איזה יופי. באמת.

אז האוסקר מתקרב, והנה משוחרר לרשת אחד המועמדים בקטגורית סרט האנימציה הקצר, הן בתור סרטון והן בתור אפליקציה לאייפד (חינם).
The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore הינו סרט אנימציה שיצר אולפן חדש יחסית בשם Moonbot studios. "הספרים המעופפים" הינו מעין סרטון שבו הם מציגים את יכולתם, הן הטכנית והן בכל הקשור ליצירת סיפור. הוא זכה כבר בכמה פרסים עוד לפני המועמדות הזו לאוסקר, והאפליקציה גם היא זכתה בשבחים.

אבל לא אספר יותר מדי.
הסרטון בוים ע"י ויליאם ג'ויס וברנדון אולדנבורג ומכיל, בין השאר, מחוות לקוסם מארץ עוץ ולבאסטר קיטון, אבל בעיקר הוא מכיל הרבה אהבה לספרים ולסיפורים. כזו שממש מצליחה לעבור דרך המסך. תענוג.

[מקור]

אחת ההשלכות של העידן המודרני הינה היעלמותם של בעלי המלאכה מנוף היום-יום.
החייטים, הנגרים, האנשים שאשר מקדישים את חייהם ללימוד אומנות מסוימת, פיזית, ואשר מבצעים אותה בעזרת ידיהם, ישירות על החומר.
היעילות התעשייתית, מהפכת המידע ותרבות השימוש החד פעמי שלנו גורמת לנו לנוע כחברה על הסקאלה – מהיוצר אל המייצר, מבעל המקצוע אל המקצוען.

כן, יש לנו "מומחים לתחומם" גם היום.
אבל יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו בעבודות שבהן אנחנו מתעסקים בבלתי משיש. אנחנו מתעסקים ב"מידע" או ב"רעיון", אנחנו לוקחים אלמנטים רעיוניים, אורזים אותם בצורה הנכונה, מפסלים אותם לתוך התבנית המתאימה ומוציאים אותה לעולם, כתוכנה, כאפליקציה, כאתר אינטרנט, כ"כלי פיננסי", כיעוץ. אנחנו סוחרים בדברים שמנהלים את העולם אבל אינם באמת קיימים בו. וגם כאשר אנחנו יוצרים דברים, ממש, בפועל, דברים שאפשר להחזיק ביד ולהשתמש בהם, אנחנו יוצרים אותם לרוב בעזרת אוטומטים או רובוטים, בונים אותם על פסי יצור שבהם לאף אחד אין באמת את כל הידע, כי זה לא יעיל. לכל אחד מבעלי המלאכה במפעלים שלנו יש ידע ספציפי, על בורג כזה או אחר, צביעת החלק הזה או כיפוף החלק ההוא. על תהליך היצירה עצמו, המלא, האישי, אנחנו הולכים ומוותרים, למען היעילות, למען כוחות השוק, למען העיצוב ה"נכון" והעתידני.

ואין בזה משהו "טוב" או "רע", זו פשוט הצורה שבה האבולוציה התעשייתית מתפתחת. כוחות חדשים עולים וכוחות אחרים מצטמצמים. איכותם ויוקרתם של בעלי המלאכה המומחים נעשית פועל יוצא של נדירותם ולא רק של עצם העבודה שהם מבצעים. היחס האישי של היוצר, האופן שבו הוא חי את ה –craft שלו, הינם חלק ממה שנותן לחפצים "אישיות" כשאנחנו מחליטים בכל זאת לחפש משהו שיוצר ביד.

סדרת הסרטים Made by hand חוגגת את קיומם של האנשים שמייצרים דברים ישירות, בידיהם, ומתוך אהבה לאומנותם. נקודת המוצא של יוצרי הסדרה הינה שה"דברים" בהם אנחנו מקיפים את עצמנו חשובים ואומרים משהו עלינו. המקור של החפצים שלנו ,האופן שבו נעשו הוא חלק מהגדרתם ומהגדרתנו, לא רק השימוש בהם. הסרט הראשון שלהם היה על בחור שהקים מזקקת ויסקי וג'ין משלו בניו יורק, והשלישי, שיצא בקרוב יעסוק במגדלת דבורים. הסרט שמוצג כאן, מספר את סיפורו של ג'ואל, סופר שהפך ליוצר סכינים.
משהו בצורה שבה הסיפור מסופר, באופן שבו הדגש איננו על המוצר אלא על חווית יצירתו והדרך שהובילה אליה, יוצר אווירה כמעט רומנטית, והופך את הסרטון הזה, על איטיותו, על פרטיו הקטנים, על התהליך שאותו הוא מתאר, לעוד ניצחון קטן של האישי.

אח, האינטרנט. קשה לפעמים לשכוח אבל האינטרנט הינו קצת יותר מאשר פייסבוק. 
יש בו סרטוני חתולים ואתרי קניות שמוכרים חזירים מאירים,יש בו סטטוסים שנונים בעיני עצמם (לא יותר מ-140 תווים, כמובן) ואוסף עצום של בלוגים יומרניים, יש בו (קצת יותר מדי) ממים וחבר שלי סיפר לי לאחרונה, שיש לו מכר שהחבר שלו טוען שיש באינטרנט אפילו פורנוגרפיה, תאמינו או לא.
אבל חשוב לזכור שהרשת, אשר התחילה כרשת בין אוניברסיטאית, בימיה הראשונים, היא עדיין מקור עצום למידע. אני לא מדבר רק על ויקיפדיה ושלוחותיה, הדרך הטובה ביותר לעשות שיעורי בית בבית הספר מבלי להשקיע יותר מחמש עשרה דקות, אלא על עולם שלם של אתרים, חלקם בתשלום וחלקם חינמיים לגמרי, שמשתמשים בכוח של הקישוריות האינטרנטית בכדי ללמד, להפיץ את מה שפעם מעטים יכלו להשיג.

זה מגיע עקב הנוחות וההוזלה של כל התהליך אבל גם בגלל שהרשת מאפשרת לדברים לקרות ולרצונות טובים להיות מופצים דרך הכבלים (ובאוויר) לכל מקום. אם פעם יכולת לתת ולעזור רק לסובבים אותך, היום אתה יכול לתת לרצון הטוב שלך לזרום לכל מקום בעולם, לפעמים במהירות של 100 מגה. המהירות הזו גם מביאה ליצירת דברים חדשים בעזרת חוכמת ההמונים. אז כן, היא גם מאפשרת לרוע ומרירות לעבור על כבליה, אבל ככה זה כלים יעילים. אפשר לכופף אותם לפי מי שאתה, לעצב אותם בדמותך.

וכך, כאשר הגולש mhertel בפורום Reddit באינטרנט הציע לחברי הפורום לבנות ביחד רשימה של המקומות הטובים ביותר ברשת שמאפשרים ללמוד אונליין, התוצאה הייתה רשימה מרתקת (ואקלקטית) של אתרים שונים ועמוסי מידע.
על בסיס ההודעה הזו נבנה הרעיון לפוסט שלפניכם.
הנה כמה המלצות למקומות נהדרים ללמוד בהם:

Khan academy הינו אתר ללא מטרות רווח אשר הוקם ע"י סאל קאן (או קאהאן) על מנת לאפשר גישה לחינוך ברמה גבוהה לכל מי שרוצה. האתר כולל (כרגע) כ-2,700 סרטוני וידיאו כמעט בכל נושא אקדמי שאתם יכולים להעלות על הדעת. מה שהתחיל כאוסף סרטוני יו-טיוב שקאן הקליט בשביל ללמד את בני הדודים שלו, הפך לאתר שלא רק מפיץ ידע בכמות מטורפת של תחומים אלא לכלי שמורים משתמשים בו בכיתה עצמה. קאן עזב את עבודתו ואסף צוות של אנשי תוכנה שגם מתחזקים את האתר וגם יצרו תוכנה שבעזרתה אפשר לתרגל את הנושאים שלומדים בעזרת הסרטונים, ותוכנות שמנתחות את האופן שבו התלמידים לומדים ומתרגלים ועזרתם מורים בכיתות משנים את האופן שבו הם מלמדים ועוקבים אחר התקדמות התלמידים שלהם בצורה יעילה יותר. קאן עדיין מקליט סרטונים באתר ואם אתם מתעניינים או לומדים אלגברה ליניארית, היסטוריה של האמנות, בנקאות, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה, כלכלה או עוד הרבה נושאים אחרים – יש שם משהו גם בשבילכם. המודל שקאן יצר הפך להיות מצליח במיוחד, ומיליוני תלמידים בכל הגילאים משתמשים בו (יותר ממאתיים אלף רשומים כמנויים). ביל גייטס מקדם אותו ומפרגן לו, ומהשיחה שלו ב-TED, שמצורפת כאן, ניתן ללמוד על האופן שבו האתר שלו משנה את תהליכי הלימוד בכיתות ואצל תלמידים.

את TED כנראה לא צריך להציג כבר. בטח לא למי שמגיע לאתר הזה מדי פעם. כאן כבר לא מדובר על נושאים אקדמיים בסיסים או לימוד במובן הרגיל של המילה אלא בעיקר בהרצאות מרתקות שכמעט תמיד מגלות לנו משהו על המדע, הטבע האנושי או גבולות היצירתיות. מאבולוציה ועל מיחשוב, משירה ועד חינוך, ההרצאות הקצרות של אירועי TED (ושל אירועים "בנים" שנעשים על פי מתכונתם) כמעט תמיד מצליחות לתת נושא למחשבה, להרהור או לשיחה. מה שהחל מכנס בנושאי טכנולוגיה, בידור ועיצוב (TED הם ראשי התיבות של  Technology, Entertainment, Design) הפך למשהו גדול הרבה יותר. ל-TED יש שני כנסים מרכזיים כל שנה, בראה"ב ובאנגליה, ועוד כנסים רבים, שפועלים על פי אותה שיטה שנקראים TEDx (ואשר גם בתל אביב לא מזמן אחד מהם). הרעיון הפשוט הוא הינו הרצאות של מקסימום 20 דקות (ולפעמים גם הרבה פחות) שעוזרות לדור חסר הריכוז שאנחנו חיים בו  אבל היתרון הגדול הוא בדוברים שנבחרים בקפידה ובנושאים במרתקים שהם מעלים. מעבר לזה, הדיונים עצמם שמתפתחים באתר מתחת לכל סרטון, יכולים להגיע לפעמים למקומות מעניינים ומלאי ידע בעצמם, לאו דווקא כמו הטוקבקים הממוצעים שכולנו מכירים.  התכוונתי לשים כאן סרטון לדוגמא. אז התכוונתי. נראה אתכם בוחרים רק אחד.

University of Reddit שהינו אתר שנוצר ע"י  הקהילה שמאחורי האתר הקהילתי Reddit, הינו ניסיון ליצור חווית לימוד קהילתית עולמית. ל"רדיט" יש הרבה תת-קהילות, שעוסקות בנושאים שונים אבל ה"אוניברסיטה" איננה קהילה רגילה לפי התבנית של אתר אלא הינה מעין אתר-בן שבו כל אחד יכול להכנס וללמוד דברים חדשים, כל אחד יכול ליצור קורס וללמד בו, כל אחד יכול להירשם לקורסים וללמוד בהם. הכל חופשי, הכל חינם. המשתמשים, מורים או תלמידים, משתמשים בכלים טכנולוגיים חינמיים שונים בכדי להעביר הרצאות ל"כיתה" וירטואלית. כל תלמיד יכול להיכנס ולצאת מקורסים כרצונו. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אפשר למצוא שם עשרות קורסים מלימוד לטינית דרך עריכת תמונות בפוטושופ ועד לכתיבת תסריטים או עיונים בניטשה.

אז נכון שהסרטון הכי נצפה ביו-טיוב היום הינו בייבי של ג'סטין ביבר (680 מיליון צפיות, ריבונו של פתח תקווה!), אבל יש בו עוד דברים חוץ מאשר שירים על יום שישי, תינוקות שנושכים אצבעות או כלבים מדברים. YouTube Education הינו ערוץ פנימי באתר שמאגד את כל סרטונים במקורות לימוד ואקדמיה שונים. Khan academy ו-TED נמצאים שם, כמובן, אבל גם סרטונים מאוניברסיטאות מכל העולם, כמו מערוצים של הרווארד, MIT, ייל או קיימברידג'.  מעבר לנושאים האקדמיים, תוכלו למצוא שם גם סרטונים ממקורות כמו נשיונל ג'אוגרפיק, נאס"א, לונלי פלאנט או   ערוץ ההיסטוריה. וכמובן, גם סרטונים פחות "רשמיים" שבעזרתם אפשר ללמוד לנגן על גיטרה, תיפוף, תכנות, צרפתית ועוד לא מעט נושאים אחרים.

lynda הינו אתר עמוס בקורסים ללימוד נושאים טכנולוגיים, בעיקר תכנות ושימוש בתוכנות כמו כלי עריכת וידיאו וכד', אבל זהו אתר בתשלום. לא מעט אתרים אחרים ברשת מאפשרים ללמוד תכנות בחינם. לגוגל יש את ה-google code university, שכל החומרים בה חינם,  ה- Free Technology Academy הינו "קמפוס וירטואלי" ללימוד של קורסים בנושאים טכנולוגיים בחינם, ו- the new boston education הינו אתר של אדם אחד שמלמד בו קורסים בנושאים טכנולוגיים אשר כוללים לא רק שפות תכנות ותוכנות אלא גם כמה סרטונים על משחקי מחשב.

לא חסרים אתרים שעוסקים ביהדות ברחבי הרשת. רבים מהם הינם אתרי "נישה" שעוסקים בנושאים ספציפיים כמו חסידות. בהקשר לנושא הפוסט הזה לא בטוח שמתאים להמליץ על אתרים שמיועדים לציבור הכללי או למביאים הסברים שקשורים בדרך ישירה או עקיפה להחזרה בתשובה. אבל לדתי שמעוניין לחוות שיעורים "כמו ישיבתיים" (ולא רק, כמובן)  ערוץ מאיר, למשל, מכיל לא מעט שיעורים שמצליחים להעביר את התחושה, החל מטון הדיבור של המרצה/הרב ועד להערות ולשאלות של התלמידים. בשביל לימוד גמרא, כמו הדף היומי, גם יש לא מעט אתרים, אבל הגדול ביותר והמקיף ביותר הינו ככל הנראה אתר הדף היומי אשר מכיל שיעורים לכל אחד מ-2711 הדפים בתלמוד הבבלי. הרבה שיעורים (לרוב באודיו ובטקסט ולאו דווקא בוידיאו) ניתן למצוא גם באתרים כמו מורשת או כיפה.

University of the people הוא כבר אתר שבו ממש אפשר לעשות תואר, אונליין, כמעט בחינם. עם דמי הרשמה והוצאות כלליות ברמה של כמה עשרות דולרים, ובעזרת תמיכה של האו"ם וגורמים אוניברסיטאיים וספונסרים עסקיים, המטרה של האתר הזה הינה לאפשר לכל מי שרוצה בעולם להצליח להשיג לימודים גבוהים. זוהי למעשה אוניברסיטה לכל דבר ועניין, כאשר הלימוד כולו הינו דרך הרשת. כרגע האתר מאפשר להירשם לקורסים כלליים, למדעי המחשב ולמנהל עסקים. גם אם כניסה לאוניברסיטה היא לא ממש הקטע שלכם עכשיו, האתר גם מאפשר לכם להיות ספונסרים של תלמידים מרחבי העולם, בסכום צנוע של 10$ שמאפשר התחלת תהליך רישום עד לסכום מלא של 4000$, שמממנן תואר מלא.

עוד אתר שאפשר לצפות ולהוריד הרצאות בכמות עצומה של נושאים הינו LearnersTV. ההרצאות עצמן מובאות מאוניברסיטאות ברחבי העולם, חינם, וכמו כן יש אפשרות לעשות מבחנים אונליין ולחלק מהנושאים יש גם אנימציה שמסבירה אותם. בין הנושאים שעליהם אפשר ללמוד – ביולוגיה, פיסיקה, כימיה, מתמטיקה וסטטיסטיקה, מדעי המחשב, רפואה, הנדסה, ראיית חשבון, היסטוריה, פסיכולוגיה, ספרות, כלכלה, פילוסופיה, אסטרונומיה ומדעי המדינה…

ואם בכל זאת חשקה נפשכם לגשת ישירות לאתרי האוניברסיטאות, להרצאות שהם נותנות בחינם, הנה כמה קישורים: MIT, ברקלי, סטנפורד, אוניברסיטת סידני, ייל,  אוניברסיטת שיקגו וגם הרווארד.

כמובן שאפשר להיכנס לקישור המקורי בפורום, שהבאתי למעלה, שמכיל עוד עשרות לינקים לאתרים ללימוד מוסיקה (תיאוריה ונגינה), ללימוד שפות, ללימוד בישול או יוגה, ושמכיל גם קישורים למאגרי מידע עצומים שניתן להשתמש בהם, כמו פרויקט גוטנברג, למשל.
אתם מוזמנים להוסיף בתגובות לינקים לאתרים אחרים מומלצים. המבחר הוא הלא באמת כמעט אינסופי.

ולסיכום, הנה 31 דרכים להיעשות חכם יותר, אבל אני לא אחראי לנכונותן…

זה לא הולך להיות טקסט על "הדרת נשים".
מספיק מילים נכתבו על הנושא משני (ואפילו שלושת)  צדדי המתרס. אין לי מה להוסיף כאן. זהו עוד משחק ליגה בליגת המריבות הבין-דתיות שאאלץ לא להשתתף בו באופן ישיר.
אבל עם קשר או בלי קשר לוויכוח התרבותי שמתנהל עכשיו ברחובות, עם או בלי נקיטת עמדה לגבי הקשר שלו ליהדות או שמא לתרבות או סתם לפוליטיקה, ישנן מילים שכבר הרבה זמן אני מרגיש צורך לומר על המקום היותר מהותי בעיני בכל הקשור למעמד האישה, לצדק, לאינסטינקט המצפוני של האדם המאמין ולאופן שבו כל אלו מתבטאים בעולם היהודי. אז זה הולך להיות טקסט על משהו אחר, ויתכן שהקוראים הלא דתיים לא ימצאו בו כל כך עניין. אני מתנצל מראש שאינני מביע דעה על מלחמות השירה וקרבות האוטובוסים. אני מוטרד ממשהו אחר.

האדם המאמין, בעומק או ברפרוף, בונה את עולמו ואת תפיסתו תמיד תוך כדי הילוך מסביב לבעיות מוסריות, מדעיות או תרבותיות. למעשה, כל מי שחפץ במציאת אמת ,לצד הידיעה המעורפלת (אשר הולכת ומתמצקת ככל שגדלים) שאל האמת אפשר להתקרב אבל אף פעם לא ממש להגיע כנראה, הוא חווה גם עולם שלם של סתירות פנימיות ומשברים שמתוכם הוא או היא צומחים, במקרה הטוב, ונשארים מבולבלים, במקרה הפחות טוב.
מעמד האישה, כנושא, לא ככותרת חדשותית, הינו בשבילי קצה הקרחון של דיסוננס פנימי קשה במיוחד.
זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות, אחד המקומות שמייצגים באופן מטריד את המקומות שבהם מוסר, מצפון והלכה נראים כמתנגשים, וזו אחת השאלות הגדולות, אשר לפחות אצלי, בניסיוני להגדיר את עצמי כמאמין בתקופה המודרנית, יוצרת התלבטות לא קלה בכלל.

מעמד האישה ביהדות כמו שאני מכיר אותו, מכיל בתוכו הגדרות מובנות שאיני מסוגל לקבל בנפש שקטה.
אני לא מדבר על ענייני צניעות למיניהם, במובנם הקלסי, בעיקר בגלל שהגדרת המושג צניעות, כמו האופנה, השתנתה ומשתנית כל הזמן. אני לא מדבר על כללים חדשים או מחודשים שהפכו ממנהג להלכה איכשהו, מכיוון שטעויות קורות, הייתי רוצה להאמין שהמערכת ההלכתית יכולה לסבול אותן ולתקן אותן לאורך הדורות. אולי לא בזה ובבא, אבל בתקווה מתישהו.
אבל התפיסה הבסיסית של האישה, כמו שאני למדתי ונחשפתי אליה, מתייחסת מראש אל האישה כאל "האחר".
המעמד המשפטי של נשים, כמו שהוא בא לידי ביטוי בחוקי הנישואין והגירושין, ההתייחסות אליה כאל קניין הגבר, האופן שבו ההתייחסות הרעיונית אליה כרוכה כל כך הרבה פעמים ביחד עם "קטן ושוטה", ובכלל התפיסה שהיא לא לוקחת חלק פעיל בגיבוש פני החברה הדתית והנהגתה, מטרידים. אישה נדמית כרכוש בעלה או אביה, לא יכולה להעיד בבית המשפט, מהוללת ככל שהיא יותר תומכת בבעלה ולאו דווקא ככל שהיא מביאה את עצמה לידי ביטוי. מעין סנשו-פנשו קיומי שכזה, בעולם של גברים. וזו תחושה של חוסר צדק (ולא רק חוסר שוויון). משהו כאן לא מסתדר. איך זה יכול להיות?

התחושה שבתוך האמונה היהודית, ובעיקר בתוך עיקרי ההלכה שלה שזורה תפיסה מפלה כלפי נשים, היא בעיה שהאדם המאמין יכול, לכאורה, לבחור רק באחד משני שבילים ללכת, כאשר הוא רוצה להסביר אותה לעצמו.
האופציה הראשונה הינה שזהו אכן רצון הבורא, זוהי אכן תפיסתו ולכן חוקיו מביעים זאת. האישה, לדעתו של אלוהים, אכן נחותה מהגבר (באיזשהו מובן "קיומי"). יש לה איכויות ותפקיד חשוב בבריאה, אבל התפקיד הזה הוא תמיכה בגבר, בעיקר, כך שאין צורך להשוות את התפיסה הציבורית שלה או את מעמדה המשפטי.
האופציה השנייה היא להבין את ההלכות ותפיסת העולם הזו כתוצר אנושי מובהק. להביט עליהן במבט היסטוריוסופי ולנתח את מקורותיהן, יהיו אלו רומאיים, יווניים, או סתם גבריים.
כאשר בוחר המאמין באופציה הראשונה הוא בוחר באל שאיננו מוסרי בעיניו, כאשר הוא בוחר בשנייה הוא שומט את הקרקע תחת קבלת העול ההלכתית שלו.
שכן לא מדובר כאן באיזה מנהג מאוחר או הלכה בעלת מקור היסטורי עלום. התפיסה הזו מתיימרת להיות אלמנט בסיסי בעולם ההלכה ואם יהפוך אותה האדם המאמין ללא יותר מאשר שיקול דעת פטריארכלי חיצוני שהסתנן לתפיסת עולמם של חכמים, מדוע שלא יעשה משהו דומה גם עם הלכות שבת, מילה או תפילין?
התפתחות ההלכה היא נושא שיש ללומדו, וניתן על פיו להבין ולפעמים גם לשנות הלכות פרטיות. יותר מזה, התפיסה ההלכתית בנויה על האמונה שלבני האדם יש רשות לקבוע הלכות ולשנותן, ואכן ניתן להסביר הרבה הלכות מאוחרות יותר שעוסקות ביחס לנשים בצורה שכזו. אבל התפיסה הבסיסית, זו שמתייחסת לאשה כאל נושאת כליו של הגבר, כ"תוספת" או "עזר", כאן מדובר בדבר בסיסי מדי מכדי שאפשר יהיה לתרץ אותו בתוספת חיצונית בלי לנתק את הקשר האלוהי.

וכך עומד המאמין, נבוך, בבחירתו בין אל נותן הלכות שמצפונו אינו יכול להשלים איתן בלב שלם, לבין הלכות שמקורן איננו אלוהי.
באופן חריף, מערער, התבוננות פשוטה בחוקים הנוגעים לנשים בהלכה מעוררת את התחושה שזה סביר יותר שמדובר כאן בהחלטות ידי אדם.
גבר, אם להיות יותר ספציפיים.
וזהו לא מנהג להימנע מקטניות או החמרה לגבי מספר השעות בין חלב ובשר. זה כבר חלק מהותי מתפיסת העולם, לא?
מה עושים עם התחושה שהחוקים האלוהיים מבססים מערכת ערכים שמשולב בה חוסר צדק? והלא זוהי מערכת החוקים שצריכה להיות המערכת הגואלת, המערכת שתיישר את העולם למקום טוב יותר? היא אכן עושה זאת, במקומות רבים כל כך. ביחס לאביון, בדיני ממונות, באופן שבו אמונה פנימית מוצאת את ביטוייה הציבוריים והאישיים, באופן שבו היא משתמשת בהיסטוריה לעצב דמות בעלת עמוד שדרה מוסרי. אבל מה עושים כשמוצאים בתוכה ערכים שהנפש מצטעקת נגדם?
הדיסוננס שנוצר, הסתירה הפנימית היא נוראית.
זר לא יבין זאת.

זה קשה יותר בעיקר בגלל שהמסר החינוכי הוא לפעמים הפוך לגמרי.
במקביל לחוקים הנוקשים והמפלים, המסר שאני קיבלתי היה הערכה עצומה, הוקרה, כבוד לנשים, לכל אישה, זו שלצדך ובכלל. הדרכים בהן גברים ונשים מתקרבים לאל ומתנהלים בעולם שונות כמובן, אבל מעמדם הרוחני, האנושי, משקלה הסגולי של נפשם אינה שונה.  האופן שבו חיי הנישואין מתוארים היום בחינוך הדתי עטוף ברומנטיקה נהדרת, אקזיסטנציאליסטית ממש, ומאוד מאוד שוויונית בכל מה שקשור למה שכל צד "מביא אל השולחן". הזוגיות הינה השלמה הדדית, לא עסק, הנשיות הינה מעלה, לא בעיה. הדגש הינו על "זכר ונקבה בראם" – שווים, באותה מדרגה, הרעיונות מרוממים אצל כל צד את האפשרויות הגלומות בנפשו.
אבל כאשר בפועל אתה קורא מדרשים מזלזלים לצד המדרשים המהללים, כאשר ההלכה היבשה, הפשוטה, הישירה, מתייחסת אל נשים באופן כה אחר, ההסברים נדמים כתירוצים והרעיונות העמוקים כאפולוגטיקה מתחמקת מעט שמטרתה להניח את דעתו של הדתי שאמור להקשות ושל הדתייה שאמורה להתמרד. לומר שנשים לא צריכות ללמוד תורה כי הן קרובות לאל באופן טבעי לא נשמע לי כמו הסבר מספק ממש, ולדבר על הקדושה בחיי הנישואין, השוויון, הקרבה והכבוד שצריך להיות בין בני זוג בזמן שמוציאים לפועל נישואין במתכונת בה האישה הינה "קניין" זה מטריד.
היכן העצמאות, ההדדיות, האופן שבו אופיו של כל צד בא לידי ביטוי בתוך ההלכות עצמן? באופן שבו המרחב הציבורי, הקהילתי והמשפחתי בא לידי ביטוי?
אינני מפקפק בכנות הכוונות, אבל גם רב שרואה בנשים כנעלות על הגברים בקרבתן הרוחנית או בבינתן היתרה, עדיין לא יוכל להרשות לעצמו להקשיב לבינה היתרה הזו כעדות בבית משפט, לתת לשיקול הדעת הזה להחליט שהיא זו שרוצה ליזום את גירושיה.
בדרכו, המסר הזה מחדד את הבעיה. אם זה כל כך ברור ש"זכר ונקבה בראם", כאחד, שווים במהותם הרוחנית, למה רק צד אחד יכול להיות חלק מהציבוריות הדתית? למה אל צד אחד מתייחסים כאל ילד או כאל אובייקט? מה באמת אלוהים רוצה, לשיטתך?

זה כבר לא פמיניזם, זו תגובה אינסטינקטיבית של המצפון.
אין שני אנשים בעולם, לא היו וככל הנראה לעולם לא יהיו, שחווים את אותו האל. כשם שפרצופיהם שונים, גם הניואנסים הדקים שאיתם הם מאמינים, ושבעזרתם מעוצבת תפיסה האלוהות שלהם (יהיו מאמינים או כופרים). האל הינו חזק ובורא, אדיר ונורא, חומל וסולח, אוהב ומעניק, מעניש ובודק, ארך אפיים ורב חסד, מלך והורה, והרשימה הלוא רק מחווירה ככל שהיא מתארכת, אבל לכל אחד יש בה תמהיל פנימי שונה מעט כאשר הוא מרגיש את אלוהיו, והדמות הפנימית, שלעולם אינה שלמה, כוללת בתוכה את ה"טוּב", כמו שאנחנו תופסים אותו, מייחלים אליו גם אם לפעמים לא מבינים אותו.
אבל הנפש מתמרדת כשהיא צריכה לראות באל מחוקק שמזלזל בנשים או בורא שבראן כיצורים בדרגה שונה. הנפש מתמרדת כאשר חוקים כוללים בתוכם, למשל, את האופציה הנוראית לעגינות, את ההרחקה מהציבוריות, את ההגדרה המקטינה. הלא אין זה יתכן. הכיצד?

התחושה הזו התעוררה בי מחדש לא רק עקב הכותרות האחרונות אלא בעיקר בעקבות ספרו של הרב דוד הרטמן "האל השונא שקרים" – The god who hates lies. הנקודה הנשית היא רק אחד הנושאים שהרב הרטמן מעלה בספרו והוא עוסק, בישירות, בלי להתחמק, במקומות הללו שבהם אנחנו מרגישים את הרגש המוסרי הבסיסי שלנו מתנגש עם ההלכה. הרטמן מפרט את הבעיות והקונפליקטים שהיחס לנשים מעלה ומדבר (לפי מיטב הבנתי) על הלכה שצריכה להתפתח מתוך נקודת מבט שבה המרכז הוא לא הצורך לשמור על אוסף חוקים סטטי וקבוע, מתוך אמונה שמהותו של האל היא היותו מחוקק ותו לא, אלא כמיהה להלכה שמביאה לידי ביטוי את רצונו של אל אוהב וחומל, אשר שאיפתו לצדק ולאמת. השפה שהרטמן מדבר בה, כרב אורתודוקסי מודרני, מעוררת תקווה שהתפתחות ההלכה יכולה להכניס לתוכה את החמלה האלוהית ולא להסתפק בתבניות משפטיות עקשניות. המחוקק יכול להיות מוסרי ויכול לשאוף אל אותו אינסטינקט של טוּב שהמצפון שואף אליו.

הייתי רוצה להאמין שלמרות שאפשר לראות בהלכה חוקי עבר שמתאבנים במקומם, אפשר גם לראות בהם חוקי נצח שמתפתחים תחת כל דור, וביחד עם כל דור, לעבר השלמות האנושית.
תורה אשר כוללת גם מצוות שבהן המציאות הלא-תמיד-נכונה-אבל-שעדיין-מוקדם-לשנותה הינה נסבלת לפחות עד שתעבור מן העולם (כמו דיני עבדים, למשל) וגם מצוות שעוסקות בחנוך המציאות ושמדריכות לעבר השלב המוסרי הבא, כמו צדקה, ענווה, קדושה והיחס לחבר. מדוע אפליית האישה לא יכולה להיות תפיסה שהתורה הסכימה לקבל באופן זמני כאשר להילחם בה היה חסר סיכוי ואשר היום צריך להתחיל לעצב מחדש, על פי עקרונות המוסר הכלליים שעולים מתוך כל שאר הטקסטים? ישנם חוקים ומצוות שחכמים לאורך הדורות כיווננו מחדש, שיפרו ורוממו. הלוא הכתוּבה עצמה היא התפתחות שכזו, וכמוה גם חרם דרבנו גרשום, וגם תקנות שהותקנו לאורך הדורות כדי לנסות לאפשר לנשים ליזום גירושים, והרשימה עוד ארוכה. למה לא המשכנו בשוונג?

אני לא פובליציסט. זהו אינו "מאמר דעה". כולה עוד פוסט.
כאשר התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, בחרתי מראש לצמצם את הכתיבה האישית מדי, "כתיבת היומן", מחד, ולהיזהר מכתיבת "מאמרי מערכת" עמוסי דעה, מאידך.
הדעות שלי אינן מספיק חדות בכדי שאתחיל לדקור איתן, ואת תפיסותיי אני מבסס יותר על הליכה בין טיפות הספק מאשר על האמונה שיש בי אמת גדולה שכולם צריכים לשמוע. אני מהמתלבטים, לא  מאלו שפיצחו כבר את החידה. כך שהטקסט הזה הוא בסך הכול צעקה קטנה, של תסכול. צעקה אישית, שמי יודע, יתכן אפילו שבטעות יסודה. הלוואי שאני טועה והבנתי לא נכון את המערכת.
אבל אם לא, האם לא הגיע הזמן שהקשר הגורדי הזה יפרם, אם זה בעזרת פסקי הלכה חדים ומהירים כחרב ואם זה בעזרת התקדמות כנה ואיטית, פרימה של פתיל אחרי פתיל?

ראשי הציבור הדתי, רבניו (ורבניותיו), האם בכם לא כואב הדיסוננס הזה?
האם לא הגיע הזמן שבמקום לשחק במי ישיר יותר חזק, ומי יתלה יותר מודעות בחוצות העיר, נתחיל להניע מהלך אמיתי שיתעסק בהגדרות המהותיות, שיפרק את הסתירה הפנימית הזו?
אולי אני לבד, אבל אם לא, מה נראה לכם שיעשה הדתי המודרני, הצמא לאמת ולרוחניות, כאשר יאלץ לבחור? בבחירה בין שתי האופציות, בין אל שמהותו הלכה סטטית קרה שאיננה מתיישבת עם המצפון הטבעי, לבין אל חומל ומוסרי אשר ההלכות שנאמרו בשמו אינן באמת רצונו האמיתי, מה נראה לכם שהוא יבחר?

מהפכות לא נוצרות כי צריך, אלא כי כואב.
אנחנו, הדתיים, דווקא מתוך האמונה, צריכים לכאוב יותר, צריכים לנסות ולפתור את הדיסוננס הזה, לפרק את הפצצה האמונית המתקתקת הזו.
לא למען הנשים, למען שלוות המצפון שלנו, למען הקב"ה אשר "זכר ונקבה בראם".
לפני שנאלץ לבחור, אנחנו חייבם לנסות להבין, לפתור, אולי לשנות.
"והאמת והשלום אהבו".

הקדישו 16 וחצי דקות מזמנכם להרצאה המרתקת הבאה של פול זאק, חוקר בתחום הניורו-אקונומיקס, תחום שבו חוקרים את האופן שבו אנשים מקבלים החלטות מנקודת המבט של חקר המוח.
ההרצאה של זאק מדברת על חומר ספיציפי אחד שלטענתו קשור ליצירת אמון ואמפתיה בין בני אדם – אוקסיטוצין. אוקסיטוצין הינו הורמון אשר מכווץ את הרחם בזמן לידה, מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה ומופרש בעת קיום יחסים, אבל היום הוא כבר נקשר במחקרים גם לאמהות (motherhood), מונוגמיה וקשרים חברתיים. יש הקוראים לו "הורמון האהבה". עכשיו, לפי זאק, הוא קשור גם לאמפתיה חברתית "רגילה" ורמות גבוהות שלו גורמות לנו לתת אמון באחר. הוא קורא לאוקסיטוצין "המולקולה המוסרית". זאק מתאר את הניסויים שבעזרתם בדק את האופן שבו ההורמון הזה משפיע על אמון בין זרים ואת הדרך "להפיק" ולהשתמש בו ביום-יום, בעזרת מסאז', ריקוד, תפילה או חיבוק (או שמונה חיבוקים ביום, אם להיות מדויק)…

ראיתם? יופי. אז כן, כל זה אכן מרתק, אבל מעלה מספר מחשבות.

ראשית, הקישור שפול זאק עושה למושג ה"מוסריות" איננו  באמת מדויק. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מאשר אמפתיה ואמון. יותר מזה, מוסריות היא הרבה יותר מאשר היחס לאחר בכלל. הדילמות המוסריות שהאנושות התמודדה איתן לאורך ההיסטוריה, האופן שבו אנחנו מגדירים אותה ומתחבטים בה איננה משהו שאלמנט כימי כזה או אחר יכול "לפתור". ככל היותר אפשר לומר שאוקסיטוצין מעלה את רמת האמון והאמפתיה שלנו, את הרגש החיובי שלנו כלפי אחינו האנושיים. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מזה, כמו שיודע כל סטודנט לפילוסופיה כבר אחרי השנה הראשונה.

שנית, הרדוקציה שהמחקרים שזאק מציג עושים לרגש האנושי מעט מציקה. האם המשמעות של כל זה הינה שאם רק נצליח להכניס מספיק אוקסיטוצין למאגרי המים של אזרחי העולם כולם יחיו בשלום ושלווה? האם ההקבלה שנעשית כאן בין האנושיות המורכבת של הרגשות לבין החומר המדיד הינה באמת כה פשוטה? ברור שלא. כנראה שגם זק בעצמו לא יטען זאת. אבל הגישה שעומדת בבסיס ההקבלה הזו היא חלק כבר מחיינו.

ההתנהגות האנושית כבר איננה נתפסת היום כ"ייחודית". בימי קדם נהגנו לסדר את העולם במדרגות – דומם, צומח, חי, מדבר. הגדרנו הבדלים מהותיים שישנם בין כל קבוצה כזו לחברתה. האופן שבו אנחנו תופסים את החיים היום, האופן שבו ילדינו יתפסו אותם, כבר שם את כל ה"מדרגות" הללו על אותה סקאלה. סקאלה ארוכה, רחבה, אבל רציפה. ההבדל בין צמח טורף שתופס זבוב כזה או אחר לבין דג סבלני שמחכה בפה פעור בעומק הים איננו מהותי, אלא כמותי. הם נמצאים על אותה סקאלה, פשוט אחד מורכב פחות מהאחר, אחד משתמש במנגנונים "רדודים" יותר מהאחר. כזה גם ההבדל בין הדג הזה לבין הדייג שמצפה בסבלנות על שפת הנהר. הדייג אולי מרכיב על כתפיו הצנומות רבדים פסיכולוגיים, חברתיים או סוציולוגיים אבל הם פשוט עוד לולאות של מורכבות בתוך מוחו. ה"חיים" הם לא מעמד חדש של החומר אלא פשוט חלק מרצף האפשרויות שעומדות בפניו כאשר הוא מתפתח. אנחנו לא מיוחדים. כמו אבן, ורד, כלב, רק יותר רחוק לאורך הדרך.

קל להתבלבל, בעיקר כאשר מסתכלים בהרצאה שלמעלה שמערבת מושגים רגשיים ומדעיים. שהרי בעולם חדש, המושגים הללו אינם מתקיימים עוד ביחד, מכיוון שהם קיימים בשתי נקודות הסתכלות שונות. כאשר קרל סייגן אמר ש"כולנו עשויים מכוכבים"הוא לקח את העובדה שמדעית בכולנו יש אטומים שהיו פעם חלק מכוכב זה או אחר, ואמר אותה באופן שמהדהד בנו באופן רומנטי. אלא שמושגים רומנטיים כאלה הינם חסרי משמעות למעשה, שכן החומר אדיש אליהם.
אנחנו מגדירים "אנושיות" ממקום שהינו רגשי. אנחנו גאים בדבר הזה שאנחנו קוראים לו "הרוח האנושית" אבל באותה נשימה מסבירים את ה"רוח" הזו לעצמנו בעזרת רצפים של סיבה ותוצאה חומריים.אחרי שילדינו או נכדינו ינחלו מאתנו את תפיסת העולם המדעית והמטריאליסטית שלנו (וזה לא המקום לבחון האם היא נכונה או לא, זה ויכוח פילוסופי ודתי שאינני מעז להכניס את ראשי בו כאן) יבוא יום שבו הם לא יוכלו יותר להתייחס אל ה"אנושיות" כאל מושג שנותן לקיומם משמעות מעבר לשאר הטבע.
אנחנו מתרוצצים ברחבי הקוסמוס מכוח אותה בעיטה קוסמית ראשונית שנקראת המפץ הגדול, הם יאמרו, וזה לא שונה מהתרוצצותן של הנמלים בחצר, של האבקנים ברוח או של האטומים בכוס המים. כאשר עוד ועוד איכויות נפשיות הולכות ומקבלות ביטויים כימיים, פיסיקליים ובנליים שכאלו, מה תהיה המסקנה? מה תהיה המשמעות של "להיות אנושי" מבחינת תפיסת העולם שלנו בעוד חמישים שנה, אם לא "להיות חומר, כמו כל השאר, רק עם מנגנון פעולה מורכב יותר"?

מאמר מעניין בנושא הזה כתב ק.ס. לואיס.
רובנו מכירים את לואיס בתור ההוא שכתב את סיפורי נרניה (ובראשם "האריה, המכשפה, וארון הבגדים") אבל הוא גם היה איש אקדמיה ותיאורטיקן נוצרי (קל למצוא הרבה אלמנטים נוצריים בסיפורי נרניה, אבל זה לא המקום).
ב-1945 פרסם לואיס מאמר קצר בשם Meditation in a toolshed (אולי "הרהורים בסדנת הכלים" יהיה תרגום מתאים) שבו דיבר על האופן שבו אנחנו חווים דברים ועל האם ישנה דרך "נכונה" לחוות אותם, להסביר אותם.
הוא מספר כיצד עמד יום אחד בסדנת הכלים החשוכה שלו ודרך סדק שמעל הדלת חדרה לחדר קרן אור. עקב היותו של החדר חשוך, קרן האור, ורסיסי האבק שריחפו בה היו הדבר הבולט ביותר, ולואיס ראה את הקרן מולו, כפס של אור. אבל כאשר זז ועיניו נכנסו אל תוך קרן האור, ראה לפתע משהו אחר לגמרי. שום סדנא כבר לא הייתה שם פתאום, גם שום קרן, מה שראה היה מעט עלים ירוקים שנעים על העץ בחוץ, ואת השמש הרחוקה, ממוסגרים בתוך העץ הסדוק שהיה מעל הדלת.

לואיס משתמש במקרה הזה כדוגמא לשני האופנים שבהם אנחנו יכולים להסתכל על דברים – מבחוץ, ולראות את הקרן או מבפנים ולראות את העלים. בעולם המודרני, הוא טוען, איכשהו התקבעה המחשבה שרק הסתכלות מבחוץ הינה לגיטימית ו"אמיתית", והסתכלות מ"בפנים" היא תמיד מיותרת ושגויה. הבחור אשר פוגש בחורה ועולמו מתהפך עליו באהבה עמוקה ועצומה מרגיש מ"בפנים" את מה ש המדען יראה מ"בחוץ" כאוסף של אינטראקציות של החומר האפור במוחו בשילוב אולי של מספר חומרים כימיים, נטיות גנטיות והתניות חברתיות. כך גם ניתן לעשות למחשבותיו של המתמטיקאי או הפילוסוף, לתפילתו של האדם הדתי, או לבכיו של הילד על הצעצוע השבור שלו. מדוע, שואל לואיס, שכנענו את עצמנו שהבחינה "מבחוץ" של דברים היא הנכונה יותר, המתאימה יותר, ה"אמתית" יותר?

ברור שהסתכלות מ"בפנים" לא תמיד נכונה. כאשר הפרא רוקד את ריקוד הגשם בטחונו הפנימי בהצלחת הריקוד לא באמת אומר משהו על העולם האמתי, והעובדה שהעלם מהפסקה הקודמת התאהב באותה נערה, לא אומרת שהוא לא טועה ונמשך אחר תכונות שלמעשה אינן קיימות בה. אבל, טוען לואיס, ישנן לפחות שתי סיבות מדוע אי אפשר לסמוך תמיד על ה"בחוץ".
ראשית, להתעלם מה"בפנים" זה בעצם לדבר על משהו שאינך יודע מה הוא. סטודנט לרפואה יכול ללמוד על כאב, על סיבותיו, גורמיו, האופן שבו הוא בה לידי ביטוי והסימנים לקיומו, אבל לא תהיה משמעות אמתית ללימוד הזה אלא אם כן "היה בפנים" וחווה פעם כאב. ללא זה, הלימוד ריק מתוכן. אם אתה לא יודע מה זו אהבה, כבוד, פחד, חיבה, כל העיסוק מסביב הופך בסך הכול למדידת מספרים ריקים מתוכן. אתה יכול לקרוא לדבר שאתה מודד בכל שם שתרצה, אם לא היית "בפנים" לא תבין מה אתה מודד ולעסוק בחווייתו של "אחר" מבלי להבין אותה, זה לעסוק ב"כלום".
שנית, כל חוויה של "בחוץ" הינה גם חוויה של "בפנים", אומר לואיס. כאשר חוקר המוח מנתח את מחשבותיו של המתמטיקאי, ומסביר שהרהוריו אינם יותר מתנועה קלה של חומר אפור במוח, גם מחשבתו שלו יכולה להתפרש באותה צורה, אם אנחנו "יוצאים" ממנו. כל חוויה שאנחנו מפרשים מבחוץ, הינה חוויה פנימית כשלעצמה. איפה עוצרים?

הניסוח של לואיס מדויק יותר משלי וגם מעניין יותר (ואני ממליץ לקרוא את המאמר שלו ליתר בהירות, הוא יחסית קצר) ומסביר אולי מדוע כאשר אתם קוראים את המילה "אמפתיה" – גם אחרי הסרטון שלמעלה – מה שמתעורר בכם איננה המילה "אוקסיטוצין", אלא החמימות המקשרת הזו שאין לה באמת שם. כן, יתכן שלא נצליח אף פעם לצאת לגמרי החוצה.
לי, ככותב, הטענה של לואיס על כך שאי אפשר לגשת אל חוויה כאל משהו שנמדד מבחוץ, אלא צריך להבין אותו מבפנים לפחות פעם אחת היא משמעותית. חשוב לאסוף חוויות בשביל להעשיר את עצמך בהבנה של עצמך ושל האחר, ולא להתייחס רק אל הביטוי החיצוני שלה כאל משמעותה. אבל גם אנשים "רגילים" מבינים שלדבר על החומרים שיש לנו זה נהדר, ולהקביל את הרגשות העמוקים והמורכבים שלנו לאוסף פעולות כימיות זה אולי אפילו נכון מבחינה מדעית, אבל זה לא איך שאנחנו רוצים לחיות את חיינו. זה לא איך שאנחנו חיים אותם, בפועל. אנחנו חיים מבפנים, ועד לרגע זה לפחות, האנושות, כחברה, כמין, לא מוכנה להרפות ממה שהיא חווה שם בפנים, לא משנה כמה ניסויים והוכחות יראו לה שמבחוץ זה אפרפר, מדיד, קר, בנאלי ואולי אפילו ניתן למניפולציה. גם אם נקפיד לחבק שמונה פעמים ביום כמו שזאק מציע, נעשה את זה לא בשביל לשמור על רמות הורמונליות תקינות, אלא פשוט בשביל להיות שמחים, מאושרים.

מאיפה נבחר להסתכל בעתיד, והאם זו תהיה תמיד אותה נקודה?
המאבק הפנימי הזה, הדואליות הקיומית שהאדם המודרני נשאב אליה, של איך לתפוס את עצמנו ואת חוויותינו, לא נראים כמשהו שעומד להיות מוכרע בקרוב. אבל גם אם המאבק הזה יוכרע, לפחות נוכל לשמוח בזה  שאנחנו ,אנשי הדור הזה, זכינו לראות את שני הצדדים, לטעום משתי האפשרויות, ולהתלבט.