לעבור בין חלומות

storydream_opt

קרני השמש הראשונות הופיעו בראש ההר שעליו צפה רוזנפלד, גורמות לכמה מהקסדות שבוואדי למטה להבהיק.
הוא עמד זקוף, הטוגה העבה מתנפנפת סביב גופו, צופה לעבר האופק המואר לאיטו, ונושם עמוקות.
למטה היה חיל של מעל עשרים אלף איש. חמשת אלפים מהם היו פרשים. האוהלים המשולשים, הפשוטים למראה היו כבר ריקים. כל החיילים עמדו בהכן, בחוץ, מחכים לפקודה שתורה להם לצאת לדרך, קסדותיהם המבהיקות חבושות לראשם בקפידה, שיריונות הברזל מוכנים לשקשק בהולכם, הכידונים והמגנים זקופים בידיהם.
רוזנפלד השפיל את מבטו, מביט אל הקבוצה הדמומה, ואז הסתובב ואמר לשני נושאי כליו. "אני רוצה לדבר איתם."
שני היועצים הזקנים הנהנו בהסכמה. הוא הרים מעט את הטוגה בידו, והחל לרדת למטה, בזהירות, מכין בראשו את הנאום שישא לפני החיילים.
חציה של השמש כבר היה גלוי כעת, והאוויר עצמו הבהיק מסביבו כאילו בזהב. זה עמד להיות קרב אדיר. והוא התכוון לנצח בו, כמו בכל אחת מהפעמים הקודמות.
הוא התקרב לאט לאט לתחתית ההר. הוא ידע שלמרות שאף חייל לא נשא אליו את עיניו, כולם היו מודעים עד כאב לנוכחותו של המצביא שלהם כעת. הוא עלה על סלע בינוני שהיה מוכן שם, וכיחכח בגרונו.
פחות מעשרים שעות קודם לכן, רוזנפלד עדיין חיכה לקפה שיתחמם. לפני עשר שעות בלבד הוא ננזף על ידי המנהל שלו.
ולפני ארבע שעות, הוא קילל את קבוצת הכדורגל שלו שהחמיצה פנדל.אבל עכשיו הוא עמד לסחוף אחריו צבא של עשרים אלף לוחמים רומיים לניצחון מפואר שלעולם לא יחזור, ומעולם לא היה כדוגמתו.
במקום אחר, שאנשים מסוימים היו קוראים לו המציאות, שכב רונזפלד במיטתו, לבוש בפיז'מה פירחונית שקיבל ליום הולדתו ה – 44 מחבר חסר טעם בבגדים, ועיניו זזות במהירות מאחורי עפעפיו העצומים.
שם, באותה "מציאות", הוא פקיד בנק שמנמן שחולם.
כאן, הוא המצביא הגדול, חסר השם, שעומד מעל צבאו ובמספר משפטים מנוסחים היטב, מלבה את אומצם ואמונם עד כדי כך שמיד יהיו מוכנים למות למענו.
זו לא הפעם הראשונה שהוא חולם חלום כזה. גם הפעם, הוא לא יזכור אותו כשיתעורר. לא את הזריחה, לא את הנאום, ולא את מה שיבוא אחריו. הצעידה, ההתקפה, צעקות המלחמה, והניצחון, הניצחון המתוק.

אבל הפעם משהו שונה.
אי שם, באמצע נאומו הוא מרגיש איזושהי תחושת חוסר נוחות קלה. עיניו עוברות במהירות על השורות, סורקות את הפנים החתומות, הקסדות המתכתיות, הסנטרים היציבים.
ואז הוא רואה אותו.
כמו מתוך פילם-נואר ישן, אי שם במרכז אחד הגושים מצד ימין, עומד אדם גבוה, לבוש מעיל גשם ארוך, וכובע רחב שוליים מונח על ראשו.הוא רחוק מדי מכדי שאפשר יהיה לראות את תווי פניו. למעשה, הוא כמעט… איך לומר… מטושטש.
במקום עמוק ורדום במוחו של רוזנפלד המצביא, מתעורר רוזנפלד פקיד הבנק. המציאות נראית לפתע פחות מציאותית, והחלום כאילו נעשה שקוף.
הבחור במעיל הארוך, נדחק ויוצא מבין השורות, צועד צעדים מדודים לעבר הסלע עליו עומד רוזנפלד.לרגעים נדמה לרוזנפלד שלא כמו כל שאר הדברים מסביב האדם הזה הוא בשחור-לבן. אבל אז הוא עובר במקום מואר מעט יותר, והמכנסיים שמתחת למעיל מתגלים כג'ינס כחול. הכל כאילו נעצר מסביב, מחכה לרונזפלד שיחזור למצבו הקודם, שימשיך לחלום באמת. אפילו השמש.
המעיל והג'ינס מגיעים כעת מתחת לסלע, הפנים שנגלות לרוזנפלד (שכבר מבין כעת שהוא חולם) הן צעירות, עם זיפים של יום-יום וחצי.
"שמע, " הן אומרות "אני יכול להפריע לך לדקה, שתיים?"
רונזפלד מטה את ראשו. "מי אתה?" הטוגה הזו, היא למעשה בד כבד, מסורבל ולא נוח, הוא מבין.
"רק דקה." אומרים הזיפים, ומטפסים בזריזות על הסלע, נעמדים לצידו של הפקיד.
"איך אתה בדיוק קשור לכל זה?" דורש רונזפלד לדעת, בקול מהוסה.
"אני מחפש משהו קטן." אומר האיש. "זה יקח רק דקה."
הוא פונה לחיילים שלמטה. "אפשר לקבל את תשומת ליבכם בבקשה?" הוא קורא.
הוא כבר קיבל אותה. מזמן.
"אני מבקש מכם משהו פשוט מאוד. אני צריך שכל אחד מכם יבדוק בבגדים שלו, האם יש לו שם איפשהו במקרה פתק נייר קטן, משובץ.בצבע צהוב."
רחש עובר בתוך הצבא הרומי. חיילים מביטים זה בזה.
הבחור מגרד מעט בכובעו. "זה יכול להיות בתוך הקסדה, מתחת לשיריון, כל מקום." הוא אומר.
"תגיד," הוא פונה לרונזפלד "יש להם כיסים בדברים האלה?"
רוזנפלד חושב ארוכות כיצד לענות. ידו מתאגרפת ונפתחת לסירוגין. "לא. אין." הוא אומר "ומה אתה עושה בחלום שלי?"
למטה מתחילים החיילים לחפש. מורידים את הקסדות ומעיפים בתוכן מבט מהיר. שולחים ידיים ומחפשים באיזור שבין גופם לשיריון.
"מישהו מצא?" קורא בעל המעיל "לא? אוקי, אוקי. אתם שם בצד ימין, תעברו בבקשה  באוהלים ותחפשו. כל השאר, לסרוק בבקשה את האיזור מסביב. פתק נייר קטן, משובץ,בצבע צהוב, אני מזכיר."
החיילים הרומיים מצייתים, לתדהמתו של רונזפלד, בלי לומר מילה. מתחלקים בין האוהלים ומתחילים לסרוק את האדמה מסביב למחנה.
הבחור תוקע את ידיו בתוך הכיסים, מתנדנד על עקביו בציפיה. רונפלד קולט מאחוריו את שני יועציו הזקנים מחפשים גם הם על הריצפה.כעת, הוא כבר נמצא שם בכל הוויתו האמיתית. האשליה שבחלום התפוגגה לגמרי. לפתע מעסיקות אותו שוב הבעיות מהעבודה, הציונים של הילד, המשכנתא.
כל העמק הומה עכשיו מחיפושים. חיילים חופרים בכידוניהם בתוך שיחים, קוראים זה לזה כדי לבדוק דבר זה או אחר.הוא עומד וצופה בחלומו מהצד, בזמן שהבחור הזה מטרטר את החיילים שלו מסביב.
"אמרת דקה שתיים." הוא מסנן. "זה כבר כמעט רבע שעה."
בעל המעיל מעיף מבט בשעונו. "9 דקות כבר, למען האמת." הוא אומר.
"זה לא דקה שתיים!" רושף רוזנפלד. "זה לא!"
"אוקי, אוקי." אומר הבחור. "הבנתי. צודק. זה כנראה באמת לא כאן."
"זו תקופת האימפריה הרומית, למה ציפית?"
"זה חלום." אומר הבחור "הכל יכול להיות כאן." הוא פונה לחיילים וצועק "אוקי! תודה! כולם לחזור למקומות כמו מקודם!!"
עשרים אלף ראשים מורמים בבת אחת לאוויר, ועשרים אלף זוגות רגליים מתחילות לרוץ. רונזפלד צופה בצבא שלו מסתדר מחדש, במבנה שבו עמד קודם. העניין לוקח פחות מדקה.
"זהו." אומר לו בעל המעיל, ומחווה כלפי מטה בידו "כולו שלך."
רוזנפלד מסתכל למטה ורואה אותם עומדים מוכנים, מחכים להמשך דבריו. הוא פונה לבחור במעיל הארוך, אבל אין שם כבר אף אחד. לאלפית השניה הוא חווה קהות חושים מסוימת, שחולפת במהירות.
כאשר הוא פותח את פיו להגיד את המשפט הבא, כל זכר למה קרה בעשר הדקות האחרונות כבר לא קיים בראשו, והוא שוב מנהיג גדול, שמשלהב את לוחמיו. פקיד הבנק חוזר לישון, והשמש ממשיכה לעלות לאט מהאופק.

6:30.
רון פותח את עיניו.
הוא מתיישב במיטה, באיטיות, מותח את הידיים. עוד כמה שניות הוא כבר יהיה ער לגמרי.
תוך כדי קימה מהמיטה הוא מוריד את המעיל הארוך והכובע, ומשאיר אותם על המיטה מאחוריו, בזמן שהוא קם להכין את הקפה, מגרד באחורי ראשו. הוא אמנם ישן עם המעיל הזה, אבל להתחיל להסתובב איתו עכשיו בבית, ממש נראה לו לא נוח.
החדר קטן ועמוס. לאורך הקירות מדף ארוך ועליו שורות שורות של פיצ'יפקס. תמונות קטנות במסגרות, בובות קטנות של טרולים ושל דרדסים שאסף עד לפני 5 שנים כשהתבגר קצת אבל החליט לשמור כי חבל לזרוק, מגזינים ישנים, מגזינים חדשים, מגזינים חדשים שמיחזרו כתבות של מגזינים ישנים, מנורות קטנות, בטריות, מפתחות… טונות של זבל שמתישהו יהיה צריך לסדר או לארגן או לזרוק או פשוט למצוא מגירה גדולה מספיק בשביל לדחוס פנימה ולנשום לרוחה.
המיטה, במרכז, כמעט מסודרת לגמרי.רון נוהג לישון על השמיכה,
מכיוון שבין כה וכה הוא כבר ישן עם סט שלם של בגדים עליו. בהתחלה הוא עוד היה הולך לישון עם פיג'מה, כמו שהיה רגיל תמיד, אבל כשהבין שכאשר הוא מופיע בחלומות שונים משלו, הוא נראה לבוש במה שהלך איתו לישון, החליט פשוט ללכת לישון עם בגדים. הוא אהב את המעיל הארוך. הוא נתן לו תחושה של בלש. איפה כבר אפשר לעשות קצת רוח אם לא בחלומות?
מדי פעם גם היה הולך לישון עם כובע.אחד מאלפי העותקים של כובעי אינדיאנה ג'ונס האלה, שמוכרים בחו"ל, ושחבר הביא לו פעם במתנה.הוא גילה, בכל אופן, שהכובע מתקמט בזמן השינה והרבה פעמים נופל לו מהראש, ולכן הוא ויתר עליו, חוץ מאשר מדי פעם כשחוש הסגנון המוגזם שלו דרש עוד קצת אווירה.
המים בקומקום החלו לרתוח, כשרון צחצח שיניים והחל להעביר בראשו את הלילה.
"אז מה היה לנו?" הוא חשב.
היה את הבחור ההוא עם הצבא הרומי, את הילדה הקטנה שקרעה את הצורה לממש הרבה בנים (כנראה כולם היו אחיה הגדול), את רועה הכבשים עם הסינתסייזר והכבשים הכתומות שרעו בשדה של נרקיסים, את החלום עם אלפי הסוסים ששעטו לתוך וול סטריט (הייתי רוצה לדעת מי חלם את זה), שתי בחורות שהצליחו לעוף, ארבעה ילדים שחלמו על המורים שלהם, וכמובן את החלומות באיים הבודדים,
החלומות שאנשים נפלו בהם, וחלומות המלחמה…
הוא שטף את פיו. בגדול, היה לילה ממש עמוס. אבל באף אחד מהם לא היה את מה שהוא חיפש. הוא משך בכתפיו. נו, טוב, לפחות היה מעניין. יש לילות שבהם החלומות של אנשים כל כך דומים זה לזה, שעדיף פשוט לראות חדשות.
הוא ניסה להבין מדוע הוא מתעורר תמיד בדיוק ב 6:30. ניסה ללכת לישון מאוחר יותר ומוקדם יותר, לשים את השעון על 6:00… כלום.
ב6:30 בדיוק, הוא היה פותח את עיניו, בין אם היה רוצה בכך ובין אם לאו. הוא החליט פשוט ללכת לישון עם שעון, וכשהיה עובר בין החלומות היה מעיף מדי פעם מבט, לראות כמה זמן נשאר.
לקפה היתה ארומה של קרטון.הגיע הזמן להחליף לחברה אחרת.הוא היה בטוח שאי שם בעבר הרחוק יצא לו לשתות קפה אמיתי, אבל העובדה היתה שכל קפה ששתה  הזכיר לו קרטון.
הוא ישב במטבח, ליד השולחן העגול, מנסה לתכנן את שאר היום. נשאר לו עדיין לעבור על הקוד של בטי, ולהכין שלושה מסמכי ניתוח ארגוניים חדשים להגהה. אחר כך הוא יצטרך להתקשר לפחות לשלושה לקוחות שהוא חייב להם טלפון מאתמול, ואז לשבת ולתכנן את הממשק החדש. או לפחות להתחיל. הוא כבר שבוע אומר לעצמו שהגיע הזמן להתחיל, אבל בכל פעם שהוא רוצה, נופלים עליו מלמעלה עוד דברים לעשות. יום אחד הוא יכנס ויגיד לבני שזה לא ילך ככה.
הוא לוקח עוד שלוק. קרטון. לפחות קרטון עם חלב.
לא הרבה זמן אחר כך, ממש לפני היציאה מהבית הוא עובר על עצמו בראי.
מהשיער הוא כבר התייאש מזמן. יש ימים בהם הוא עומד בכל מיני זוויות משונות, בלי לתת אפשרות לשום יצור חי להשתלט עליו. יש ימים שהוא מונח לו, שקט ורגוע, כמעט נדבק לו לראש.רון כבר ניסה כל כך הרבה פעמים לגרום לעצמו להיות בעל בלורית, עד שבסוף פשוט הרים ידיים וחתם על הסכם שביתת נשק. אני לא אסרק אותך, אתה אל תעמוד.
הבוקר, למשל, השיער שוב הפר את השביתה. שני שוונצים סוררים בצד ימין, ועוד אחד ממש מקדימה הזדקרו, כמו כלבים קטנים שזקוקים לתשומת לב.
השאר נראה בסדר, הוא החליט. זיפי זקן בן יום הציצו מסנטרו אבל בתוך בחור שנהג להתגלח פעם ביומיים, זה נראה לו סביר. מישהו פעם אמר לו שזה נראה גברי. אז הוא החל לגלח יום כן, יום לא. יום גברי, יום רגיל. אם היתה לו הסבלנות היה יכול לעשות ניסוי ולראות באיזה יום הולך לו יותר טוב עם בחורות. אבל לא היתה לו סבלנות. לא לניסויים, ולרוב גם לא לבחורות.
מעבר אחרון על הכיסים. ארנק-יש, פלאפון-יש, מפתחות-יש, משקפי שמש-אין. האם ללכת עד החדר ולהתחיל לחפש את משקפי השמש בין כל הזבל על המדפים שם? לא, הוא מחליט. זה יקח יותר מדי זמן.וחוץ מזה בטח יש עננים.
הוא מעיף מבט לתאריך שמראה השעון החשמלי ליד הדלת.
היום ה – 27.
הוא מקווה שזה נכון. פעם גילה שהתאריך הזה מתחלף בערך ב 11 בבוקר במקום בחצות, כנראה בגלל שהשעון עצמו לא מכוון. אבל מכיוון שהוא משתמש בו רק לתאריך, זה לא כזה שינה לו. והוא השאיר אותו כך.
הוא פותח את הדלת, מעיף מבט אחרון לוודא שלא שכח כלום, ואז בהחלטה של חצי שניה נע לעבר חדר השינה במהירות (משהו בין רץ, שועט ומקפץ) וחוזר עם משקפי השמש. בידו השניה הוא מחזיק את כובע האינדיאנה ג'ונס המרופט. בדרך באוטו הוא יחליט האם לחבוש אותו, או להמשיך ללכת עם השוונצים האלה.

פקקים. פניה ימינה בצהוב, עוד קצת פקקים. חניה ברוורס, עליה במעלית למשרד, ירידה בחזרה לחניה, נעילה של המכונית (למה זה לא קורה אוטומטית?) וחזרה למעלית למשרד.
"עוד פעם הכובע?" אומר לו מיכאל, הזגוגיות העבות של משקפיו תמיד נראות עמומות קצת.
"כן," אומר רון "עוד פעם כובע. מה עדיף זה?" הוא מוריד את הכובע.
"או. הבנתי." מחייך מיכאל, ומוסיף "שלחתי לך את הטיוטות הראשוניות של המסמכים שרצית. תעבור, תקטול כרגיל ותחזיר לי עד מחר, טוב?"
"בהחלט לא." אומר רון.
"סבבה." מתעלם מיכאל.

הקוביה של רון, היא אחת פינתית.מה שאומר שיש יותר מקום לרגליים מתחת לשולחן מצד אחד, ושבעצם יש לו שני שולחנות קטנים ולא מספיקים שמחוברים באלכסון, מצד שני.
על המסך כבר הדביקו לו מאז אתמול שלושה פתקים עם הערות ומסרים קצרים. הוא יהרוג אותם, הוא חושב. זה הרי דופק לגמרי את המסך.הוא פשוט יהרוג אותם.
דן נכנס אחריו. "אידיוטים מטומטמים." הוא ממלמל.
רון מעיף בו מבט, מזהה את העיניים האדומות. "עוד פעם לא ישנת?"
"ישנתי, ישנתי." דן מדליק את המחשב "רק קמתי מוקדם."
"מה קרה?"
"כרגיל, משחק של הניקס. אידיוטים מטומטמים."
"הפסידו?"
"לא."
"אז למה אידיוטים?"
"אידיוטים מטומטמים." תיקן אותו דן. "כי ככה. לא היה שווה לקום. משחקים כמו זקנות. להביא לך קפה?"
"לא. כבר שתיתי."
"טוב."
"אבל תביא כמה עוגיות."

תיבת האימייל שלו מתפוצצת ממזכרים. מתי הם שולחים את כל זה? הוא מסתכל. לכל הרוחות, למה הם עובדים בשעות כאלה?
דן חוזר עם העוגיות. "היה רק בטעם שוקולד."
"אני שונא שוקולד."
"אני בטוח שברגע זה, מחזיקי המניות של חברת העוגיות עושים ישיבה במיוחד לגבי הטעם שלך."
"טוב, טוב." רון עובר בעיניו על המזכרים "היי, כתוב כאן שהקדימו לנו את הלו"ז. בשבוע."
"אני לא חושב שאני אעמוד גם במה שיש לי עכשיו."
"גם אני."
דן נאנח. "או, אידיוטים מטומטמים כולם."

בגדול, זה יום רגיל. כרגיל, אי שם באיזור 11 רון כבר רוצה לחזור לישון. לא כי הוא עייף. הוא אף פעם לא עייף. פשוט בא לו לחזור לשוטט, לעבור בין החלומות. למה בעצם הוא צריך לשבת פה?
ארוחת צהרים, מאבק במחשב, שיחות קטנות וחסרות משמעות עם כל מיני אנשים ליד מכונת הצילום, טיפה קריאת עיתון בשירותים, כמה שיחות מהירות במיוחד עם לקוחות, וכרגיל, איך אפשר בלי לעבוד בטלפון על הטלפנים במחלקת תקלות.
הם תמיד נופלים בפח, כל פעם במשהו אחר.
דן אומר שהם אידיוטים מטומטמים. רון חושב שהם פשוט כבר היו צריכים ללמוד.
כמה מיילים אחרונים, שיחה קצרה עם קרן במסדרון, ו-יאללה, הביתה. בדרך אולי קופצים עם דן לחטוף משהו.
ארוחת ערב, קצת טלויזיה, ו… למיטה, לישון.
להמשיך לחפש את הפתק הקטן ההוא.

אלברט כבר מכיר את הדרך בעל פה. קומה שלישית, דלת חמישית מימין. לא שהוא סופר דלתות. הוא כבר פשוט יודע.
הוא מתיישב כרגיל ליד המיטה. מטיב מעט את השמיכה על הגוף השוכב. פותח מעט את החלון. מוציא את הספר שהביא היום, פותח אותו וממש לפני שמתחיל לקרוא, מביט בפנים השלוות, קורא להן,
בודק אם יש תשובה.
אין.
הוא מתחיל לקרוא.
אם הוא יתעורר, הוא יהיה כאן.

זה לא ממש מפתיע את מיקה כשהאופנוע שלה הופך לרחפת חד-מושבית קטנה. זה היה אמור להפתיע אותה, אבל משום מה זה נראה לה שזה הדבר הטבעי ביותר בעולם. ככה זה,לא?
בכל אופן, זה הרבה יותר טוב, וזה גם הופך את המרדף להוגן יותר.
לארבעת הבנקאים המעונבים שרודפים אחריה ברחובות סינגפור היו רחפות כבר מההתחלה.
היא פונה בחדות ימינה לתוך סמטה קטנה. האם זו באמת סינגפור? היא מהדקת את תיק המסמכים הדק לחיקה.
היא חושבת שכן. זה ממש נראה כמו סינגפור. למרות שהיא מעולם לא היתה בסינגפור. אולי היא מתבלבלת? יכול להיות שזו עיר אחרת? אולי סייגון? איך מבדילים בעצם בין שתי ערים שאת שתיהן את לא מכירה?
הבנקאים מאחורה צועקים לה משהו. ג'יבריש מוחלט מבחינתה.
אבל היא נהנית. הרוח בפניה, והרגשת האדרנלין שרץ בגופה. אין שום ראי באיזור אבל ברור לה באופן חד משמעי, ששיערה צבוע כעת בורוד, והגרביים שלה מפוספסות, ושמאחור לא רק שהרחפת הקטנה משמיעה "וויש" רך אלא שלכל צופה מהצד היא גם נראית מעט מטושטשת. מהמהירות. מעין דמות קומיקס  אנושית, ששועטת על כלי רכב קטן בעיר שאיננה בטוחה מה היא ומהדקת אל גופה תיק מסמכים שבתוכו יש משהו שאיננה יודעת מהי חשיבותו, אם בכלל, כאשר מאחוריה ארבעה בנקאים עצבניים, צועקים, ומנופפים באגרופיהם.
אפילו יש מוסיקה של מרדפים ברקע.
זה ממש ממש מגניב.
מדי פעם היא מגניבה מבט אחורה. ומיד חוזרת קדימה לנווט את עצמה בין הסימטאות. מלא ילדים קטנים יוצאים להסתכל בה. היא היתה צועקת להם משהו אבל היא לא יודעת את השפה. אז היא מסתפקת ב"ההאאאאא!" שמח ככל האפשר.
היא מעיפה שוב מבט ורואה שהבנקאים כבר לא מאחור. זה מוזר.
להבדיל מהרגע בו האופנוע הפך לרחפת (האם באמת הוא היה פעם אופנוע? כל הקטע של מה שקרה בעבר של 10 הדקות האחרונות לא ברור כל כך, אם חושבים על זה) ואשר בו זה פשוט נראה טיבעי, היעלמותם של הבנקאים הקטנים והרעשנים נראית מוזרה. מיקה חוזרת לאט לאט לאחור, מציצה ברחובות כאלה ואחרים, מחפשת את הטמבלים האלה, רק שלא טעו בדרך. אחרת מי ירדוף אחריה?
היא רואה אותם, בסוף, עומדים בחצי מעגל (או אולי יותר נכון בחצי ריבוע) סביב אדם לבוש מעיל ארוך, שג'ינס כחולים מבצבצים מתחתיו,
והוא מסביר להם משהו. הם מקשיבים, מנענעים בראשם, ואז פונים לארבעה כיוונים שונים.
היא נדרכת מעט, יתכן שהם החליטו על דרך אחרת. אולי הם מנסים להקיף אותה. כלומר לצור עליה. מה צריכה להיות המילה הנכונה בהקשר הזה?
לא משנה.
היא יורדת מהרחפת, שמתפוגגת לאוויר, וכורעת על שתיים בפינה. האיש עם המעיל עדיין מסתובב שם, והילדים מתקרבים אליו. הם מסתכלים בו והוא בהם, וללא מילים מתארגן שם משחק קפיצה בחבל.
אחד אחרי השני הם קופצים, כשגם האיש עם המעיל מצטרף. מיקה מביטה בו בעניין. הוא נראה צעיר לגילו,שיער חום פרוע קצת, פנים שלפחות מרחוק נראות נעימות. היא תוהה למה הוא לא מוריד את המעיל. זה קשה לקפוץ ככה.
בזווית העין היא רואה את אחד הבנקאים לידה. כל שריריה נמתחים.
"היי." אומר הבנקאי. "ראית אולי פתק קטן צהוב? ביקשו מאיתנו לחפש."
מיקה מביטה בו.
הוא מביט בה חזרה. "הלו?"
"אתה מדבר אלי?" היא מנסה להישמע קשוחה, ויודעת שהיא נשמעת כמו מישהי שמנסה להישמע קשוחה.
"כן. ראית או לא?"
"לא."
"טוב, אני אמשיך לחפש." הוא סורק בעיניו את הרחוב, מתקדם לאט על הרחפת שלו.
הוא מתרחק. " הי!" מיקה צועקת.
"מה?" הבנקאי מסובב את ראשו "מצאת משהו?"
"לא." היא אומרת "אתה…אמ, לא אמור לרדוף אחרי?"
"כבר כבר." הוא אומר "תיכך נמשיך." וממשיך להתרחק.
תיכף נמשיך?  מה זה, "פוס מרדף"? היא מגרדת את הגרביים המפוספסות במבוכה.
ברחוב ממול האיש עם המעיל מסתבך עם החבל ונופל.
היא מתיישבת על הרצפה. מה בעצם יש בתיק הזה? היא פותחת אותו. בפנים מונח חטיף גרנולה קטן. משום מה זה נראה הגיוני, היא מוציאה אותו ומתחילה לאכול.

כשהיא מסיימת, היא רואה את ארבעת הבנקאים חוזרים ונעמדים סביב הבחור עם המעיל.הם מנענעים בראשם לשלילה והוא מושך בכתפיו ואומר משהו.
ואז הוא נעלם. כאילו מסתובב הצידה, אבל קצת יותר מדי, עד למקום שבו כבר אין 'הצידה', עד שהוא איננו.
משהו בראשה של מיקה מבין לפתע את העניין ומחשבה מרפרפת שמקורה במוחה של סוכנת ביטוח נשואה פלוס שניים חולפת בראשה. אבל היא נעלמת מיד כשהיא רואה את אחד הבנקאים מצביע עליה וצווח משהו בג'יבריש. שלושת חבריו מצטרפים אליו בצעקות, והיא קופצת מיד על הרחפת שמופיעה לידה שוב וטסה משם, במהירות, נרגשת, שמחה, וחסרת כל זיכרון מהדקות האחרונות.

הלאה, רון חושב.
הוא מוצא את עצמו עכשיו בחדר אירוח יפני, על הרצפה עשרות ג'וקים, מתרוצצים באמוק. הוא כבר למד לא להתרגש מזה. הצצה מהירה מעבר לקירות הנייר מגלה שהחלום הזה מכיל רק את החדר הנוכחי. הוא אוהב חלומות קטנים. פחות מקום לחפש.בחלומות כמו החלום הקודם, למשל, שמכילים עיר שלמה, הוא אף פעם לא יכול להיות בטוח שבאמת כל הנקודות עברו חיפוש. הוא עדיין לא סגור על איזו עיר זו היתה, כשהוא חושב על זה. אולי סייגון.
הג'וקים ממשיכים לרוץ על הרצפה. רון שואל את עצמו האם זה חלום שמישהו חולם על ג'וקים בלי להיות נוכח בו או חלום שאחד הג'וקים חולם.הוא מגיע למסקנה שכנראה מדובר בחלום של ג'וק, מה שאומר שצריך להיזהר במיוחד לא לדרוך על אף אחד. מבט מהיר בחדר מראה לו שאין כאן שום דבר.
"טוב, חברים" הוא אומר "להתראות."
אחד הג'וקים נעמד על שתי רגליו האחוריות ומנופף "צ'או!".
כנראה זה חלום של בן אדם בכל זאת, רון חושב, ועובר הלאה.

הפעם מדובר באיצטדיון ענק.
מרוץ סוסים, כנראה .
חמשת הסוסים על המסלול רצים במהירות מדהימה. והם גם נראים כולם בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר.
רון מסתכל על הקהל. הקהל צועק, משתולל, קורא קריאות, מקלל. זה היה יכול להראות כמו קהל מאוד הומה אילולא היה מדובר באותן ארבע דמויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. הן אפילו קוראות את אותן קריאות.
רון מזהה במהירות את המקום בו יושב הכרוז. בחלומות כאלה יש צורך במיקרופון כדי לבקש מהקהל לחפש.
רון לא זוכר כבר מתי הוא גילה שכל הדמויות שמופיעות בחלום -מלבד החולם עצמו – עושות כל מה שהוא מבקש. אין ספק שזה פתר הרבה בעיות.
"תרשה לי?" הוא פונה לכרוז ובלי לחכות לתשובה לוקח ממנו את המיקרופון. "אם תוכלו לתת לי שניה תשומת לב בבקשה, הלו?"
הקהל משתתק. אלפי העיניים מופנות אליו. הרוכבים עוצרים.
"אני צריך את עזרתכם בבקשה. האם אוכל לגזול 2 דקות מזמנכם?" רון שואל, קולו מתגלגל על המסלולים.
בקהל עולה רחש ושוב ושוב נשמעות מרחבי האיצטדיון צעקות "כן", "בטח"  ו -"בוודאי".
ורק ילד ג'ינג'י קטן, בערך בן 10, צועד לפתע לתוך המסלול, מסתכל לכיוונו של רון וצועק "מה קורה כאן, הא?"

הלילה הזה היה גם הוא די עמוס.
רובם היו עמוסים. רון לא ראה בזה שום דבר רע. אין ספק שזה היה מעניין.
מדי פעם היה נופל על סיוט, או על חלום מוזר באופן מיוחד,סוריאליסטי כזה, מהסוג שאין ממש מרחב מוגדר שאפשר לחפש בו.
אבל זה לא היה נורא.

עוד מעט יגיע הזמן לקום. הוא עובר לחלום האחרון.
כרגיל הוא מגיע לשדה הלבן. הוא אוהב את החלום הזה משום מה.
מסביבו יש שדה שהעשב בו לבן-לבן, נמתח רחוק-רחוק, לכל כיוון שהעין יכולה להסתכל. רחוק באופק, השמש שוקעת ומעליה השמים מקבלים גוון בלתי נתפס של סגול, אדמדם, כחול… היא לא באמת שוקעת, את זה הוא כבר יודע. לא משנה כמה זמן יעבור השמש תישאר כאן באותו מקום. רק הצבעים למעלה ימשיכו לשעשע את עצמם.
ובאמצע השדה הזה, על גבעה קטנה, עץ בודד גבוה, רחב. נופו נוטה קדימה, ועליו הגדולים חלקם עדיין ירוקים חלקם כבר צהבהבים יוצרים מעין תיקרה טבעית.
זהו המקום הטבעי לשבת בו, לנוח, עד שמתעוררים.
רון פוסע לאט במעלה הגבעה, ומתיישב תחת העץ. העלים מעליו מרשרשים קצת, מולו השקיעה הקפואה הנהדרת.
הוא נושם עמוקות, וחושב. מסכם בליבו את הלילה.תוהה שוב למה אין כאן ציפורים, ומי חלם…

6:30.
.. את החלום הזה.
עיניו פקוחות עכשיו, ואת השקיעה הקפואה מחליף הקו שמחבר בין הקיר לתקרה.
הוא ממשיך הפעם לשכב קצת ולחשוב. מתרגל שוב לתחושה של לשכב, לריח של הבית, לקרני האור שחודרות דרך הסדקים בתריס, ל…
נו, טוב . צריך לקום.
אותו יום. הכל כרגיל.
הפעם בלי כובע.
פקקים, חניה, מעלית.
המיילים אותם מיילים, הפתקים המודבקים שוב מודבקים. השיגרה הרגילה והאפרורית.
רק הבדל קטן. כאשר רון מגיע בבוקר הוא מגלה שמישהו השאיר לו חטיף גרנולה קטן על השולחן. הוא אוכל אותו ותוהה מי זה יכול להיות זה ששם אותו שם, אבל דקה אחרי שהוא מסיים וזורק את העטיפה לפח, הוא כבר שוכח מכל העניין.

והימים חולפים.
והלילות חולפים גם הם.
ואז מגיע לילה אחד טיפה שונה.

החלום הכמעט אחרון באותו לילה היה בתיאטרון.
רון מסיים לבקש מכל הקהל לחפש את הפתק שלו, ומגלה שגם הפעם הוא לא נמצא. הוא מציץ בשעון. לא יהיה כבר זמן לעוד חיפוש, הוא חושב.
אז נראה הצגה.
הוא מורה לקהל לחזור למקומו ולהמשיך כרגיל, ונע אחורה, לעמוד בין הצללים.התיאטרון הזה הוא לא מהחדשים. אם יתנו לו קצת זמן הוא גם ידע מאיזה שנה, הוא חושב, ולו רק בגלל שבתוך הקהל יושב איש מבוגר עם זקן מרובע, שעל ברכיו מונח כובעו הגבוה.
הוא מתגנב לאחד המושבים האחרונים, מצפה לראות את ההצגה.
ואז המסך נפתח ועל הבמה עומדים שלושה תאויים.
מישהו מאחורי הקלעים צועק "גבירותי ורבותי, להקת התאויים הלאומית!" והשלושה פוצחים בשירה מתואמת של "אני אישה מאוהבת" של ברברה סטרייסנד.
רון מעיף מבט לעבר לינקולן. לא נראה כאילו זה מפריע לו.
אבל זה בכל זאת, קצת מוזר…
הוא מחליט לעבור חזרה לחלום השדה הלבן שלו. ונעלם משם.

כשהוא מגיע לשם, הוא מגלה שיש שם כבר מישהו.
דמות יושבת כבר מתחת לעץ היפיפה, ומביטה בשקיעה. הוא מתקרב אליה לאט, עולה על הגבעה.
זו בחורה. היא יושבת, סנטרה מונח על ברכיה, לובשת פיג'מה עם ציורים של פיות קטנות.
שערה מונח על כפתיה הדקות, חלקו מתנופף מעט ברוח. עיניים גדולות וחומות מביטות בו מתוך פנים קטנות, נקיות ונעימות למראה.
"היא לא ממשיכה לשקוע." אומרת הבחורה בשקט.
רון מסתכל. "השמש? לא. היא נשארת תמיד ככה."
"למה?" היא שואלת.
רון מסתכל בה. "אני יכול לנחש."
"ומה אתה מנחש?"
"אני מנחש שאם השמש תמשיך לשקוע – זה יגמר."
"מה יגמר?"
"החלום הזה."
היא מביטה בו. "אה." היא אומרת, וחוזרת להביט בשמש.

הם שותקים כמה שניות. רון מעיף מבט בשעונו.
"זה החלום שלך?" הוא שואל.
"קשה לי להאמין." היא אומרת. "לא הייתי חולמת על דשא לבן."
"אבל את מודעת לזה שזה חלום."
היא נשענה לאחור, על הגזע. "כן. באופן די מוזר כן. ברור לי שמדובר בחלום, וגם ברור לי שהוא לא שלי. במעין הרגשה כזו."
רון הסתכל עליה בעניין. "אז איך הגעת לכאן?"
"אין לי ממש מושג." היא אמרה. "הייתי על פסגה של הר, שבדיוק סיימתי לטפס עליו – מה שאני מבינה עכשיו שהיה בעצם חלום – ואז היה נדמה לי ששמעתי איזה רעש מאחורי, הסתובבתי, ותוך כדי סיבוב הרגשתי שאני בעצם מסתובבת אל תוך משהו. ומצאתי את עצמי שם" היא הצביעה "בקצה השדה…"
"וואו" אמר רון "כל הכבוד."
"מה זאת אומרת?"
"את כישרון טיבעי. את עוברת בין חלומות. זה בדיוק מה שעשית בלי להתכוון בכלל."
היא הרימה גבה. "לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה."
"זה לא אמור להיות משהו מולד" משך רון בכתפיו "זה משהו שלומדים. הסיבוב וכל זה. אבל נראה לי שבמקרה יש לך כישרון טיבעי. כל הכבוד, אני מאוד מתרשם."
הוא התיישב לידה.
"אותי לימדו." הוא אמר.
"ואתה פשוט עובר בין חלומות?"
"כן."
היא עצמה את עיניה. "אני לא בטוחה שאני רוצה בזה. זה כמו לחדור למישהו לנשמה. חלום זה דבר נורא אישי, לא?"
"רובם לא ממש. יש יותר מדי פרטים בשביל שתוכלי להבין משהו על מי שחולם. ולרוב את גם לא תדעי מי חולם." אמר רון.
"אבל בנתיים אני יכולה לעבור אבל רק לחלום הזה…"
"אני יכול ללמד אותך לעבור לאן שתרצי." אמר רון.
היא הסתובבה אליו. "אני אשמח."
"אני רון." אמר רון.
"אני יסמין." אמרה הבחורה "ואתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שגם זה וגם אתה בעצם חלום שלי. אני צודקת?"
"לא, את לא." אמר רון "ומחר, אחרי שתלכי לישון, תעשי את אותו סיבוב שעשית היום ותפגשי אותי כאן ואני אוכיח לך."
"מחר? למה לא עכשיו?"
"עכשיו אני חייב ללכת."
"לאן?"

6:30.
לכאן.
הוא התרומם מהמיטה חסר סבלנות. הוא פשוט לא סובל את הצורה שדברים נקטעים.
מעניין מה היא חושבת עכשיו על זה שהוא נעלם ככה.
איזה קטע.
עוברת טיבעית. מי היה מאמין. וישר לתוך החלום הזה…

יסמין המשיכה לשניה להסתכל למקום שבו עמד הבחור המוזר עם המעיל הארוך.
היא כמעט היתה אומרת שההיעלמות הזו היתה חוצפה אם לא היתה רואה את המבט המאוכזב בעיניו בשניה שבה נעלם.
האם היא חולמת, או שזה באמת קרה לה?
כנראה שלא.
כנראה שזה החלום שלה. אחרת, של מי זה כבר יכול להיות?
מעניין למה היא חולמת על אנשים עם מעילים.
עלה גדול ניתק מהעץ ורפרף עד שנחת על כף רגלה. היא לוקחת אותו בידיה ונשענת לאחור, ממשיכה להסתכל על השקיעה, עד שהיא מתעוררת.

פקקים.
מיילים.
קפה.
קרטון.
צהרים.
טלפונים.
קרטון.
פקקים.
מתי כבר מגיע הלילה, נו.

רון חיכה מתחת לעץ.
הוא החליט לקחת חצי לילה חופש. למקרה שתגיע.
הוא שם באחד הכיסים של המעיל ספר, ולשמחתו גילה שהוא נמצא עכשיו גם כאן, והוא פשוט יושב וקורא, בתקווה שבכל רגע יסמין תופיע בקצה השדה.
הסיכוי קלוש.
סיכוי קלוש שהיא תזכור את מה שחלמה אתמול, סיכוי קלוש שתאמין לזה, סיכוי קלוש שתזכור את זה הלילה ושתבין בכלל שהיא חולמת, וסיכוי קלוש שתנסה לעבור לכאן.
וסיכוי קלוש שתצליח.
הספר הוא מותחן סוג ג' על סוכן חשאי שנמלט על חייו אחרי שהופלל. רון קרא כל כך הרבה ספרים על סוכנים חשאיים שנמלטו על חייהם אחרי שהופללו שהוא מופתע מעצם זה שהסוכן החשאי הזה לא מצטרף פשוט לקבוצת תמיכה או משהו כזה, ומבזבז את זמנו על ניסיון לברר את כתובתו של איל הנפט שהפליל אותו (ושבאחותו הוא התאהב כמובן).
כשיסמין מופיעה לבסוף, מבולבלת מעט, מעט ליד השקיעה, הוא אסיר תודה על ההפרעה, בלי קשר לשמחתו על החברה.
היא מתקרבת לגבעה.
"זה היה יותר קל הפעם."
"אני עדיין מופתע."
"אתה יכול רק לנחש מה אני מרגישה."
הוא מחייך.

"אני לא מבינה, למה רק ימינה?"
"אני לא יודע, אבל זו עובדה. אי אפשר לעבור בסיבוב שמאלה."
"אולי זה קשור לאונות או משהו."
"למה?"
"לאונות. של המוח."
"אולי."
"כמה זמן אתה כבר עושה את זה?"
"מאז שאני זוכר את עצמי."
"זה כנראה המון זמן."
"אני מתאר לעצמי. לילה אחד פשוט חלמתי שאני נפגש עם איזה איש זקן, והוא לימד אותי מה לעשות."
"פגשת אותו מאז?"
"לא. בכלל, הסיכוי לפגוש מישהו שאתה מכיר במעבר בין חלומות הוא אפסי, את יודעת. יש יותר מדי בני אדם בעולם."
"איך הוא נראה?"
"וואו, אני ממש לא זוכר. נראה לי שהיתה לו חולצה משובצת וכובע כזה, בסגנון 'לדוד משה היתה חווה' או משהו כזה."
"כמו של דחליל."
"אם את מתעקשת."
"נשמע כמו בחור נחמד."
"כן. אני מתאר לעצמי. בכל אופן," רון החליט להמשיך "אנחנו כבר שעתיים כאן מדברים על תיאוריה, רוצה לנסות?"
"לעבור?"
"כן."
"לאן?"
"בתור התחלה תנסי על עיוור, אחרי זה נלמד איך לשלוט בלאן אתה עובר."
"אבל אז אני אאבד אותך."
"לא, לא. אני אגיע מיד אחרייך. אל תדאגי."

זה היה מפל בגובה של 700 מטרים לפחות. המים למטה התנפצו בקול רעש אדיר, בזמן שיסמין ורון הביטו עליהם מהצוק ממול. מסביבם צמחו עצי בוקיצה ענקיים, וציפורים טרופיות צרחו מכל עבר.
"זה פשוט אדיר!" צווחה יסמין באוזניו "איזה יופי!"
"זה בהחלט יוצא דופן!" צעק רון בחזרה.
"אני יכולה להישאר כאן לתמיד!" היא צחקה.
"לא הייתי מציע את זה." צעק רון.
"למה?"
"כי מתישהו החלום הזה יגמר, ואז פשוט תזרקי החוצה."
"מה זאת אומרת 'תיזרקי החוצה'?"
"תתעוררי."
יסמין הסתובבה חזרה על המפל. "אבל זה מקסים!!" היא הניפה את ידיה וצחקה באושר.
רון החליט שזה צחוק יפיפה.

"למה חושך כאן?" יסמין לחשה.
"ששש… אני חושב שעברת לסיוט של מישהו." לחש רון.
"ממש מתאים לי. רק מתחילה לעבור ונופלת על סיוטים."
"זה כלום. חושך זה כלום יחסית למה שאפשר ליפול לתוכו…"
קרק.
"מה זה היה?" היא לחשה.
"אני חושב שדרכנו על משהו."
"איכס."
"איכס שמיכס, אני מקווה שלא דרכנו על מי שחולם את החלום הזה."
"זה אפשרי?"
"כן, אם הוא חולם שהוא מספיק קטן או שמי שחולם את זה זה חיפושית או משהו כזה."
"אפשר לעבור גם לחלומות של חיפושיות?"
"כן, אם כי לא מומלץ"
"למה?"
"משעמם."
"הי הי."
"ששש…"

"יסמין, אני חושב שהגיע הזמן שנעבור לחלום הבא." סנאי לבוש טוקסידו חצה את השביל מולם בריצה.
"עוד שתי דקות, נורא יפה כאן ביער הזה, ואני חושבת שאנחנו תיכף מגיעים לסוף השביל ויוצאים החוצה."
"יסמין, השביל הזה יכול להימשך לנצח."
"עוד שתי דקות, נו. אני חייבת לראות איך זה נראה כשיוצאים החוצה. תראה איזה עצים מדהימים, בחיי."
"כן, בהחלט מדהימים." אחד העצים קרץ אליו בשובבות.
"אתה מסוגל להיות קצת פחות ציני?"
"אני פשוט צריך תיכף ללכת."
"אתה עוד פעם הולך להיעלם לי כמו אתמול?"
"אין לי ברירה, אני מתעורר ב 6:30. אין לי שליטה על זה."
"אל תשים שעון, אולי."
"אני לא שם. זה פשוט קורה. 6:30 אני מתעורר."
"ככה פתאום?"
"ככה פתאום."
"מוזר. אז עוד דקה. אני מתה על החלום הזה."
"אני חושב שהשביל הזה הולך בעיגולים, נראה לי שהיינו כאן פעם."
"איך אתה יודע?"
"אני חושב שכבר עברנו ליד שני הפרחים האלו."
"נראה לי שגם אני זוכרת אותם."
"הם עדיין מתווכחים."
"אהא. ועל אותו נושא, אני חושבת."
הוא הסתכל עליה. "אני צריך ללכת."
"סבבה." אמרה יסמין "ניפגש מחר?"

6:30.
"כן , בכיף." רון מצא את עצמו מדבר לתקרה. "אוךךך…"
הוא התרומם לאיטו.
ליד הראי, השעון מראה שהיום ה 15 לחודש. אמורה להיות פגישה חשובה על הבוקר או משהו כזה.
מסביב הביטו עליו בובות טרול קטנות. "ניפגש מחר" הוא אמר בשקט.

"אני לא יודע למה אתה מתכוון, וזה לא ממש אכפת לי." אמר הלקוח השמנמן שישב מולם, אגלי זיעה שבים ומופיעים מתחת לבדל שערותיו "מה שאני יודע זה שהתחייבתם לתאריך מסוים ולא עמדתם בו."
"זה היה רק בגלל שהוספתם דרישות תוך כדי ביצוע, " מחה דן "הזהרנו אתכם מראש שזה מה שיהיה."
רון שקע עוד קצת בכיסאו, הוא באמת לא צריך להיות בישיבה הזו.
"מה זאת אומרת 'הוספנו דרישות'?" התעצבן הלקוח "בלי זה זה לא שווה כלום."
"זה לא מה שהבנו מכם מההתחלה."
רון מיקד את מבטו בנמלה קטנה שניסתה לחצות את השולחן. להערכתו היה לה סיכוי גבוה. מדובר היה בכמה טיפות מים בעייתיות שניתזו על השולחן לאורך הנתיב שלה שיכלו לעכב אותה מעט, וכף ידו הגדולה של הלקוח שדפקה מדי פעם בשולחן.
"מה, אתה מתחיל להתמקח איתי עכשיו על מה בדיוק אמרנו?"
נראה לו שהיא סוחבת טיפה את הרגל הימנית האחורית שלה. יתכן שזו פציעה ישנה, אבל זה לא נראה כמו משהו שבאמת מפריע לה.
"אני לא מתמקח על כלום, יש מסמכים ויש סיכומי ישיבות ששלחנו לכם ואפשר לראות בדיוק מה כתוב שם."
היא נתקלת בטיפת המים הראשונה.
"מי סיכם אותם?"
מה עושים, הא? מה עושים? האם היא תחשוב על ללכת מסביב?
המחושים הדקים מנסים עדיין לבדוק את טיפת המים.
"אני סיכמתי,נו באמת."
מסביב, רון מנסה לשדר לה טלפתית, מסביב, מסביב.
"אהא, אתה רואה?"
היא מתחילה לעקוף את טיפת המים. הקהל בראשו של רון מריע.
"מה 'אהא'? אתה מנסה לרמוז משהו?"
"לא."
"אתם הרי אישרתם את כל הסיכומים האלה."
היא פוגשת עוד נמלה. איך רון לא ראה אותה שם לפני כן, הוא תוהה. מתפתח דיון מחושים והיכרות סוער.
"תגדיר 'אישרתם'."
"מה תגדיר, איזה תגדיר? אישרתם!"
רון מכחכח בגרונו "אני יוצא שניה, תסלחו לי, אחזור עוד כמה דקות."
הוא סוגר מאחוריו את הדלת ביציאתו.
"איך הולך?" שואלת אותו קרן.
"אני לא ממש מקשיב." הוא עונה לה,מושך בכתפיו, ויורד קומה לעבר המזנון.
מעבר לדלפק קטן וידידותי מעיף בו המוכר מבט. "דיאט?"
"כן. כרגיל."
המוכר מניח לפניו את הבקבוק. רון מניח את המטבעות. "כואב לי הראש מהישיבות האלה."
"תאכל יותר דברים עם ויטמין סי." אומר לו המוכר.
"כן, ברור. זה הפתרון." ממלמל רון.
הוא שותה את שאר הקולה בשתיקה, וזורק את הבקבוק לפח. "תודה."
"תבוא כל יום."
הוא עולה מחדש במדרגות, חוזר לחדר הישיבות. אולי נמצא נמלה חדשה לעקוב אחריה.
במזנון למטה קופץ ונעמד על הדלפק סנאי קטן לבוש בטוקסידו.
המוכר מביט בו.
"תביא לי ויסקי." אומר הסנאי.
המוכר ממשיך להסתכל עליו.
"אתה אמור לשאול אותי 'עם קרח או בלי קרח?'" אומר הסנאי.
"עם קרח או בלי קרח?" שואל המוכר.
הסנאי מתקרב עליו בקפיצה קטנה, מביט בעיניו ואומר "תפתיע אותי."

בלילה הבא יסמין כבר הגיעה לשליטה לא רעה בכלל במעבר בין החלומות, וגם הצליחה לעקוב כמה פעמים אחרי רון כשהוא עבר לחלום אחר.
"אני מאוד גאה בך." אמר רון.
"אני שמחה שאני עומדת בקריטריונים המחמירים שלך." צחקה יסמין.
הם ישבו בשדה חמניות ענקיות, מסביבם רצים איילים קטנטנים, כשעל כל אחד מהם רוכב ילד (קטנטן גם הוא).
"את צריכה לזכור  לא לעשות דברים שיכולים לשנות משהו במהלך החלומות שאת עוברת בהם."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהחלום לא שלך, אז אל תעשי בו משהו שישאר אחרי שתעברי ממנו הלאה. בעיקרון ברגע שאת עוברת הלאה לא אמור להישאר שום סימן לזה שהיית שם, והחלום ממשיך את עצמו כרגיל, אבל אם תעשי משהו דרסטי כמו לשבור איזה חפץ עם חשיבות, או לשנות את התנהגותה של אחת הדמויות – זה יכול להיות בעייתי."
"אוקי, אני חושבת שהבנתי."
"לי למשל" סיפר רון "יצא פעם להגיע לחלום שבו עכביש ענקי תפס בקורים שלו ילד קטן, ורצה לאכול אותו. בקושי עצרתי את עצמי מלתקוף את העכביש ולהציל את הילד."
"למה לא, בעצם?"
"כי אולי זה החלום של העכביש."
"אה."
הוא נעמד. "יש עוד מקום אחד שאני רוצה שתכירי. בואי."
היא נעמדה אחריו.

"מה זה כאן?"
הם עמדו על משטח אדמה קשה וחום שנמשך ונמשך לכל כיוון שאליו הסתכלו.
"חלמת פעם שאת נופלת?" שאל אותה רון.
"כן."
"אז כאן נפלת." הוא הצביע על חור בקוטר של מכונית קטנה שהיה לא רחוק מהם.
"פה?"
"כן, זה לא חלום של מישהו מסוים, בשביל זה הוא לא נגמר. כל מי שחלם אי פעם על נפילה, עבר דרך החור הזה…"
"יש עוד חלומות שלא חולם אף אחד והם לא נגמרים?" שאלה יסמין.
"לא." אמר רון "רק חלומות קפואים."
"חלומות קפואים?"
"כמו החלום בו נפגשנו…" הוא הסתובב ימינה, והיא מיד אחריו.

הם עמדו שוב מתחת לעץ הגדול, העשב הלבן מתחת לרגליהם.
"זה" רון הרים את ידיו "חלום קפוא. למרות שאני אישית מעדיף את הביטוי 'חלום אי'."
"מה זה אומר?" שאלה יסמין.
"זה אומר שאי פעם מישהו התחיל לחלום אותו, אבל לא סיים. ולכן הוא לא נגמר."
"למה הוא לא סיים?"
רון הניע את רגלו בחוסר נוחות. "זה קורה כשאנשים נפטרים באמצע החלום שלהם. אז אין מי שיסיים אותו."
"ואף פעם לא יודעים מי חלם אותם."
"לא." רון משך בכתפיו "בשביל זה כל כך הופתעתי לראות אותך כאן. ברגעים הראשונים חשבתי שאולי זה החלום שלך וזה די בלבל אותי."
יסמין הביטה על השקיעה. "ככה זה נשאר לתמיד?"
"כן." אמר רון "כל שאר החלומות צצים וחוזרים ומופיעים ונעלמים והחלומות האלה ממשיכים לצוף בינם , כמו איים כאלה. הלוך ושוב, בלי להשתנות."
"לנצח." לחשה יסמין "וואו."
"כן, זה חתיכת זמן." הסכים רון.
הם עמדו כמה שניות בשתיקה והתבוננו על השקיעה.
"אמ, יסמין?" אמר רון.
"כן."
"תשמעי, אני חושב שאת כבר עוברת ממש בסדר. את באמת עושה את זה כמו שצריך."
"תודה."
"אז אני חושב שאנחנו נפסיק את הלימודים שלנו ואני אחזור למה שאני בדרך כלל עושה כאן."
"מה זאת אומרת? מה אתה בדרך כלל עושה כאן?" שאלה יסמין.
הוא החזיר את פניו לכיוון השקיעה. "אני מחפש משהו."
"בין החלומות?"
"כן. הלך לי לאיבוד בין החלומות משהו לפני הרבה זמן, ואני צריך למצוא אותו."
"מה זה?"
"זו…" הוא הכניס ידיו לכיסים "זו חתיכת נייר קטנה. צהובה, נייר משבצות כזה."
"למה אתה צריך אותה?"
"אני חושב שכתוב עליה מה יביא לי אושר."
"סליחה?"
רון הסתכל עליה ונאנח. "תראי," הוא אמר "האיש ההוא שהסביר לי איך לעבור בין חלומות, זה היה אחרי שהוא לקח את הפתק הזה וכתב את זה עליו. ואז הוא שאל אותי משהו, שאם הייתי עונה עליו נכון, הוא היה נותן לי את הפתק, אבל כנראה עניתי לא נכון, אז הוא לקח אותו וקימט אותו לכדור קטן וזרק אותו באוויר."
"נו?"
"והוא לא חזר למטה. ואז הוא אמר לי שעכשיו אני אצטרך פשוט לחפש אותו בעצמי, בין כל החלומות שבהם יכול להיות שהוא כן נפל."
"ואז הוא לימד אותך?"
"כן."
יסמין שתקה. היא התיישבה והחלה מעבירה את אצבעותיה על העשב. "מה היתה השאלה?"
"אני לא זוכר." אמר רון  "אני לא זוכר כמעט כלום מהחלום הזה. אני אפילו לא זוכר בן כמה הייתי. היום אני מרגיש כאילו תמיד הייתי עובר בין חלומות. כאילו זה החלום הראשון של חיי, והוא נורא רחוק."
יסמין המשיכה לשתוק מהורהרת.
"בכל אופן, " המשיך רון "אני צריך להמשיך לחפש את הפתק הזה. זה כל מה שאני עושה. אני פשוט יודע שכל מה שאני צריך בחיים נמצא על הפתק הקטן הזה. ואני חייב למצוא איפה הוא."
"הסיכוי אפסי." אמרה יסמין בשקט.
"אני יודע."
"אתה רוצה עזרה?"
הוא הסתכל עליה, ולפני שפתח את פיו לענות מצא את עצמו בחזרה בחדרו, בוהה בטרול קטן עם שיער ורוד.הוא יאלץ לחכות עד מחר.

מילי ישבה על המזחלת, מנסה לצעוק לנהג (האם קוראים לנהגים של מזחלות "נהגים" בכלל, תהתה) שיאט מעט.
היא לבשה את המעיל העבה וחבשה את משקפי השמש שלה, להגנה מפני הקור מקפיא העצמות ששרר בחוץ ובכדי לא להסתנוור מהשלג שהקיף אותם מכל עבר.
ההרים שמולה לא נראו כאילו הם מתקרבים למרות מהירותה של המזחלת. היא הרגישה ממש ממש קר בקצה האף, והחלה לשפשף אותו בידיה עטויות הכפפות.
הנהג (נהג? רכב? מוביל? מזחיל, אולי?) היה דמות קטנה ועטופת שכבות שצעק מילים לא ברורות לעבר הכלבים שמשכו את המזחלת.גוון קולו נע כל הזמן בין מתחנחן, פוקד, מבקש, מצווה ומתחנן. המהירות, בכל אופן לא ממש השתנתה.
לבסוף הופיע מעבר לקו האופק הלבן של משטח השלג העצום קצה ראשו של המגדל הגבוה ביותר ממגדלי הטירה.
ככל שהתקרבו נחשפו וגדלו עוד ועוד חלקים בטירה הענקית שמולם.
לפחות שישה צריחים התנשאו מעל המבנה המרכזי וחומה עבה הקיפה את הכל, כשמסביב לה נהר מים קפוא ומנצנץ.
כאשר עצרה המזחלת בסופו של דבר מול השער הענק, צעק הנהג  (אולי, מזחלן…) משהו לעבר השומר בראש החומה.
ראשו של השומר נעלם, וכעבור שניות ספורות ירד השער באיטיות והם נכנסו פנימה.
המזחלה נעה לאורך שדירת הכניסה ונעצרה מול גרם המדרגות המרכזי. הנהג  החווה בידו , מסמן לה לרדת.
היא יצאה מהמזחלת ושמעה כיחכוח קטן. היא הסתובבה חזרה.
"סה יהיה ארבעים וסבעה סקלים. במסומן בבקשה." אמר הנהג.
"מה?" אמרה מילי.
הוא נאנח, מאוכזב על הצורך לשבור את הדמות. "זה יהיה ארבעים ושבעה שקלים. במזומן בבקשה."
מילי הכניסה את ידה לכיס המעיל הדובוני ושלפה שטר דהוי מעט. "אני מקווה שזה טוב" אמרה, והגישה לו.
"זה פזטות." אמר הנהג, והביט בה.
היא הביטה בו.
הוא הביט בה.
לבסוף נאנח. "נו, שיהיה כפרה. אני אחנה את הטרנטה בצד. אם את צריכה אותי בדרך חזרה תקראי לי." אמר.
"איך לקרוא לך?"
"'בוא לכאן.'" הוא אמר. "זה לרוב מביא אותי."
היא הנהנה בראשה בהבנה מזויפת, הסתובבה והחלה לעלות במדרגות.
כאשר הגיעה לראש הגרם, קיבל את פניה משרת לבוש חליפת ערב (איך הוא לא קופא מקור כאן?) ופתח בפניה את הדלת.
הנשף בפנים כבר התחיל. זוגות הדורים הסתובבו הלוך ושוב ברחבה, ומדי פעם נשמע צחוק מתגלגל וחסר פנים. תזמורת קטנה ניגנה מוצרט בשקט, והנברשות הבהיקו במרווחים שווים על פני התקרה.
"הנסיכה מליאנו!" קרא המשרת ההדור שלידה.
הקהל כולו עצר, כמו נחל קטן שקופא באחת, ומחא כפיים במשך כמה שניות.
ואז המשיך הכל, בדיוק כמו מקודם.
"אז מוזמנת להכנס." אמר לה המשרת, והיא פסעה פנימה, מבחינה לראשונה שמתחת למעיל שהורד ממנה בידיו המאומנות של המשרת היא לובשת שמלת נשף. באופן מפתיע, הכפפות העבות היו כעת לבנות ואלגנטיות. משקפי השמש פשוט לא היו.
היא צעדה ברכות לתוך החדר, מחווה בראשה לכאן ולשם, מנסה לזהות פרצופים.
כולם נראו לה מוכרים משום מה, אבל היא לא ממש הצליחה לסווג אותם בראשה. ואז ראתה את הנסיך שעמד בקצה החדר, כוס ארוכה מלאה עד מחציתה בידו, והוא מביט למעלה דרך אחד החלונות הגבוהים, אל הירח המלא.
ליבה החסיר פעימה. בעולם אחר ובזמן אחר, היו חולפות בראשה גם המילים "זה מיקי!", הבחור עליו היתה דלוקה מהשכבה העליונה, אבל עכשיו הוא פשוט היה הנסיך העגום שהרעיד את ליבה.
היא החלה ללכת אליו, רועדת מהתרגשות. מקווה.
"ערב טוב לכולם!" היא שמעה קול מאחוריה והסתובבה.
"אם לא יפריע לכם בבקשה, הייתי רוצה לבקש מכם משהו קטן." על הבמה עמדו כעת חוץ מאשר ארבעת הנגנים גם בחור צעיר לבוש מעיל גשם ובחורה צנומה בשמלה פרחונית. "אם תוכלו בבקשה להסתכל מסביב ולחפש פתק קטן, משובץ, אני אודה לכם מאוד."
"בצבע צהוב." אמרה הבחורה. "הפתק צריך להיות…"
"כן, בצבע צהוב." הוא קטע אותה.
"אתה מוכן לתת גם לי לעשות משהו?" מילי שמעה את הבחורה מסננת בזמן שכל האורחים החלו לסקור את הטירה.
"תיכף, תיכף. בנתיים תסתכלי." אמר לה הבחור.
"זה כבר החלום הרביעי!" טענה הבחורה.
"די, יסמין, אל תשגעי אותי."
"למה אתה לוקח את זה כל כך קשה?"
"אני לא."
"אל תהיה כזה כבד, נו." היא אמרה, ירדה מהבמה, ונעלמה בתוך הקהל.
מילי הפנתה מחדש את מבטה. מיקי מהשכבה הבוגרת בדק האם יש משהו מתחת לכורסאות הישיבה שפוזרו מסביב. תסכול עמום ותחושה לא ברורה שהיתה קשורה איכשהו למבחן בהיסטוריה שיש מחרתיים התעוררה בה.
הבחור הצעיר ירד מהבמה והחל לחפש גם הוא.
מילי התיישבה על הריצפה.משהו היה מאוד לא בסדר.
דקות ארוכות עברו. האורחים ההדורים והאורחות בשמלות הערב  עסקו בזחילה על הרצפה וחיפוש אחרי הפתק ההוא. כמה מהם זחלו עכשיו מתחת לבמה.
הבחור על המעיל עלה על הבמה וקרא "אוקי, כולם , תודה רבה!" הרחש המתמיד של החיפוש נפסק. מילי הרימה עיניים אדומות. "אם תוכלו לחזור כולכם בדיוק למצב בו הייתם קודם, אני אודה לכם מאוד."
במהירות חזרו כל הנושפים חזרה למצב בו עמדו. מיקי הביט שוב על הירח, מתעגם לו בחזרה כמו מקודם.
"מצאתי!"  הבחורה בשמלה בפרחונית קפצה בקצה האולם מחזיקה משהו בידה.
"מה?" קפץ המעיל "בואי, בואי תביאי לכאן."
"בוא אתה. תפוס אותי!" צחקה הבחורה ו..
ונעלמה.
מילי הטתה את ראשה, גבתה מורמת.
"נו, באמת." שמעה את הבחור אומר, וגם הוא נעלם.
ארבעת הנגנים חזרו לנגן.הפעם זה היה שוברט, אבל מילי בין כך לא היתה שמה לב להבדל.היא קמה. הנסיך מחכה לה.

"יסמין, תביאי לי את זה!" הוא רץ אחריה  במסדרונות החללית "יסמין!"
"תרוץ קצת, זה טוב לבריאות." צחקה יסמין פונה ימינה במסדרון, ופונה שוב ימינה…

"זה לא מצחיק, בחייך." הוא הופתע לגלות כמה קשה לרוץ בתוך ענן.
"אתה מפונק." אמרה יסמין ועברה הלאה.

זה היה חדר לבן וענקי. במרכזו מונחת מיטה גדולה, והשוכב בתוכה מכוסה בסדין לבן עד לכתפיו. עמוד ועליו שקית אינפוזיה עמד על יד המיטה.
אלברט התקרב אליה לאט.
ואז לפתע הופיעה בחורה דקיקה בקצה החדר, צוחקת צחוק ששובר את השקט הנורא.
הוא הופתע.
היא רצה לאורך החדר, מסתכלת מדי פעם לאחור.
ואז הופיע מאחוריה אדם לבוש מעיל גשם ארוך, שהחל לרוץ אחריה.
אלברט עצר את נשימתו.
הבחורה הצנומה רצה, מגיעה עד ממש קרוב אליו, והעיפה מבט בפניו. גם היא נראתה מופתעת, או אולי סתם מתנשפת…
"היי" קראה לעברו, נפנפה בידיה ונעלמה.
שניות אחר כך נעלם גם האיש במעיל הגשם והחדר חזר להיות שקט וחסר תזוזה.
הוא עמד שם עוד מספר שניות, רועד מעט.
והתעורר.

לבסוף השיג אותה רון מתחת לעץ.
היא עמדה מתנשפת מעט והסתכלה עליו. "בסוף אנחנו תמיד מגיעים לכאן,הא?"
"יסמין." רון היה מעוצבן "מה לכל הרוחות את חושבת שאת עושה? תביאי לי את זה מיד."
יסמין הושיטה את ידה ופתחה אותה. בתוכה היתה סוכרית מנטה קטנה.
"עבדתי עליך." היא אמרה.
"זה לא מצחיק!" צעק רון "זה לא מצחיק בכלל!"
"רון…"
"די! למה את מזלזלת? זה משהו שחשוב לי. אני מחפש את הפתק המחורבן הזה כבר שנים, נו." הוא התיישב בעצבנות על הדשא.
"רציתי לשחק קצת."
"אז תודיעי לפני, באמת. אני כבר חשבתי שבאמת מצאת משהו."
"אני מצטערת, זו היתה בדיחה קטנה."
"אז כמו שאמרתי, זה לא היה מצחיק בכלל."
הוא תלש כמה עלי דשא לבנים בעצבנות.
"רון, " יסמין התקרבה אליו "אתה לא בוכה, נכון?"
"לא." הוא אמר "פשוט נמאס לי."
"אז תפסיק לחפש את הפתק הדפוק הזה. פשוט תטייל. זה הרבה יותר נחמד."
"אני לא יכול להפסיק אחרי כל מה שחיפשתי כבר."
"בטח שאתה יכ…"
"ואני לא רוצה." רון הביט בה "אני רוצה למצוא אותו. אני תקוע כבר מלא זמן באותה עבודה, באותה דירה ובאותו מצב  בחיים שלי . אני לא הולך להפסיק עכשיו.אני חייב להתקדם לאנשהו, וזה הרי ברור שברגע שאני אשנה משהו בחיים שלי וינסה לעשות משהו, אני אגלה שבפתק שלי כתוב משהו הפוך."
"אולי הפתק הוא לא כזה…"
"יסמין, די."
היא שתקה, והתיישבה לידו.
"אני מבקשת סליחה."
רון תלש עוד עלה לבן.
"שמעת? אני מבקשת סליחה."
"שמעתי."
"ו.."
"יופי."
"נו, באמת."
"מה את רוצה שאני אגיד?"
"תסלח לי." אמרה יסמין והושיטה את ידה "תראה , הבאתי לך סוכריה. מנטה. פילחתי מהנשף ההוא. ואני מוכנה להביא עוד…"
רון הביט עליה. "אני לא סובל מנטה."
יסמין חייכה "היה להם גם מנגו…"

הם נשארו על הגבעה באותו לילה ודיברו קצת מול השקיעה.
יסמין סיפרה שהיא עובדת כמוכרת בחנות מכשירי כתיבה. ויש לה כלב שקוראים לו 'מסקינטייפ'.היא יצאה עד לא מזמן עם בחור שתמיד דאג שמא האוזניים שלו מלוכלכות, ואחותה בהריון, חודש שמיני, והם לא מוכנים לגלות אם זה בן או בת.
רון גילה שיש לו ממש מעט דברים לספר.
"אתה יודע," אמרה לבסוף יסמין "בעצם לא הוכחת לי כלום."
"מה זאת אומרת?"
"אמרת שתוכיח לי שכל זה לא חלום. שאני באמת עוברת וכל זה." היא עצרה והסתכלה עליו " מבחינתי, זה יכול להיות חלום אחד ארוך…"
"אוקי…" רון חשב. "תני לי את מספר הטלפון שלך ואני אתקשר אלייך אחר הצהרים."
"חוצפן."
"לא, לא, אני רציני. היום ב 4 אחה"צ בדיוק אני מתקשר אלייך."
"הטלפון שלי לא עובד בכל מקרה. ניתקו לי אותו לפני שבועיים ואני מדברת מטלפונים ציבוריים כל הזמן."
"בטח בטח."
"תן לי את שלך." היא קרצה.
"אוקי." אמר רון, הוא שלף מהכיס הפנימי במעיל את הפנקס שלו ואת העט, כתב מספר (והוסיף מלמטה את שם וכתובת מקום העבודה שלו, ליתר ביטחון),תלש אותו והגיש ליסמין. "זה המספר שלי בעבודה. את מוזמנת."

6:30.
דבר ראשון שעשה היה לבדוק האם אחד הדפים בפנקסו תלוש.
דפדוף מהיר הראה שכן.
רון נשם לרווחה.

מעולם לא יצא לעבודה מוקדם כל כך.רק בשביל להמנע מהפקקים, הוא אמר לעצמו, יודע שהוא בעצם משקר.
למקרה, רק למקרה שאחרי העבודה יצטרך לצאת לאנשהו בשביל, נגיד, לפגוש מישהו, לבש היום גם עניבה והתגלח.
הוא העיף מבט אחרון לפני שיצא. השיער היה מסודר היום.
מצוין, מצוין.
הוא העיף מבט בתאריך. ה 2 לחודש.
שיהיה חודש טוב, איחל לעצמו ויצא ליום עבודה בו הרבה לקוחות הולכים לתהות מה השיחה הדחופה שבגללה הוא ביקש מהם לקצר כל כך.

אלברט יצא לכמה דקות מהחדר וניגש לקולר בקצה המסדרון.
אחות נמוכה עברה על פניו, מהנהנת בראשה לעברו. הוא כבר מכיר את כל האחיות כאן בשמן.
לכולם ברור שיום יבוא והוא יפסיק להגיע.
הוא לא מתכוון להפסיק, כמו שלא הפסיק במהלך שלוש השנים האחרונות.
זה לא שיש לו משהו יותר טוב לעשות עכשיו.
הוא התכופף לעבר הקולר, ולחץ. זרם מים דק זינק לעבר פיו.

היא לא התקשרה.
רון נשאר עוד שעה וחצי אחרי כולם במשרד, משחק סוליטייר באופן חסר ריכוז.
לבסוף כיבה את המחשב, ואת האור, ויצא.
זה היה ברור שזה לא יקרה, אמר לעצמו.
הוא ירד במעלית לחניה, מוריד את העניבה בחוסר סבלנות.
למה בעצם הוא ציפה? שהוא יספר לבחורה כמה שהוא תקוע במקום, ובאותה עבודה דפוקה ובאותה דירה קטנה ושהיא תחשוב שהוא האביר על הסוס הלבן?
הוא כבר לא יראה אותה.
הוא פסע בחניון. המכונית שלו היחידה שנשארה. צעדיו הדהדו.
"סלח לי." פנה אליו קול מאחור. הוא הסתובב.
איש קטן עטוף בכמה מעילים עבים הביט בו בעניין. "אני מחפס איפה החניסי את הרכב שלי, ראית אולי באיסור מסחלת?"
"סליחה?" שאל רון.
"זה לא הולך, זה לא הולך." מלמל הגוץ "ראית אולי מזחלת באיזור?"
רון הרים גבה. "מזחלת? אתה בסדר?"
"אני מבין שלא."
"לא. זה איזה סוג של בדיחה?"
אבל האיש לבוש המעילים הסתובב והחל להתרחק כבר. רון חשב ללכת אחריו, או להודיע לשומר בכניסה לחניון, או…
אבל ויתר על כל העניין, נותן לתסכול שלו לחזור ולהיות במרכז תשומת הלב.

בתחילת הלילה הוא עוד קפץ לעץ שלהם, לראות אם היא במקרה הגיעה.
הוא חיכה שם כרבע שעה, ואז בעט באדמה והמשיך הלאה.
הוא עבר במהירות ובעצבנות בין שישה-שבעה חלומות, מחפש בגמלוניות את הפתק הצהוב שלו, עד שנשבר וחזר לעץ, בשביל לשבת מול השקיעה ולרחם על עצמו.
הוא הרגיש עייף. הרגיש כאילו הגיע הזמן ללכת לישון.
במובן מסוים, אמר רון לעצמו, אתה מעולם לא ישן. אתה מעולם לא מגיע למצב של ניתוק מהעולם, של שקיעה בתוך מרבד שחור שמלטף אותך. מתי הפעם האחרונה שזה קרה?
הוא ניסה להזכר וגילה שאין שום דבר בראשו.
ובאופן מפתיע הוא ראה שוב בזיכרונו את הזקן בכובע הקש עומד מולו ומביט בו ומנענע את ראשו. "תשובה לא נכונה." הוא זכר שאמר לו, ואז לקח את הפתק הקטן וזרק…למעלה… למעלה…
הוא נזכר איך ניסה לעקוב אחריו בעיניו ואיך הוא הפך קטן יותר ויותר עד שנעלם והוא שמע את הקול הזקן אומר "עכשיו נצטרך להתחיל לחפש, הא?", והוא הוריד את ראשו וראה את הפנים המחורצות מחייכות אליו ומאחוריהן השדה הלבן והשקיעה.
רון התנער. אז כאן זה קרה.
הוא הסתכל מסביבו. כאן הוא פגש את הזקן.עכשיו הוא זכר.
אבל הוא לא זכר שום חלום מלפני כן. משהו נראה לו לא נכון, לא מתאים.
משהו משמעותי חמק מזכרונו, ובשניה שהרגיש שהוא אולי מצליח לתפוס אותו יסמין הופיעה בקצה השדה, והוא הרפה מהמחשבה.

הוא ניסה להיראות כאילו הכל כרגיל. היא התקרבה אליו.
"מה קורה?" היא שאלה.
"הכל כרגיל." ענה רון.
הם שתקו כמה שניות.
"מה כרגיל?" אמרה לבסוף יסמין "איך כרגיל?"
הוא הביט עליה והיא נראתה מעט כעוסה. "תגיד לי?" היא אמרה "זה היה איזה סוג של בדיחה?"
"מה?"
"או אולי נקמה קטנה שגרמתי לך לרוץ קצת? אולי חצי יום הלך לי!"
"על מה את מדברת?" אמר רון.
"על מה אני מדברת?" היא עמדה מולו "על מה אני מדברת? על זה שהבאת לי מספר דימיוני, למשל."
"מספר דימיוני?"
"כן. התקשרתי למספר שהבאת לי. ענו לי מאיטליז. ניסיתי אותו שלוש פעמים, הקצב שם כמעט הרג אותי דרך הטלפון!"
"אני…"
"אז אחרי זה, ניסיתי להשיג את המספר של החברה שלך דרך מודיעין. וגיליתי כמובן שאין חברה כזו! אז נסעתי -כן, כן, כבודו, ממש נסעתי – לכתובת שכתבת לי וגיליתי שזה בניין מגורים. מה הקטע שלך תגיד לי?"
רון הביט בה. "זה באמת המספר של העבודה שלי…" הוא אמר בשקט.
"זה?" היא חיטטה בכיס שמלתה, הוציאה את הפתק הלבן והמקומט והגישה לו.
רון הביט בו. "כן, זה זה."
"אז זה לא. אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?"
"אני לא יודע."
"זה לא מצחיק!"
"אני יודע! גם אותי." הוא צעק "אני לא יודע!!"
יסמין החלה להסתובב.
"לא חכי!" קרא רון.
"מה חכי?" אמרה יסמין "זה חלום. זה לא באמת. על מי אני מנסה לעבוד?"
"עובדה  שהפתק הופיע אחרי זה בחים האמיתיים." ניסה רון.
"לא, הוא לא." אמרה יסמין. חיפשתי בכיס של השמלה כשהתעוררתי ולא היה שם כלום." היא נופפה בידיה "אני לא מאמינה שהתחלתי ללבוש שמלה למיטה. מה חשבתי לעצמי?"
"אז איך ידעת את הטלפון?"
"לא כולם נעלמים ב 6:30, כבודו. ישבתי איזה שעה כאן וכל מה שעשיתי היה לחשוב ולהסתכל  על השקיעה ועל הפתק הזה. אני כבר זוכרת אותו בעל פה הלוך וחזור."
לרון כבר לא היה מה לומר.
"אני הולכת." אמרה יסמין.
"חכי שניה, רק שניה." אמר רון. הוא חיטט בכיסיו במהירות שולף את העט והגיש לה אותו ואת הפתק "תעשי לי טובה, תכתבי מהצד השני את הכתובת שלך. אני אגיע אלייך. בבקשה."
יסמין לקחה מידו את שניהם ושירבטה מספר מילים. "בבקשה." אמרה,  הניחה את העט והפתק על הדשא והסתובבה משם.
רון עמד והסתכל על המקום בו היתה.

6:30.
מיד בדק את כיס המעיל. הפתק הלבנבן, המקומט, היה שם.הוא נשם לרווחה.

האוויר היום היה כבד יותר.
הוא התקשר למשרד והודיע שיקח יום מחלה. "שוב המיגרנה שלך?" שאלו אותו.
"כן,כן" הוא ענה, נאנח, תוהה מתי באמת לאחרונה לקח יום חופש על מיגרנה.
הוא לא הכיר את הרחוב שיסמין  רשמה. הוא פתח מפת רחובות והחל לחפש , עד שהבהיר לעצמו את הדרך שנראתה הקצרה ביותר.
ביציאה מהחניה סובב את ההגה בצורה חדה מדי ושרט את הצד. הוא סינן משהו מבין שפתיו חרישית אבל החליט שאין צורך לצאת ולבדוק מה זה.תוך כדי סיבוב מחדש של הרכב משהו קפץ מעל מכסה המנוע ונעלם. אם לא היה יודע שזה בלתי אפשרי היה נשבע שזה סנאי לבוש טוקסידו.
העיר היתה פקק אחד גדול, יותר גרוע מכל מה שזכר, ולקח לו כמעט שעתיים להגיע לרחוב. הוא החנה, מודה לגורל על מקום החניה הפנוי, החל לחפש את הבניין.
הוא עבר לאורך הרחוב, ואז חזר, ואז עבר אותו שוב. "לא יכול להיות." מלמל.
לבסוף פנה לאחד האנשים ברחוב, בחור גבוה ושרירי עם גופיה של הלייקרס. "סלח לי, אולי אתה יודע איפה כאן מספר 122?" שאל.
הלייקרס הסתכל עליו "122?" שאל , בקול נמוך.
"כן." אמר רון, אני עובר את הרחוב ומוצא מספרים רק עד מספר 85."
"זה בגלל שאין כאן בתים אחרי 85." אמר הבחור הגבוה "זה הבית האחרון."
"אתה בטוח?" שאל רון.
"כן." אמר הבחור.
רון הסתובב שוב אל הבתים תוהה אולי בכל זאת יש המשך איפשהו.
"אולי אפשר לעזור לך באופן אחר?" שמע מאחוריו.
הוא הסתובב ובהה קדימה.
שלושת התאויים שראה לפני מספר לילות עמדו מולו. אחד מהם אמר "יכול להיות שאם הבתים היו ממוספרים בבסיס אחר, זה היה מסתדר לו?"
רון פסע באיטיות מספר פסיעות לאחור, מנסה להעביר בראשו אפשרויות.
"רבותי," פנה תאו אחר לשני חבריו "אני חושב שזה זמן לשיר קונטטה." שני התאויים האחרים הנהנו בהסכמה.
רון החל לרוץ במעלה הרחוב, לחזור מהר אל מכוניתו.
קול טרטור מטריד עלה מאחוריו. הוא סיבב את ראשו וראה את שלושת המטוסים צוללים לעבר העיר, עשן לבן עולה מזנבותיהם. כששבו והתרוממו, קלט לפתע שהם בשחור-לבן.
"אתה יודע?" אמר לו בנקאי נמוך שהופיע לצידו על רחפת קטנה "אתה נראה לי כמו בחור שזקוק לתוכנית חסכון חדשה."
רון פלט צעקה חדה ונפל לאחוריו.
"משהו עם ארבעה וחצי אחוזי ריבית לשנה, ותיק מתנה." אמר הבנקאי.
האם הוא פתח איזשהו פתח? האם הוא שחרר איזשהו משהו? רון חשב במהירות. מאיפה הם הגיעו? הוא החל לנסות להתרומם ולרוץ שוב לעבר המכונית (באיזה כיוון היא היתה?) ושגילה שמישהו מחזיק את חולצתו מלמטה. הוא הביט למטה וגילה פינגווין ננסי אוחז בחולצתו, מחייך.
רון ניער אותו מעליו,קם, והביט מסביבו.
הרחוב היה בליל של קולות ומראות משונים.את רובם הוא כבר לא זכר, את חלקם חשב שאולי כן.
בפינת הרחוב זיהה את רביעיית הנגנים מהנשף שהיה בו עם יסמין.
הוא סטר לעצמו בחוזקה. תתעורר.
כלום לא קרה.
הוא הסתכל בשעון. השעה היתה קצת לפני 11 בבוקר.
מאחוריו שמע לפתע צפירה אדירה של רכבת. הוא הסתובב

ומצא את עצמו עומד בדירתו.
השקט הפתאומי היכה על אוזניו.
רון הביט מסביב על הדירה המוכרת והסדיר את נשימתו. "מה לכל הרוחות…" אמר.
הוא הסתכל על המדפים והרהיטים מסביבו.הם נראו מטושטשים מעט.
הוא עצם את עיניו ופתח אותן שוב. הטשטוש רק גבר.
ואז הבין שהם לא מטושטשים. הם פשוט זזים. הכל רעד וזז, כמו ברעידת אדמה שמתחילה ברטט בלתי מורגש וגוברת עוד ועוד עד שהופכת לטלטול אדיר שחובק את כל מה שקיים מסביב.
טרולים קטנים ומגזינים החלו ליפול , והוא התקשה לייצב את עצמו על הריצפה. מסביב הכלרעד, הכורסאות, השולחנות, הכלים במטבח,
המיטה, המדפים, הקירות….
לפתע הוא קלט את התאריך. ה – 1 לחודש.
"אתמול היה  ה 2."  הוא חשב. "אבל אתמול היה השני…"
הרעידה גברה והפכה לרעם אדיר, כמעט מחריש אוזניים. רון נפל על הריצפה מנסה להאחז במשהו יציב. מסביב רעמה רעידת האדמה, ומולו על הריצפה הוא ראה את התאריך בשעון  – "תיק" – מתחלף ועובר מ 1 ל 0.

הריצפה הקרה תחת אצבעותיו הפכה לעלי דשא רכים ולבנים.הרעם המשיך להדהד, אבל רק בתוך ראשו, וגם שם, לבסוף. הוא נעלם.
הוא הרים את ראשו, מביט שוב בשקיעה המוכרת כל כך.
ובפעם הראשונה, מרגיש רוח קרה בערפו. לפניו, על האדמה המרופדת בלבן הוא ראה איך נוחת לאיטו עלה צהבהב.
רון נעמד והסתכל מסביב. הגבעה כולה היתה מכוסה בעלים בגדלים שונים והעץ המשיך והשיר עלים בזה אחר זה.
"יש אנשים שחושבים ששלכת זו הדרך של עצים לבכות." שמע קול מאחוריו, והסתובב.
ליד העץ עמד, שעון, איש זקן בבגדי חקלאי משופשפים. חולצה משובצת ועליה אוברול גי'נס דהוי, מגפיים גדולות, וכובע קש רחב שוליים.הוא הרים את עיניו אל רון, חושף פנים קטנות ומחייכות ומשקפיים ישנות, עבות מסגרת, מונחות על פניו חרושי הקמטים. "מצד שני, על מה כבר יש לעצים לבכות?"
"אתה האיש ש…" אמר רון.
"כן,כן. אני האיש ש…" אמר הזקן. הוא התקרב אליו "מה נשמע?"
"בלגן." אמר רון.
הזקן נאנח. "כן, כן. בלגן. הלוך ושוב הלוך ושוב. ולאן מגיעים? לבלגן."
רון הסתכל מסביבו. "כאן נפגשנו בפעם שעברה, נכון?"
"אכן, כן, בחור יקר." ענה הזקן מגרד את פניו בהיסח דעת. "חתיכת שקיעה סידרת כאן. אני אישית מאוד אוהב אותה."
"זה החלום שלי?" אמר רון בשקט.
"ודאי." אמר הזקן.
"זה למה הוא קפוא? למה הוא לא נגמר?"
"שלושה ניחושים, מותק."
אחד העלים מהעץ נשרו על כתפו של רון. הוא אפילו לא שם לב. "אני מת?"
"לא." אמר הזקן "אתה ישן, כמובן."
"כל כך הרבה זמן?"
"כן." הזקן תקע את ידיו בכיסיו  "הם קוראים לזה 'לשקוע בקומה'.וזה כבר יותר משלוש שנים, מותק. אבל הכל התחיל כאן."
"מה זאת אומרת?"
"אתה באמת לא זוכר הא? נרדמת. על ההגה. וזה מה שחלמת. ומאז החלום הזה קיים – כי לא התעוררת, מותק."
"כל החיים שלי, היום-יום, הדירה, העבודה…?"
"גם זה היה חלום, ילד."
"וככה זה יהיה לתמיד?"
"מה פתאום," אמר הזקן " השתגעת? בסוף גם החלום הזה יגמר. זה הרי החלום העיקרי שלך. כאן הכל התחיל וכאן יגמר. או שתתעורר או שתמות.  לא ראית שהספירה לאחור הסתיימה?"
"כן. " אמר רון "הוא עבר לאפס."
"נו , יפה." הזקן התקרב אליו " נתתי לך משימה, אם עמדת בה – הכל יהיה בסדר." אמר בשקט "עמדת בה, נכון?"
"לא מצאתי את הפתק." אמר רון.
הזקן הביט בו. "חבל. אבל זו לא היתה המשימה."
"זו לא?"
"לא."
"אז מה היא היתה?"
"אתה לא זוכר?"
"לא."
החקלאי הזקן נאנח, וטלטל את ראשו, מפיל כמה עלים שהיו על כובעו. "אם אתה לא זוכר, אז זה באמת לא משנה."
רון הביט בו ביאוש, מנסה לא לבכות.
הזקן הביט בו דרך משקפיו. הוא הסתובב והחל להתרחק משם, צועד באיטיות.
רון הסתכל על שקיעה הקפואה. " מה קורה עכשיו?"
הזקן לא ענה למשך כמה שניות, ואז אמר, גבו עדיין מופנה אליו "דרך אגב, אתה רוצה אולי שאתן לך את הפתק הצהוב הקטן ההוא?"
רון שתק מעט ואמר "כן."
הזקן הפנה אליו את מבטו. "חבל, " אמר "פעמיים שאלתי אותך ופעמיים ענית לא נכון. הרי יש לך אלף פתקים כאלה."
רון הרגיש דמעה סוררת זולגת על לחיו.
הזקן הסתובב ואמר "נתראה בחלום אחר." ונעלם.
צלצול חלש של פעמון נשמע, או אולי היתה זו שבירה של כוס זכוכית יקרה, והשמש החלה לשקוע.
רון עמד ובכה ללא קול מולה, כשהיא יורדת לאיטה אל תוך האופק, והרוח הקרה החלה לסחרר את העלים הצהובים-זהובים סביב רגליו.למעלה החלו הצבעים להשתנות, הופכים את עצמם לגוונים המתאימים לסופה של השקיעה.

באותו מקום, ובמקום שונה לגמרי ישב אלברט על כסאו, קורא את ספרו. מדי פעם הוא העיף מבט אל בנו, ששכב שם ללא תנועה.אחות שעברה הציעה להביא לו מיץ, והוא סירב בנימוס, מצביע על תרמוס קטן שהביא איתו מהבית, מחייך. "זה בסדר" אמר "יש לי תה."

השמש המשיכה לשקוע, לאט לאט, עד אשר נעלמה לגמרי מאחורי קו האופק.
רון עדיין לא זז ממקום עומדו.
השמים החלו להחשיך, ולעטוף אותו בחשיכה מלאה כוכבים נוצצים.
הוא נשם את האוויר הקר, והחל להיות מודע לרוח המתחזקת ולכך שקו האופק מתחיל להתקרב אליו.
קו האופק מתחיל להתקרב.
בתחילה הוא חשב שזה איזו סוג של אשליה אופטית אבל אז הבין שהחלום מתחיל להצטמק והשדה מתחיל לקטון ולקטון.
הוא החל להסתכל מסביב בחשש. הרוח החלה להיות חזקה יותר ויותר והשדה החל להעלם מאחורי החשיכה, משאיר במקום בו היה דשא לבן, רק חשיכה מנצנצת. ליבו החל להלום במהירות. אין לאן לברוח. עיניו התרוצצו הלוך ושוב, הוא ניסה לעבור לחלום אחר, אבל לא הצליח.מסביב המשיכה הרוח להגביר את המהירות עד שרון החל להרגיש כאילו הוא עומד בתוך מרכזו של הוריקן קטן.העלים התערבלו במקומות בהם עברה הרוח. הוא הביט בהם בפחד, קולט לפתע את העט שלו מונח על האדמה.העט שיסמין הניחה שם אחרי שכתבה לו…
הוא הרים אותו בהחלטה של רגע ושם בכיסו.
אם הוא ילך,לא משנה לאן, לפחות תהיה לו מזכרת.
החשיכה כבר היתה מטרים ספורים מהגבעה, מתקרבת במהירות והרוח רעמה מסביב.
העץ.
הוא החל לטפס עליו, להיתלות בין הענפים. אולי כאן יהיו לו עוד כמה שניות לפני שהחשיכה המנצנצת תגיע. חלש, לוחם ברוח מסביב, הוא ניסה למצוא אחיזה איכשהו בין הענפים. הם היו ריקים וחשופים עכשיו, עלה בודד ואחרון עדיין נאחז באחד מהם, נלחם ברוח. רון הסתכל עליו, מלווה את מאבקו של העלה הקטן מול הרוח, מעודד אותו ללא קול.
ואז לפתע, היה נדמה לו שהוא רואה שם משהו.
הוא הושיט את ידו אל העלה, אבל לא הגיע.
לאט לאט, בזחילה, התקדם על הענף, עד שבקצות אצבעותיו תפס את העלה המתנפנף ותלש אותו בזהירות.
הוא קירב את העלה והסתכל בו כלא מאמין. בין ידיו נחה, פיסת עלה, קטנה, דקה, צהובה, ועליה מצוירים קווים כחלחלים דקים, לאורך ולרוחב, יוצרים משבצות.
"שככה יהיה לי טוב." הוא שמע את עצמו אומר. "כאן? מכל המקומות? כאן?"
הוא הביט בעלה. ואז הפך אותו, אבל דבר לא היה כתוב שם.
טלטלה אדירה סיחררה לפתע את העץ. הוא הביט למטה וראה שלא נותר עוד דשא לבן. החשיכה החלה לטפס במעלה הגזע והרוח הזיזה אותו הלוך ושוב.
ולפתע הכל היה ברור.
הרי יש לך אלף פתקים כאלה.
הוא הוציא את העט מתוך כיסו, ובדמעות, ובשלווה, ובקבלת כל מה שיכול לבוא כעת, הוא קירב את קצה העט לעלה, וכתב מילה אחת, בת חמש אותיות. "יסמין" כתב. לפחות את זה.
ואז הגיעה החשיכה ועטפה אותו.
והיה חושך.והיה שקט.
והיה כלום.
והוא פקח את עיניו.

השאר תגובה