדפים מעץ מלא, אשר עליהם היו מונחים צלחות חרסינה, קערות קטנטנות ובובות של חיות פרוותיות קטנות ושבירות.מסוג חנויות המתנה שיש במספרים דו-ספרתיים בכל מדרחוב שמכבד את עצמו.
מאחורי דלפק בצורת ח', שהקיף את החנות כמעט מכל צדדיה, עמדה אישה זקנה.
בשניה שבה הוא נכנס היא בדיוק הורידה חפץ מבהיק למראה והניחה אותו מאחורי הדלפק, על הריצפה.
"שלום", אמרה בקול רענן, "אפשר לעזור לך?"
"אה.. אני לא בטוח." הוא אמר "את מבינה, הייתי בכל כך הרבה מקומות ובשום מקום לא היה את מה שחיפשתי."
היא הסתכלה עליו. "זו סתם חנות לכלי חרסינה בחורצ'יק. וחוץ מזה, אנחנו סוגרים. לילה טוב!"
הוא יצא, והיא נשארה מאחורי הדלפק, מחייכת לעצמה חיוך ורבע של שביעות רצון.

10 comments on “לתת לה את הירח
  1. אורה הגיב:

    איך עדיין אין תגובות על הסיפור הזה?
    הוא מקסים ומצחיק ומעודד.
    יופי של סיפור.

  2. אניץ הגיב:

    איזה סיפור נפלא !
    במבחן החיוך-בדד-מול-המחשב-לאחר-תום-הקריאה הוא מקבל את מלוא הנקודות.

  3. אביגיל הגיב:

    הסיפור מדהים- משהו בולט בכתיבה היא המחשבה הרבה והרעיונות העומדים מאחורי כל סיפור..אהבתי..

  4. שמחה ברנס הגיב:

    ושוב, הכתיבה שלך מקסימה אותי כל פעם מחדש!
    העותק שלי של "מצרפי המקרים" כבר בלוי מרוב דפדוף, וכל פעם שאני רוצה לפגוש בכתיבה רעננה ויצירתית אני נכנסת לכאן.
    אתה פשוט כותב יפה.בצורה מקורית שמרגשת אותי ומגלה לי דברים על עצמנו כל פעם מחדש!
    תודה:)

  5. איל באבד הגיב:

    אני פשוט איבדתי רבע חיוך בסיפור הזה…
    כל כך עצוב…

  6. יוני הגיב:

    בכניסה לחנות יש פעמון דלת

  7. צביה הגיב:

    מקסים. מעלה חיוך ורבע.

  8. hadassfi הגיב:

    נפלא.

השאר תגובה