לחיים יש את הקצב שלהם. לאנשים מסביב, לחברה שסובבת כל אחד מאיתנו, יש את הקצב שלה.
הקצב שאדם ממציא לעצמו, כאשר הוא מגיע, מדי פעם, יכול להיות מעורר וגם נחוץ, מפחיד וגם כמעט בלתי ניתן לעצירה. 
פתאום, לרגע, משהו שלך, שלא ניתן להכחיש. היציאה החוצה מהכל והכניסה פנימה, אל משהו אישי.
יתכן שזו הסיבה שברגעים הגדולים בחיינו אנחנו "מחסירים פעימה".

Beat, פרויקט הסיום של אור בראל [אתר, בלוג] מבצלאל, הוא מימוש נהדר של חוויית היציאה מחוץ לקופסא והיצירה של הקצב האישי, שכל אחד צריך לחוות לפחות פעם אחת.

[מקור]

מהי מקוריות? עד כמה יש סיכוי להגיד משהו שלא נאמר כבר לפני?
ואיפה עובר הגבול שבין השראה ממשהו קיים לבין שימוש בו?
ברביעיית הסרטים שלו, Everything is a remix, מנסה קיברי פרגוסון להראות איך התהליך היצירתי עצמו, תמיד בנוי מעמידה על כתפיהם של אחרים, בין אם מדובר בתהליך יצירה מוסיקלי, ספרותי או טכנולוגי.
האופן שבו אנחנו בונים דברים חדשים תמיד מורכב מהעתקה ובניה מחדש של דברים קיימים, הוא אומר, ומביא לא מעט דוגמאות מתחומים שונים ומיצירות שונות.

עידן הסימפול

סדרת הסרטים הזו מעניינת ומומלצת לא רק בגלל השאלות החוקתיות שהיא מנסה לעורר, אלא גם בגלל ההבנה שמחלחלת לאורך הצפייה. הכל בנוי על משהו אחר.
הנה למשל בסרטון הראשון, שעוסק בעיקר במוסיקה:

מוסיקה הנה דוגמא טובה לפתיחת סדרת הסרטים הזו, בין השאר מכיוון שקל לזהות את המקומות שבהם שימוש בחומרים ישנים בא לידי ביטוי. גאונות מוסיקלית עוברת shift מסוים ככל שהזמן מתקדם. אם הגאוניות של באך הייתה קשורה לאופן שבו הצליח לשזור נושאים בווירטואוזיות מתמטית, זו של היוצרים הפופולאריים קשורה יותר לאופן שבו הם מפרשים אלמנטים מוסיקליים קיימים בדרכים חדשות.
מתי זו גניבה מוסיקלית ומתי זו השראה או שימוש בגבולות הסביר? נדמה שההגדרה הזו עדיין איננה ברורה. אם תרצו ללמוד עוד על הנושא, עם דגש על הז'אנר המוסיקלי, תוכלו למצוא את הבלוג That song sounds like אשר מביא זוגות (ויותר מזה) של שירים שאיכשהו נשמעים ממש דומים זה לזה או לשמוע את ההרצאה הבאה על The Amen Break.
The Amen Break הוא אולי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופן שבו סימפול עובד בעולם המוסיקלי.
מדובר בשש-שבע שניות של תופים (לשמיעה כאן) שהופיעו לראשונה בקטע אינסטרומנטלי של להקת The Winstons בשנת 1969, ואשר איכשהו הפכו להיות קטע התופים המסומפל ביותר אי פעם. מדובר כנראה באלפי קטעים מוסיקליים (בעיקר היפ-הופ ומוסיקה אלקטרונית לסוגיה) שמשתמשים ב-7 השניות האלו, גם אם רק ברקע ובאופן מעורפל. בכתבה מיוחדת שהקדיש "האקונומיסט" לקטע הזה, הוא הגדיר אותו בתור "שבע שניות ששינו את פני המוסיקה" ואתרים מיוחדים קמים ומוקדשים לקטע התופים הזה ולאיסוף השירים שמשתמשים בו.
סימפול, בעולם המוסיקה היום, הוא חלק ממאבק. מאבק על המהות של זכויות יוצרים ומשמעותן ועל ההגדרה של יצירה ויצירתיות. זה בא לידי ביטוי שבסרטים שנעשים על הנושא ובתהילה הולכת וגדלה של יוצרים מוסיקליים שמגדירים את מה שהם יוצרים, המאש-אפ, בתור היצירות של דור האינטרנט.

הכל כבר נכתב

אבל בואו נמשיך, כי לא על זה באמת רציתי לכתוב. החלק השני של Everything is a remix עוסק כבר בעולם הקולנוע.
כאמור, מומלץ לראות את כל ארבעת הסרטים בסדרה. (השלישי עוסק בהמצאות טכנולוגיות והרביעי באספקטים חוקתיים).

לאופן שבו כל יצירה קולנועית היא תוצר של אוסף השראות ניתן למצוא הרבה יותר מדוגמא אחת.
מספר סרטונים מומלצים בנושא הזה, יכולים להיות הסקירה של המטריקס או של "קיל ביל" (סרט שכולו, אגב, מחווה אחת גדולה) מאותו בית יוצר של Everything is a remix, או הסרטון הזה שמראה איך סצנת הפתיחה של "אינדיאנה ג'ונס" יכולה להבנות, בצורה זו או אחרת, מקטעים מסרטי הרפתקאות ישנים משנות ה-20 ועד שנות השבעים. סרטון מנפץ נאיביות לא פחות הוא הסרטון הבא (מומלץ) שמראה כיצד דיסני ממחזרים קטעים מהסרטים שלהם, ומשתמשים בתבניות האנימציה של סרטים ישנים ליצירת סצנות "חדשות". (ועוד לא דיברנו על כמה הפוסטרים של הסרטים האלו דומים זה לזה… (תודה שילה))

הנושאים שפרגוסון מעלה בסרט השני מעניינים לא רק את מי שיוצר סרטים, אלא גם את מי שיוצר סיפורים שמיועדים למדיומים אחרים. סיפורים וספרים, אם להיות מדויק יותר.
אנחנו רגילים לחפש דברים שונים בסיפורים שאנחנו קוראים. זה יכול להיות חיפוש אחר בריחה, אחר תובנה חדשה, אחר זווית הסתכלות חדשה על העולם, אבל נראה לי שמי שכותב היום, מהקרביים, מהנשמה, רוצה להשיג שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
הבעיה היא שנראה שיותר ויותר קשה להשיג את הדבר השני.

כל יוצר הינו תבנית הסיפורים שקרא, והיצירות אליהן נחשף.
לפעמים הוא משתמש בהן בצורה מודעת ולפעמים לא, אבל כל יצירה עומדת על כתפיהן של אלו שהשתרבבו לראשו של היוצר לפניה. יצירה מקורית אמתית, אשר מצליחה לזהור ללא שום קשר לקונטקסט, ואשר מצליחה לבטא מחשבה חדשה שאיש מעולם לא חשב – זהו אתגר שספק בעיני אם מישהו עמד בו בעשרות השנים האחרונות. העובדה שאנחנו חיים כאשר לפנינו נאמרו ונכתבו כבר כל כך הרבה מילים הופכות את היכולת שלנו להגיד משהו חדש לנדירה יותר ויותר.
זה מתסכל, ככותב שנאבק למצוא זווית חדשה לחיים וגם כקורא שמרגיש שהוא מואכל באותם נרטיבים ורעיונות שוב ושוב. אבל זה לא עוצר שם.

זה כבר יותר מרעיון תועה כזה או אחר. הסיפורים שאנחנו נחשפים אליהם (ואני מתכוון בעיקר לאלו שבונים את התרבות הפופולארית) כבר בנויים בתבניות בדוקות ומוכחות מראש שבאופן מודע ולא מודע אנחנו מתכווננים אליהן.
לדוגמא, פרגוסון מזכיר בסרט למעלה (גם אם בחטף) את ספרו של ג'וזף קמבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים". קמבל מגלה בספרו את התבנית הבסיסית לכל סיפור שעוסק ב"גיבור", ומראה כיצד לאורך ההיסטוריה, המיתוסים שאנחנו משתמשים בהם בתרבויות שונות והאגדות הגדולות של האנושות כמו גם הסיפורים המודרניים יותר, עוסקים בתהליך בעל תבנית בסיסית שחוזרת על עצמה ואשר מכילה אלמנטים קבועים.
קמבל מגדיר בספר את ה Monomyth – תבנית בעלת שלושה שלבים בסיסיים (ו-17 תת-שלבים פנימיים) שמתארים באופן כללי את כל סיפורי הגבורה או ההרפתקה הגדולים. על פי התבנית הזו, ניתן בעצם לחזור וליצור סיפורים בעלי תחושה "מיתית", ויוצרים שונים אכן השתמשו בתבנית הזו גם ביצירות מודרניות שאנחנו מכירים, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

כריסטופר ווגלר, מפיק סרטים וכותב הוליוודי, כתב מזכר קצר על פי ספרו של קמבל, ויצר בו תבנית שדיסני השתמשו בה מאוחר יותר בסרטים כמו "אלדין" ו"מלך האריות".
מאוחר יותר הוא פיתח את המזכר לספר שלם שנקרא The Writer's Journey: Mythic Structure For Writers, ואשר היום הינו אחד מספרי הבסיס בכתיבה לסרטים. הצורה שבה סרט צריך להבנות על פי ווגלר הינה בתבנית הבאה:

אנחנו פוגשים את הגיבור בעולם שלו, הרגיל. הגיבור מקבל קריאה לצאת להרפתקה. (זה יכול להיות גילוי מסוים, חוטפים את אשתו, הוא יוצא לחפש אוצר, מה שלא יהיה). הוא לא רוצה כל כך לצאת, ומעדיף להישאר במקומו אבל מתרצה לבסוף, לאחר שהוא פוגש מנטור, מישהו שנותן לו את ההכוונה המתאימה.
הגיבור עושה משהו או עובר משהו שמהווה מעבר לעולם האחר, למציאות הלא רגילה (נגיד, מגיע לבית ספר לקוסמים, או נכנס למטריקס…) ובעולם הזה הוא פוגש בעלי ברית, אויבים ועובר מבחנים שונים.לאחר מכן הוא עובר "גבול" נוסף, ומגיע למקום אפילו עמוק יותר בעולם החדש הזה, שם הוא עובר איזשהו מבחן גדול יותר, משמעותי וזוכה בפרס מסוים (תובנה על עצמו, כוח מיוחד, אהבה…). הוא יוצא לדרך חזרה ובה עובר חוויה נוספת, המבחן אחרון והקשה ביותר, אשר משנה אותו. וכך הוא חוזר לעולמו, עם התוספת או השינוי אשר גורמים לו לחזור למציאות שנעלה על זו שיצא ממנה.

אם אתם לא בטוחים שהבנתם, לווגלר יש סוכנות יעוץ לכותבים שבה יוכלו להסביר לכם את הקונספט.

אבל כשמדברים על תבניות בכתיבה וביצירה, לא מדובר רק על התבנית הבסיסית של ה Monomyth. כולנו מכירים את התבניות הז'אנריות החוזרות על עצמן. בספר "סיפור", למשל, מתייחס רוברט מקי לכל סוגי התבניות שאנחנו כבר מכירים כצופים בסרטים – עלילה הכפרה, שבה עובר הגיבור שינוי מוסרי מרע לטוב, עלילת העונשין שבה הוא עושה בדיוק ההיפך (ונענש), עלילת הניסיון שבה כוח הרצון של הגיבור עומד מול פיתוי, עלילת ההתפכחות…
בספר בשם "שבע העלילות הבסיסיות", למשל, מפרט הכותב כריסטופר בוקר, שבע עלילות בסיסיות לכל הסיפורים שם בחוץ: התגברות על רוע גדול, "מסחבות לעושר והצלחה" (סינדרלה), חיפוש למציאת X (מה שזה לא יהיה), מסע למקום קסום וחזרה משם,  גיבור וגיבורה שחייבים להיות ביחד ומצליחים לבסוף, הגיבור מושחת או רע אשר קמל ומפסיד מול עינינו, או גיבור שנולד מחדש לאחר שהוא מבין את טעותו הגדולה. כל מה שנכתב ויכתב, על פי בוקר, שייך לאחת משבע העלילות הללו.
אבל מקוריות נמצאת בפרטים, תגידו. אל תשאל, יש לי רעיון לעלילה עם טוויסט מ-ט-ו-ר-ף!  אף אחד לא חשב על זה!
בבקשה, למה שלא תבדקו את TvTropes.org? אתר ויקי שמאגד בתוכו את כל מהלכי העלילה שאתם רק יכולים לחשוב עליהם (כי מה לעשות, מישהו כבר עשה את זה לפניכם).
חשבתם של סיום לסיפור שבו מתברר ש"הכל היה חלום"? כבר עשו את זה. אולי נעשה שהאיש הרע ינצח? נעשה. אולי נעשה שמישהו ימות ויחשוב שהגיע לגן עדן ואז יגלה שזה בעצם…? been there done that.
אם אתם מעוניינים לרפות את ידיכם בתור כותבים ולגלות איך כל רעיון עלילתי כבר נעשה ויותר מפעם אחת, אתם מוזמנים לאתר הזה (ותודה לאורי שגילה לי אותו).

החיים כסיפור

העובדה היא שנרצה או לא, אנחנו כבר מצפים לתבניות האלה.
בין אם אלו התבניות ה"גדולות" שמגדירות את מהות הסיפור ובין אם אלו הפכים הקטנים שאנחנו מצפים להם בז'אנר (מישהו מכם מכיר סרט אימה שאין בו "רגע הקפצה" שמתברר כ"בעצם לא קרה כלום"? מתישהו ראיתם קומדיה רומנטית שאין בה דמות משנה מטורללת? האם אי פעם קרה לכם שראיתם סרט פעולה שהסצנה הגדולה ביותר שלו הייתה בהתחלה?) אנחנו כבר מהונדסים לקבל את הסיפורים שלנו בצורה מאוד מסוימת.
כל כך רגילים לזה, שאנחנו כבר מצפים לקבל את התבניות האלו בחיים עצמם.

לא רק בסדרות הדרמה. גם בפרסומות, גם בתוכניות הריאליטי שאנחנו צופים בהם, אין הרי קשר אמיתי ל"מציאות". העריכה בריאליטי, למשל, נועדה להציג לנו דמויות ועלילות שאנחנו" מכירים". יש לנו "סיפורי סינדרלה" שבהם אנשים מרקע "קשה" מקבלים את "הזדמנות חייהם", אנחנו פוגשים את עלילת הכפרה כאשר הדמויות מתוודות על עבר לא מוסרי או בעייתי ומראות איך התוכנית משנה אותן לטובה,  הגיבורים שלנו נכנסים ל"בית", "וילה" או מקום קסום אחר שבו חלים חוקים אחרים ושמהם הם יצאו לאחר שלמדו "על עצמם המון", ועוד כהנה וכהנה.
למעשה, כל מה שאנחנו מקבלים מהתקשורת והתרבות סביבנו, חייב להיות בנוי בתבנית סיפורית שאנחנו מכירים. בין אם אלו חדשות, תכניות ללימוד חשבון או תחקיר על בתי חולים אנחנו צריכים לקבל את ה"גיבור" שלנו, אנחנו צריכים שיהיה "קונפליקט" אנחנו זקוקים למסע פנימי או חיצוני שמישהו יעבור, לאתגר שמולו הוא יתייצב. הכל מוצג מולנו כדרמה, בין אם היא עדיין בשלבי התפתחות ("התלבטות לקראת תקיפה באירן") בין אם היא בזמן ה"עימות" או ה"מסע" ("אלפים יוצאים לרחובות לדרוש צדק חברתי") ובין אם זה אחרי שהגיבור חוזר לביתו ואנחנו סוקרים את מסעו ("שלוש שנים לאחר שחלתה בסרטן, X עוסקת היום בעיקר בהתנדבות עם קשישים") .
לא מדובר כאן רק על בידור ("בידור הוא אידאולוגית העל של השיח הטלוויזיוני כולו. לא חשוב מה מתואר…הטלוויזיה נמצאת שם כדי לשעשע ולבדר אותנו". ניל פוסטמן/בידור עד מוות) אלא על החיים כסיפור. כל מה שמוצג בפנינו צריך להיות מוצג בתבנית שאותה נרצה לקבל, שאותה נכיר. סיפורים הם האופן ה"טוב" ביותר שבו מידע יכול להיות מועבר אלינו.

אבל האם זה קורה גם בחיים האישיים שלנו?
האם אנחנו הופכים את עצמנו לסיפורים, כדי להפוך את החיים עצמם לנגישים יותר לעצמנו?
מג קרפנטר, גיבורת הספר "היקום הטרגי שלנו" של סקרלט תומס, הינה סופרת צעירה שמעבירה בין השאר סדנאות כתיבה שבהן היא מתארת את התבניות הללו ואת "שבע העלילות" שכל הספרות הפופולרית תמיד תתיישר על פיהן. מה שמחלחל בין השורות של מחשבותיה הינה גם האופציה שאנחנו בונים את החיים שלנו עצמם על פי התבניות הסיפוריות שאנחנו מכירים.
אנחנו אוהבים את האנדרדוג בספורט – בשביל לראות סיפורי סינדרלה. בחורה יכולה להיות "קשה להשגה" פשוט בשביל שהדרך אליה תהיה כזו שתהפוך את המטרה למשמעותית. היא מציבה דרקון בסיפור, אחרת, הגיבור לא באמת "השיג" אותה, אחרת היא לא משהו שעברו "מסע" בשביל להגיע אליו.
הייתכן שאנחנו כל כך שקועים בנרטיבים וטכניקות של סיפורים שאנחנו הופכים את עצמנו לדמויות, בשביל שהחיים ירגישו לנו אמיתיים?
האם אנחנו יוצאים לטיול אחרי צבא, בשביל לעבור את "מסע החניכה" שגיבורים עוברים בסיפורים?
האם אנחנו מעמידים את עצמנו באתגרים או במצבים מערערים בכדי שנוכל להתרסק ו"להיוולד מחדש"?
האם אנחנו מקשים על עצמנו במציאת זוגיות, עבודה או אושר, רק בכדי שכאשר נשיג אותם נרגיש שההישג משמעותי, שעברנו "תהליך"?
ואולי אנחנו גם יוצרים לעצמנו דמות ולא רק עלילה. ממצבים את עצמנו בחברה בתור הסייד קיק , שלא ילקח יותר מדי ברצינות, בדמות "המנטור" שעסוק בעיקר באמירות עמוקות ועשייה "משמעותית" אבל כמוביל של אחרים לאושרם, או בדמות מושא תשוקה של הגיבור, מישהו שאחרים יוכלו לשאוף אליו?

האם אנחנו כל כך מתקשים להיות עצמנו, בפשטות, עד שאין לנו ברירה אלא להשתמש בטכניקות הסיפור ובתבניות שהתרבות מציגה בפנינו בשביל לכתוב לעצמנו סיפור, משהו שירגיש "אמיתי" מספיק, שיביא אותנו לסיפוק שהסרטים, תכניות הטלוויזיה והפרסומות מבטיחים לנו?

מה היה קודם – החיים או הסיפור?
האם התבניות האלו, החיים כתהליך, החיים כמאבק, החיים כמסע, החיים כאוסף של מבחנים, היו שם קודם, ואנחנו יצרנו לאורך ההיסטוריה את הסיפורים שלנו על פיהן, או שיצרנו סיפורים באופן הזה רק כי כך הן משכו את הלב ואחר כך יישרנו את תפיסת העולם שלנו שתתאים להן? ומה נכון יותר לעשות עכשיו?

ביצירה, כאמור למעלה, מחפש היוצר שני דברים עיקריים – אמת ומקוריות.
בעולם שבו המקוריות הולכת ונעלמת מעצם זה שכל מה שיכול להיאמר כבר נאמר וכל מה שיכול להחוות כבר נחווה, בעולם שבו החיים עצמם נמצאים בסיכון להיות פרפרזה על הסיפורים שאנחנו גדלים עליהם, הצורך באמת נעשה גדול יותר.
אנחנו מזהים את זה בתוך עצמנו.
אנחנו עדיין, לפעמים,  נמשכים יותר לאותנטיות מאשר לרעיון ערוך היטב. זה קורה לנו בסיפורים הגדולים, זה קורה לנו במוסיקה זה אפילו קורה לפעמים בריאליטי. יש בנו כמיהה למשהו אמיתי, בדיוק כמו שיש בנו  סקרנות ל"דבר שלא ראינו קודם".

יכול להיות שאנחנו לפעמים מעצבים את עצמנו כסיפורים, זה נכון. יכול להיות שכלום, כולל החיים עצמם, כבר לא מקורי.
אבל אם נהיה מספיק כנים עם עצמנו ונבין שאנחנו מתפתים לדרך הזו,דרך התבניות, לא נתעלם מהעובדה שהחיים עצמם הם סיפור אחד גדול.
כשנחיה את חיינו, כשניצור, סיפורים או את עצמנו, לא נחפש אחר המקורי בלבד, אלא גם אחר משהו שמרגיש אמיתי.
זה מה שמגדיר בתקופתנו את היצירה. החיפוש אחר אמת פנימית, יכול להיות מניב יותר מאשר חיפוש אחרי המקוריות העלילתית כי האופן שבו אנחנו כל כך שונים זה מזה, גורם ל"אותנטיות" שלנו להיות הדבר ה"מקורי" ביותר בנמצא.

אותנטיות, לאו דווקא מקוריות. זו הסיבה שאנחנו אוהבים דברים מסוימים. הם מרגישים לנו אמיתיים.
אולי אם נהיה מודעים לזה כשאנחנו יוצרים את עצמנו, נלמד כך גם איך לאהוב את עצמנו יותר.

לא חייבים את רוברט לואיס סטיבנסון ואת "אי המטמון" בשביל להדליק את דמיונו של בן האנוש הממוצע.
גם היום, ללא שודדי ים וללא מפות שעליהן איקסים שמסמנים את מקום האוצר (או שלא) אנחנו עדיין מחפשים מטמונים אבודים במקומות שונים בעולם.
רוצים לצאת לחיפושים? למה שלא תסעו לאי אוק, אי קטן בגודל פחות מחצי ק"מ רבוע, על יד חופי קנדה, שבו אמור להיות קבור אוצר שמנסים לחפור מתוך האדמה כבר מאז אמצע המאה ה-19? או אולי פשוט תבדקו את הרשימה הזו של אוצרות אבודים ותקימו משלחת חיפוש קטנה?

האינטרנט מספק לנו הזדמנויות לחיפושי מטמון בסדרי גודל קטנים יותר, גם אם לאו דווקא מהנים פחות. ואפילו לא צריך להתקשר לחמיצר בשביל זה.
זה מתחיל עם חיפושים שמבוססים על תוכנות כמו google earth. האתר הזה קידם משחק שבו צריך לפתור חידות שהכילו רמזים למקומות בעולם ובעזרת שימוש בגוגל-ארת' למצוא את הפתרון. הפרס לפותר היה 50 אלף יורו. לצערי, הוא "היה". המשחק הזה נגמר לפני שלושה ימים בערך, בסוף מרץ…
אופציה אחרת, שגם כוללת יציאה מהבית הינה שימוש באתר כמו  Geocaching. כאן מקבלים קואורדינטות של מקומות, מזינים אותם למכשיר GPS (או לסמארטפון) ויוצאים לדרך לחפש את התיבה שמוחבאת אי שם.
כל אחד שמוצא את המטמון המוסתר לוקח את מה שמוחבא ושם משהו אחר, בשווי דומה ואז מחביא מחדש. הרעיון הוא להשתמש בחיפוש המטמון כדי לעודד טיולים בטבע.
באתר קהילת הגולשים הגדול Reddit יש תת-קהילה שנקראת findit. הרעיון הוא פשוט – חברי האתר מחביאים פרסים קטנים במקומות שונים בעולם, מצלמים אותם ומעלים את התמונה. מי שמזהה את המקום יכול ללכת ולמצוא שם את הפרס (ואז לצלם את הגילוי ולהעלות גם את התמונה הזו, בשביל לשתף את השאר). 
התוצאה היא אוסף אנשים שמעולם לא נפגשו וכנראה גם לעולם לא יפגשו, שמשאירים אחד לשני מתנות במקומות שונים בעולם.

וזה רק מהמעט שהספקתי לגלות.
עוד קצת חיפוש יכול לגלות עוד רמזים וחידות שונות שהאינטרנט מסתיר.
על רמז אחד כזה מספר יוצר הסרטים הבריטי אדם בוצ'ר, בסרט שהינו ערבוב של אנימציה, אתרי אינטרנט נידחים, סרטוני יו-טיוב ואתרי חדשות.

(מי שמעוניין לראות את האתר שמופיע בסרט, יוכל למצוא אותו כאן. מי שרוצה לברר את העובדות מאחורי הסיפור, יוכל לעשות זאת כאן)

אם רציתם ואם לא, כנראה שיצא לכם לשמוע בימי חייכם חידת הגיון כזו או אחרת.
שלא כמו חידות מתמטיות "רגילות" שיכללו לרוב שקי זהב שצריך לשקול או כדורים שצריך למצוא בחושך, חידות הגיון בדרך כלל יכללו עיסוק בקשרי משפחה כאלו או אחרים ובאנשים שמשום מה נוהגים תמיד להגיד רק אמיתות או רק שקרים ואשר מאוד חשוב לך לגלות מי מהם דובר מה (ועל ידי מספר קטן מאוד של שאלות, כמובן).

אלו מכם אשר חובבים חידות הגיון כנראה יגלו עניין בספר "מה שמו של ספר זה?" מאת ריימונד סמוליאן, העמוס בחידות הגיון שונות, רובן מהסוג שדורש ממך לשאול שאלות בכדי לגלות את דוברי האמת והשקר (אבל לא רק). אך גם בספר הזה (אם זכרוני אינו מטעני, וככל ששרדתי אותו) לא תמצאו כנראה את החידה הבאה, חידת ההיגיון הקשה ביותר בעולם.

נתקלתי בה במקרה בדף ויקיפדיה אקראי (כל המידע שכאן, לקחתי משם, כמובן. אני לא באמת מבין בדברים כאלו).
את החידה פרסם לראשונה הלוגיקן ג'ורג' בולוס במאמר בירחון הרווארד לענייני פילוסופיה.

וככה זה הולך:

יש לכם שלושה אלים ששמם 'אמת', 'שקר' ו'אקראיות'.'אמת' תמיד דובר אמת, 'שקר' תמיד דובר שקר ואילו 'אקראיות' אומר אמיתות ושקרים באופן אקראי לחלוטין.
עליך למצוא מי הוא מי ע"י שלוש שאלות כן-לא בלבד.
בכל שאלה אפשר לפנות רק לאחד מהאלים והם לא הולכים לענות ב"כן" ו"לא" אלא במילים בשפה שלהם – "דא" ו"ג'א".
כמובן שאינך יודע איזו מילה מייצגת "כן" ואיזו מייצגת "לא".
עוד נתונים למעוניינים: אפשר לשאול אל זה או אחר יותר מאשר שאלה אחת ומותר שהשאלה השניה (או האל אליו מפנים אותה) תהיה תלויה בתוצאות השאלה הראשונה (כלומר לא חייבים להחליט מראש מה יהיו כל השאלות במדויק).

נסו לחשוב לבד לפני שתציצו בתשובה הבאה.

הפעם, בלי הרבה דיבורים.
הנה סרטון קצר, מופק בצורה איכותית למרות היותו פרויקט קטן שנוצר ע"י במאי מתחיל.

אין קלישאות כמו קלישאות של סרטים.
"המדריך לגיבורי פעולה" ("The Action Hero's Guide to Saving Lives", אם אתם מתעקשים על השם המלא) הוא סאטירה קצרה על הסרטים הללו, שבנויה בסגנון "לקום אתמול בבוקר".
תהליך הפיתוח כולו ארך פחות משבעה שבועות , והצילומים נדחסו לארבעה לילות .
אתם מוזמנים לצפות (ולנסות לזהות, בין השאר, את קלישאת סרטי הפעולה הגדולה מכולן, צעקתו של וילהלם).

[מקור]

המאה העשרים הביאה בכנפיה התקדמות מדעית גדולה ומהירה יותר מכל המאות שקדמו לה. המאה הנוכחית, לפי ההערכות, הולכת לשבור גם את השיא הזה.
ועדיין, כמו שאמרה כבר גברת סטרייסנד, ככל שאנחנו לומדים יותר, כך אנחנו מבינים כמה מעט אנחנו יודעים. מחקרים ודרכים להשגת מידע מצליחים לענות על שאלות, אבל גם תמיד לפתוח דלתות שמאחוריהן מסתתרים סודות חדשים. ובלי קשר לכל זה, ישנן גם תעלומות קטנות וגדולות, לאו דווקא מדעיות, שמחכות לתשובה. לפעמים אנחנו עונים בספקולציות, לפעמים בניחושים, לפעמים בקונספירציות, ולפעמים בצמרמורת קלה.
האינטרנט מאפשר לגלות לא רק את התשובות שהאנושות גילתה אלא גם את התעלומות, לסוגיהן השונים. ויש הרבה תעלומות.

אז הנה כמה.

קולות ממעמקי הים

נתחיל אולי מהקולות. יש מיקרופונים בים, כאלו שממשלת ארצות הברית, או אולי יותר נכון להגיד, הרשות האחראית לאוקינוסים ואטמוספירה, שמה שם בשביל להקשיב לצוללות רוסיות ושאר מרעין בישין. אלא שהים הוא עדיין אחד האזורים הפחות נחקרים על גבי כדור הארץ, והקולות שהמיקרופונים הללו קולטים מגיעים לפעמים ממקורות לא ברורים.
אחד הקולות המפורסמים שהוקלטו אי שם באוקיינוס השקט, בשנת 1997, הינו ה"בלופ". מדובר בגל קול בתדירות נמוכה מאוד, אבל חזק עד כדי כך שהוא נשמע על ידי מיקרופונים בטווח של 5000 קילומטרים.
מדענים שוללים את האופציה שמדובר בקול מעשה ידי אדם, ולמרות שהוא נשמע מעט כמו בעל חיים, הוא חזק פי כמה וכמה מאשר הקול החזק ביותר הידוע לנו, קריאתו של הלוויתן הכחול.אם זו חיה, היא עצומה בגודלה…
במקור הקול אורך כדקה שלמה, אבל כשמאיצים את ההקלטה (בערך פי 16) כדי שאוזן אדם תוכל לקלוט אותו, הוא נשמע כמו בועה ענקית שיוצאת מאיפשהו שם למטה. (לשמיעה)
"הבלופ" אולי מפורסם יחסית, מכיוון שהוא כה חזק, מה שהופך אותו למוזר יותר כשמחפשים לו הסבר, אבל ישנם קולות בלתי מוסברים אחרים עמוק בים. המיקרופונים קלטו גם Upsweep, קול שנשמע כמו אזעקה של אוטו, או בעלי חיים מוזרים שצורחים זה אל זה, אי שם בעומק, באמצע הדרך בין דרום אמריקה ואוסטרליה. גם כאן יש צורך להאיץ של ההקלטה בערך פי 20, בכדי שנוכל לשמוע אותה.(לשמיעה)

ויש עוד. מה דעתכם על "ג'וליה", קול מוזר שאורך כ-15 שניות, אי שם מעומק האוקיינוס השקט מ-1991, ושנשמע כמו אשה ממלמלת? (לשמיעה)
או אולי slow down, קול מוזר שאורך 7 דקות שבה נשמע תדר שהולך ויורד לאט לאט.כשמקשיבים לו הוא מזכיר קצת את השניות האחרונות של צופר שנמוג.(לשמיעה)
ואיך אפשר בלי "הרכבת", קול מוזר, שעולה לתדר יציב יחסית ונשבר כמה פעמים ממש כמו צופר רכבת אשר מתקרבת לתחנה, רק מתחת למים.(לשמיעה)
 (כל ההקלטות מואצות (לרוב פי 16) ומקור כולן (וגם רוב התמונות בפוסט) מהערך המתאים בויקיפדיה.  וההקשבה להם בלילה, לבד בחדר, יכולה להיות קצת קריפית).

יש גם את "הקווקר" – קולות שמזכירים קרקור צפרדעים ששמו צוותי צוללות רוסיים במקומות שונים מתחת למים ושלא ברור מקורם עד היום.
ויש עוד, ולא רק בים. "הזמזום", למשל. קול בתדירות נמוכה מאוד (ככל הנראה מקסימום 56 הרץ) אשר נשמע רק ע"י חלק מהאנשים במקומות מסוימים וספיציפיים בעולם ואשר קשה מאוד להקליט אותו. אנשים שונים בארצות הברית, אנגליה או קנדה, דיווחו שהם שומעים אותו, ולרוב הוא מורגש יחד עם ויברציה מסוימת באוויר, ונשמע "ברור יותר" בלילה. למרות שהוא נחקר ע"י מומחים באוניברסיטאות מאוקלנד ומקיימברידג' המקור שלו עדיין איננו ברור.

ומצד שני, למה ללכת דווקא לקולות שמקורותיהם לא מוסברים? גם הקולות שאנחנו יודעים את מקורם יכולים להיות לא מובנים.
ה"שירים" ששרים הלוויינים הכחולים, למשל, הולכים ונעשים נמוכים יותר ויותר בכל שנה, ואיש אינו יכול להסביר מדוע. מדובר בפחות מהרץ בשנה, אבל הנתונים המצטברים מראים – מאז שנות השישים המאוחרות, "גובה" השירים ששרים הלוויתנים ירד ביותר מאשר 30 אחוזים והסיבה הינה עדיין תעלומה.

שידורים ממקורות עלומים

לא רק קולות יכולים להגיע ממקורות לא ברורים. גם שידורי רדיו או טלוויזיה יכולים להיות מסתוריים או מוזרים.
המקרה הפשוט ביותר הינו כנראה מקרה גניבת התדרים שהתרחש בנובמבר 1987. שידוריהן של שתי תחנות טלוויזיה בשיקגו הופרעו על ידי שידור של אדם במסכה שליהג שטויות מסוגים שונים וביצע מספר מחוות גסות כלפי המצלמה. המקור של השידור לא נחשף עד היום. אבל, נו, בקטנה.
תחנת הרדיו הרוסית UVB76 הנה כבר מקרה מעט יותר מוזר.
תחנת הרדיו הזו, משדרת במשך 24 שעות ביממה קול זמזום מונוטוני חזק ומעצבן שחוזר על עצמו בערך 25 פעם בדקה. לתחנה הזו ניתן להאזין כבר מאז 1982, אם בא לכם לשמוע צפצוף טורדני (לשמיעה כאן) ומדי פעם, בזמנים נדירים, השידור של הצפצוף נקטע וקול ברוסית אומר משהו, וחוזר עליו כמה פעמים. זה קרה בערך 7 פעמים במהלך 20 שנה. בכל שאר הזמן- צפצופים מונוטוניים, אך כאלה שבהקשבה זהירה ניתן לשמוע שהם נעשים כאשר ברקע יש קולות או שיחות מרוחקות. למרות שכנראה שמצאו את המשדר שממנו מגיעה תחנת הרדיו, לאף אחד אין מושג למה בדיוק היא משמשת.
יתכן ש-UVB76 משמשת להעברת מסרים לאנשי צבא או ריגול, מה שרבים מעריכים שהינו גם תפקידן של תחנות המספרים. מדובר בתחנות רדיו שונות, אשר כל מה שהן משמיעות הינו רצף של מספרים, או אותיות ולפעמים צלילים או קודי מורס. הקול שמדבר הוא לרוב קול אשה מלאכותי. (לשמיעת דוגמא – כאן), למי בדיוק הן מיועדות, ובאיזה אופן משתמשים בהן, זה כנראה משהו שלא נדע בקרוב.

אבל עם כל הכבוד למסרים מוזרים מעשה ידי אדם, כנראה שסיגנל ה"וואו" הינו הדוגמא האמיתית למסר בגלי רדיו שהינו מסתורי באמת.
ב-15 לאוגוסט 1977, קלטו האנטנות של SETI שידור באורך 72 שניות שהיה דומה מאוד למה שהחוקרים ציפו לקבל, במקרה של שדר מכוכב אחר (ניתן לשמוע את השידור עצמו כאן).
כך לדוגמא, הם ציפו לשדר בתדירות 1420 מגה-הרץ (או יותר נכון 1420.40575177 מגה-הרץ) שכן מימן (שהינו האטום הנפוץ ביותר ביקום) "מהדהד" את התדר הזה טוב במיוחד, מה שאומר שאם רוצים לשלוח תדר רדיו שיגיע רחוק ככל האפשר בחלל – בו כנראה עדיף להשתמש. הסיגנל שהתקבל ב-77 היה מורכב משני תדרים, שניהם קרובים מאוד לתדר המצופה, ושניהם רחוקים ממנו באותה מידה (1420.356  ו-1420.4556).
כאשר ד"ר ג'רי אימן גילה את השדר בתדפיס המחשב, הוא סימן אותו בעיגול וכתב לידו !Wow.
חישוב המקור שממנו הגיע האות היה מסובך אבל האיזור שאליו הגיעו בסופו של דבר הינו איפשהו במערכת הכוכבים "צי סגיטריי", אשר נמצאת באיזור קבוצת הכוכבים "קשת", בערך 200 שנות אור מכאן…
הסברים שונים (חוץ מאשר אות מישויות תבוניות) הועלו למקורו של האות. החל מ"נצנוץ אטמוספרי" ועד להשתקפות של אות שנשלח מכדור הארץ ופגע במשהו בחלל. המקור האמיתי של האות עדיין לא ידוע, והוא לא חזר ונקלט מאז שוב.

הנעלמים והמופיעים

אבל בואו נעלה מהלך.
למשל, בואו ננסה להבין לאן נעלמה מושבת רואנוק, קבוצה של מעל 120 איש, בריטים שהגיעו להקים מושבת ב"עולם החדש" אי שם באיי רואנוק, שבצפון קרוליינה, ב-1587.
מנהיג קבוצת המתיישבים, ג'ון וויט, חזר לאנגליה שלושה חודשים לאחר הקמת המושבה בשביל להביא אספקה ועזרה נוספת, אך התעכב יותר משלוש שנים עקב בעיות שעוררה המלחמה בין אנגליה לספרד באותן שנים. כאשר חזר למושבה בסופו של דבר, ב- 1591, היא היתה ריקה. 90 גברים, 17 נשים ו-11 ילדים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, ובמקום לא היו שום סימנים למאבק או קרב כלשהו. ברמזים היחידים היו המילה Croatoan  (שמו של האי הסמוך) והאותיות CRO שהיו חרוטות על עצים באיזור. הבתים היו מפורקים, מה שהעיד שהעזיבה לא נעשתה בדחיפות, והעובדה שלמרות שוויט הורה למתיישבים לסמן צלב מלטזי על עץ מסוים במקרה שהם יפונו בכוח, שום צלב כזה לא נמצא, רמזה שהמתיישבים לא הוברחו. 
מספר תיאוריות עלו לאורך השנים לגבי היעלמותם של המתיישבים ללא סימן. מעבר לאי השכן, התערבות עם השבטים המקומיים, העלמות בים בדרך למקום אחר או התקלות בקניבלים הן חלק מהן. אבל עד היום לא באמת ידוע מה קרה לתושבים של מה שמכונה "המושבה הנעלמת" והם לא השאירו אחריהם עקבות.

אם מדברים על היעלמויות, אין צורך לחפש מושבות שלמות. כמות האנשים שנעלמים בעולם באופן מסתורי יכולה לפרנס הרבה פוסטים, אבל ישנן עדיין כמה היעלמויות שנחשבות מוזרות במיוחד.
זו יכולה להיות היעלמותו של הייל בוגס, פוליטיקאי אמריקני בכיר שמטוסו נעלם מעל אלסקה ב- 1972, שמעולם לא נמצא, ואשר יש שקושרים זאת להתנגדותו ל"תיאוריית הכדור הבודד" ברצח קנדי. 
או העלמותו של פרדריק וולנטיץ', טייס ססנה בן עשרים, אשר נעלם ביחד עם מטוסו באוסטרליה באוקטובר 1978. הוא אמנם לא היה פוליטיקאי, אך לפני שנעלם ניהל בקשר שיחה עם מגדל פיקוח באיזור בה סיפר על כלי טייס לא מזוהה שמרחף לידו. זה מרחף וזה לא מטוס, הוא אמר.
בהקלטת השיחה עם וולנטיץ' ישנו סגמנט של 17 שניות בהן נשמע "קול מגרד מתכתי". מיותר לציין ששום כלי טיס לא היה אמור להיות באיזור באותו זמן. וכמובן, מטוס הססנה נעלם ומעולם לא נמצא.
התיאוריות כוללות את האופציה שוולנטיץ' ביים את היעלמותו, את האפשרות שהוא טס הפוך וחשב שהשתקפות האורות שלו הינה כלי טיס אחר ואת האופציה שאיבד אוריינטציה והתרסק לים. אה, וכמובן את האופציה שנחטף ע"י חייזרים.

ואם יש לכם זמן, למה לא תבררו מה קרה לצוות המקצועי של האוניה "מרי סלסט" שהתגלתה ריקה מכל יושביה בדצמבר 1872?
ספינת הצלה אחת היתה חסרה, כמו גם הניירת של הספינה והכרונומטר של הקפטן. אבל על השולחן בחדר האוכל עדיין היו מונחות צלחות עם אוכל שלא נגעו בו וכל המטען, כולל כלי הערך, נותר במקומו, מה שמוריד את האופציה של שודדי ים.
התיאוריה הסבירה ביותר בעיני היסטוריונים מדברת על העובדה שהיתה זו הפעם הראשונה שבה המטען הכיל גם אלכוהול ותשע מתוך 1701 החביות שהיו על הספינה נמצאו ריקות. מה שקרה, הם טוענים, הוא שעקב סוג החביות בהן הוחזק האלכוהול, נפלטו החוצה אדים וקיטור בלחץ גבוה שגרמו לקפטן לחשוב שהמטען עומד להתפוצץ. הצוות ירד לספינת ההצלה, הספינה לא התפוצצה בסופו של דבר, אלא פשוט התרחקה מהם, והם נשארו לבד בלב ים.
כמו שאתם בוודאי מבינים, יש עוד כמה תיאוריות, וחלקן הרבה יותר מוזרות.

אה, ואחרי שאתם מוצאים את הצוות של "מרי סלסט" סעו דרומה לאי בובה (Bouvet). זה אי קטן, אחד מהנידחים ביותר בעולם, אשר היבשה הקרובה ביותר אליו הינה במרחק 1600 קילומטרים. וקוראים לה אנטרקטיקה.
ספינות לא ממש עוברות באיזור הזה אבל אולי לכם תהיה תיאוריה של מי סירת ההצלה הנטושה שנתגלתה שם ב-1964. עם מעט צידה, ללא שום סימן מזהה, וללא אנשים בתוכה
. וזה לא שלא היו בה אנשים. המשוטים שלה, למשל, כבר היו על היבשה, כמה מאות מטרים ממנה.

וכמו שאנשים נעלמים, לפעמים הם גם מופיעים.
למשל בנג'מין קייל, גבר שהינו בערך בן 60 ואשר נמצא ב-2004 אי שם בג'ורג'יה. לא קוראים לו באמת בנג'מין קייל, הוא סובל מאמנזיה ואין לאף אחד מושג מי הוא.
קייל נמצא ע"י מנהלי סניף של ברגר קינג, שוכב בין פחי האשפה שמאחורי הסניף.
ללא ארנק, בלי מסמכים מזהים אבל עם כוויות שמש ועם מה שנראה כמו מספר חבלות בראש. קטעי הזיכרונות שיש לו כוללים זיכרונות מילדות באינדיאפוליס, זיכרונות מאוניברסיטת קולורדו וידע נרחב על ציוד להכנת אוכל במסעדות. הוא גם טוען ששמו הפרטי הינו באמת בנג'מין.
עם זאת, אף ממצא שמאמת את זהותו לא נמצא וכל המאמצים שנעשו בנושא – כולל חיפוש על פי טביעת אצבע, חיפוש לפי DNA, הופעות בטלוויזיה ובעיתונים והיפנוזה- לא נשאו פרי. אף אחד, כולל בנג'מין בעצמו, לא יודע מי הוא.

אבל לא רק אנשים שלמים מופיעים בלי הסבר. לפעמים רק חלקים מהם. מאז אוגוסט 2007 נשטפו לחופי ים סאליש ארבע עשרה כפות רגליים כרותות.
הן היו שייכות לחמישה גברים, אשה אחת ועוד שלושה בני אדם שמינם לא ידוע.רק ארבע מהן זוהו עד היום בעזרת מידע גנטי. הספקולציות כוללות רוצח סדרתי וגם כרישים, אבל אף אחד לא באמת יודע מה המקור לתופעה המוזרה הזו.

מיסתורין היסטורי

אבל עם כל הכבוד למסתורין של המאות האחרונות, התעלומות הגדולות באמת הן אלו שההיסטוריה משאירה לנו.

כמו למשל כתב יד וויניץ', ספר מאויר מהמאה ה-15 שלאף אחד אין מושג מי כתב אותו, בשביל מה, מה בדיוק תוכנו ובאיזו שפה.
הספר מכיל 240 עמודי קלף (כנראה מתוך כ-270 שהיו במקור) ואשר בהם טקסט בשפה שאיש מעולם לא הצליח לפענח ואשר טובי מפצחי הצפנים לא הצליחו לפצח. איורים של צמחים, מפות כוכבים ואנשים מפוזרים בטקסט אבל גם בהם לא הצליחו להשתמש.
ניסיון לגלות למשל את מהות השפה ע"י בדיקת שמות הצמחים שמצוינים ליד הציורים עלה בתוהו לאחר שהתגלה שרוב הצמחים שמצוירים במסמך לא קיימים כלל. הטקסט עצמו נראה כמו שפה אמיתית, ולא כמו קוד, אך זו שפה שאיש איננו יודע מה מקורה, והתיאוריות לגבי מקור המסמך נעות מלאונרדו דה וינצ'י, לרוזנת הונגריה רצחנית, למסר חייזרי בעברית או בכלל לזיוף מתוחכם. (מידע נוסף ניתן למצוא כאן, בבלוג של אלי אשד)
שפה לא ידועה אחרת ניתן למצוא על דיסקית פייסטוס, דיסקית חימר עגולה שמתוארכת לבערך 2000 שנה לפני הספירה.
הדיסקית, בקוטר של כ-15 ס"מ, נמצאה בכרתים בתחילת המאה העשרים ומכילה 241 "מילים" אשר בנויות מ-45 תווים שונים ואשר סובבות אותה במבנה מעגלי.
איש לא הצליח עד היום לפענח מה היא והאם יש משמעות למה ש"כתוב" עליה, אבל מכיוון שיש בה סימנים שחוזרים על עצמם, ומכיוון שהסימנים הללו הוטבעו בעזרת תבנית, מדובר בדפוס הקדום ביותר בעולם.

תעלומות היסטוריות גדולות לא פחות הינן ממצאים ארכיאולוגיים שנראים מתקדמים מדי טכנולוגית יחסית לזמנם, או שפשוט לא ברור מה תפקידם.
מנגנון אנטיקיתרה , לדוגמא, הינו ככל הנראה המחשב המכני הקדום ביותר שמצוי בידינו ואשר השתמשו בו לחישובים אסטרולוגיים. הוא  מתוארך לשלהי המאה השניה לפני הספירה (!).
יותר משלושים גלגלי שיניים מרכיבים אותו ובעזרת הזנה של התאריך ניתן לחשב בעזרתו את מיקומי השמש, הירח וכוכבים אחרים. המנגנון הינו כה מורכב שעד היום עדיין חוקרים אותו ומוצאים בו ממצאים חדשים, כמו חוגה פנימית שבעזרתה ניתן היה לחשב את מחזור של ארבע השנים של המשחקים האולימפיים.
או שאולי "הבטריה מבגדד" הינה הטוענת לכתר כממצא הארכיאולוגי המפתיע. כד החימר הקטן הזה, בן אלפיים שנה, היה על פי השערות מסוימות תא גלווני, כלומר תא אלקטרוכימי שהשתמש בתגובות כימיוות על מנת לייצר זרם חשמלי (או מה שיותר סביר, לגרום לשכבת זהב דקה להיווצר מעל מוט ברזל שהונח בתוכו). אם ההשערה הזו נכונה, החבר'ה במסופוטומיה המציאו מנגנון שדומה לסוללה שהמציא אלסנדרו וולטה בסוף המאה השמונה עשרה, הרבה הרבה זמן לפניו.
ממצא אחר, מוזר יותר, הינו התריסריון הרומאי. אוביקט חלול קטן, בעל 12 דפנות אשר עשוי ממתכת או אבן, שמגיע כנראה מאיזור המאה השניה או השלישית לספירה.
בערך מאה תריסריונים כאלו נתגלו ברחבי אירופה, ואין לנו מושג למה הם שימשו.
ההשערות נעות בין מחזיקי נרות, קוביות משחק או אולי כלים בעלי משמעות דתית, אבל נראה שזה משהו שהרומאים השאירו לנו בתור תעלומה.

והיד עוד נטויה

יש אמנם גבול לכמה שאלות או לכמה פליאה אפשר לדחוף לפוסט אחד. אבל כל כך הרבה סימני שאלה מחכים עדיין לתשובה.

האם הסלעים שמתחת למים בחוף יונגוני, ואשר נראים כמו מדרגות מסותתות היטב,  הינם סלעים טבעיים או מעשה ידי אדם? ואם מעשה ידי אדם, מתי ואיך?

מי היו האנשים שיצרו מעל 300 כדורי אבן גדולים אשר נמצאו מפוזרים ברחבי קוסטה ריקה? ולמה?

מי יצר את אריחי טוינבי, הודעות מוזרות אשר משובצות בתוך המדרכות במעל 24 ערים בארצות הברית?

מה הרג את תשעת המטיילים שלא חזרו ממעבר דייטלוב שבהרי אורל? ומדוע לפני מותם הם יצאו בבהלה יחפים מהאוהלים שלהם, אל תוך שלג כבד בטמפרטורה של מינוס שלושים מעלות? מדוע הבגדים שלהם היו רדיואקטיביים כשמצאו אותם? ומדוע למרות שלא היו סימנים של מאבק, שניים מהם נמצאו עם גולגולת שבורה, שניים עם צלעות שבורות ואחת ללא לשון?

מי היה די.בי. קופר, האדם המסתורי שחטף מטוס בואינג 727 בשנת 1971, ושלאחר שהשיג כופר של 200 אלף דולר, קפץ מהמטוס בעודו באוויר וצנח את הלא נודע?

מדוע כל מי שבא במגע עם גלוריה רמירז, ואשר נחשף לגופה או לדמה נעשה חולה? ולמה הריח הדם שלה כמו אמוניה?

האם שארלוט מוברלי ואלינור ג'ורדיין אכן חוו "גלישת זמן" ופגשו את מארי אנטואנט?

מה גרם למגיפת הריקודים ב- 1518 בצרפת, שבה אנשים רקדו ללא מנוחה במשך כחודש עד אשר מתו מהתקפי לב או תשישות?

ומה יש באיזור הזה ברוסיה שחשוב עד כדי כך שבשבילו הם מטשטשים או משנים בפוטושופ כל צילום לווין שניתן להשיג?

הו, כן.
יש לנו עוד הרבה מה לגלות…

למרות מה שנראה לפעמים, התעלומה הגדולה של החיים היא לאו דווקא "מה זאת אהבה?" אלא "איך לעזאזל שומרים עליה?".
בעולם שבו לבחור את הבחירה הבאה תמיד מפתה יותר מאשר לדבוק באמת הקודמת, וכאשר נוחות תמיד נחשבת נחשקת יותר מאשר מחויבות, גם לאהבה יש את "מדד ההישחקות" שלה, והוא עולה כל הזמן בשנים האחרונות בבורסת הרגשות החמוצים.
ובכל זאת, כאשר אנחנו מגלים אהבות שמחזיקות מעמד, אנחנו מצליחים לקבל קצת אוויר לנסות בעצמנו, לנצח את הסטטיסטיקות, ולשמור את הלחלוחית שברגש גם במזג האוויר היבש הזה.
המנצחים במשחק אינם אלו שעונים של השאלה "מה זאת אהבה?" אלא אלו שמפצחים "מה זאת אהבה שנשארת?".

לאחר מותו של סבה, ב-2007, גילתה לורן פליישמן, צלמת מניו יורק, מכתב אהבה שכתב לסבתה בזמן מלחמת העולם השניה.
בהשראת המכתב הזה, היא יצאה למסע אישי שבו צילמה זוגות שנמצאים ביחד מעל 50 שנה, בפרויקט אשר לו קראה Love ever after.
בעזרת התמונות והציטוטים שהיא מביאה מפי הזוגות, היא מנסה לשמר את סיפוריהם ואת האופן שבו הם הצליחו לשמור את אהבתם.

אלו לא צילומים דרמטיים. הם צילומים כמעט פשוטים, של רגעים פשוטים ואנשים פשוטים (אולי כי אהבות פשוטות הן הכי טובות).
לפעמים הם משירים מבט למצלמה, לפעמים מתעלמים ממנה, לפעמים פשוט עסוקים מדי בבן הזוג מכדי לתת למצלמה תשומת לב.
ניתן ומומלץ לראות את הצילומים והציטוטים, חלקם באתר של פליישמן וחלקם גם בפרויקט של  Time magazine ובטח בעוד מקומות ברחבי הרשת.

אחרי שלוש שעבדה על הפרויקט על חשבונה האישי, החליטה פליישמן לפנות לציבור כדי לעזור לה. במסגרת אתר מימון הפרויקטים Kickstarter היא מבקשת מאנשים לתרום כך שתוכל לצלם עוד כ-15-20 זוגות, ולהכין מכל התמונות ספר מיוחד שיכלול אותם ואת סיפוריהם.
אם אתם רוצים, יש לכם בערך עוד חודש לתרום כאן. הנה סרטון ההסבר שלורן הכינה לפרויקט.

איזה יופי. באמת.

אז האוסקר מתקרב, והנה משוחרר לרשת אחד המועמדים בקטגורית סרט האנימציה הקצר, הן בתור סרטון והן בתור אפליקציה לאייפד (חינם).
The Fantastic Flying Books of Mr. Morris Lessmore הינו סרט אנימציה שיצר אולפן חדש יחסית בשם Moonbot studios. "הספרים המעופפים" הינו מעין סרטון שבו הם מציגים את יכולתם, הן הטכנית והן בכל הקשור ליצירת סיפור. הוא זכה כבר בכמה פרסים עוד לפני המועמדות הזו לאוסקר, והאפליקציה גם היא זכתה בשבחים.

אבל לא אספר יותר מדי.
הסרטון בוים ע"י ויליאם ג'ויס וברנדון אולדנבורג ומכיל, בין השאר, מחוות לקוסם מארץ עוץ ולבאסטר קיטון, אבל בעיקר הוא מכיל הרבה אהבה לספרים ולסיפורים. כזו שממש מצליחה לעבור דרך המסך. תענוג.

[מקור]

אחת ההשלכות של העידן המודרני הינה היעלמותם של בעלי המלאכה מנוף היום-יום.
החייטים, הנגרים, האנשים שאשר מקדישים את חייהם ללימוד אומנות מסוימת, פיזית, ואשר מבצעים אותה בעזרת ידיהם, ישירות על החומר.
היעילות התעשייתית, מהפכת המידע ותרבות השימוש החד פעמי שלנו גורמת לנו לנוע כחברה על הסקאלה – מהיוצר אל המייצר, מבעל המקצוע אל המקצוען.

כן, יש לנו "מומחים לתחומם" גם היום.
אבל יותר ויותר אנחנו מוצאים את עצמנו בעבודות שבהן אנחנו מתעסקים בבלתי משיש. אנחנו מתעסקים ב"מידע" או ב"רעיון", אנחנו לוקחים אלמנטים רעיוניים, אורזים אותם בצורה הנכונה, מפסלים אותם לתוך התבנית המתאימה ומוציאים אותה לעולם, כתוכנה, כאפליקציה, כאתר אינטרנט, כ"כלי פיננסי", כיעוץ. אנחנו סוחרים בדברים שמנהלים את העולם אבל אינם באמת קיימים בו. וגם כאשר אנחנו יוצרים דברים, ממש, בפועל, דברים שאפשר להחזיק ביד ולהשתמש בהם, אנחנו יוצרים אותם לרוב בעזרת אוטומטים או רובוטים, בונים אותם על פסי יצור שבהם לאף אחד אין באמת את כל הידע, כי זה לא יעיל. לכל אחד מבעלי המלאכה במפעלים שלנו יש ידע ספציפי, על בורג כזה או אחר, צביעת החלק הזה או כיפוף החלק ההוא. על תהליך היצירה עצמו, המלא, האישי, אנחנו הולכים ומוותרים, למען היעילות, למען כוחות השוק, למען העיצוב ה"נכון" והעתידני.

ואין בזה משהו "טוב" או "רע", זו פשוט הצורה שבה האבולוציה התעשייתית מתפתחת. כוחות חדשים עולים וכוחות אחרים מצטמצמים. איכותם ויוקרתם של בעלי המלאכה המומחים נעשית פועל יוצא של נדירותם ולא רק של עצם העבודה שהם מבצעים. היחס האישי של היוצר, האופן שבו הוא חי את ה –craft שלו, הינם חלק ממה שנותן לחפצים "אישיות" כשאנחנו מחליטים בכל זאת לחפש משהו שיוצר ביד.

סדרת הסרטים Made by hand חוגגת את קיומם של האנשים שמייצרים דברים ישירות, בידיהם, ומתוך אהבה לאומנותם. נקודת המוצא של יוצרי הסדרה הינה שה"דברים" בהם אנחנו מקיפים את עצמנו חשובים ואומרים משהו עלינו. המקור של החפצים שלנו ,האופן שבו נעשו הוא חלק מהגדרתם ומהגדרתנו, לא רק השימוש בהם. הסרט הראשון שלהם היה על בחור שהקים מזקקת ויסקי וג'ין משלו בניו יורק, והשלישי, שיצא בקרוב יעסוק במגדלת דבורים. הסרט שמוצג כאן, מספר את סיפורו של ג'ואל, סופר שהפך ליוצר סכינים.
משהו בצורה שבה הסיפור מסופר, באופן שבו הדגש איננו על המוצר אלא על חווית יצירתו והדרך שהובילה אליה, יוצר אווירה כמעט רומנטית, והופך את הסרטון הזה, על איטיותו, על פרטיו הקטנים, על התהליך שאותו הוא מתאר, לעוד ניצחון קטן של האישי.

אח, האינטרנט. קשה לפעמים לשכוח אבל האינטרנט הינו קצת יותר מאשר פייסבוק. 
יש בו סרטוני חתולים ואתרי קניות שמוכרים חזירים מאירים,יש בו סטטוסים שנונים בעיני עצמם (לא יותר מ-140 תווים, כמובן) ואוסף עצום של בלוגים יומרניים, יש בו (קצת יותר מדי) ממים וחבר שלי סיפר לי לאחרונה, שיש לו מכר שהחבר שלו טוען שיש באינטרנט אפילו פורנוגרפיה, תאמינו או לא.
אבל חשוב לזכור שהרשת, אשר התחילה כרשת בין אוניברסיטאית, בימיה הראשונים, היא עדיין מקור עצום למידע. אני לא מדבר רק על ויקיפדיה ושלוחותיה, הדרך הטובה ביותר לעשות שיעורי בית בבית הספר מבלי להשקיע יותר מחמש עשרה דקות, אלא על עולם שלם של אתרים, חלקם בתשלום וחלקם חינמיים לגמרי, שמשתמשים בכוח של הקישוריות האינטרנטית בכדי ללמד, להפיץ את מה שפעם מעטים יכלו להשיג.

זה מגיע עקב הנוחות וההוזלה של כל התהליך אבל גם בגלל שהרשת מאפשרת לדברים לקרות ולרצונות טובים להיות מופצים דרך הכבלים (ובאוויר) לכל מקום. אם פעם יכולת לתת ולעזור רק לסובבים אותך, היום אתה יכול לתת לרצון הטוב שלך לזרום לכל מקום בעולם, לפעמים במהירות של 100 מגה. המהירות הזו גם מביאה ליצירת דברים חדשים בעזרת חוכמת ההמונים. אז כן, היא גם מאפשרת לרוע ומרירות לעבור על כבליה, אבל ככה זה כלים יעילים. אפשר לכופף אותם לפי מי שאתה, לעצב אותם בדמותך.

וכך, כאשר הגולש mhertel בפורום Reddit באינטרנט הציע לחברי הפורום לבנות ביחד רשימה של המקומות הטובים ביותר ברשת שמאפשרים ללמוד אונליין, התוצאה הייתה רשימה מרתקת (ואקלקטית) של אתרים שונים ועמוסי מידע.
על בסיס ההודעה הזו נבנה הרעיון לפוסט שלפניכם.
הנה כמה המלצות למקומות נהדרים ללמוד בהם:

Khan academy הינו אתר ללא מטרות רווח אשר הוקם ע"י סאל קאן (או קאהאן) על מנת לאפשר גישה לחינוך ברמה גבוהה לכל מי שרוצה. האתר כולל (כרגע) כ-2,700 סרטוני וידיאו כמעט בכל נושא אקדמי שאתם יכולים להעלות על הדעת. מה שהתחיל כאוסף סרטוני יו-טיוב שקאן הקליט בשביל ללמד את בני הדודים שלו, הפך לאתר שלא רק מפיץ ידע בכמות מטורפת של תחומים אלא לכלי שמורים משתמשים בו בכיתה עצמה. קאן עזב את עבודתו ואסף צוות של אנשי תוכנה שגם מתחזקים את האתר וגם יצרו תוכנה שבעזרתה אפשר לתרגל את הנושאים שלומדים בעזרת הסרטונים, ותוכנות שמנתחות את האופן שבו התלמידים לומדים ומתרגלים ועזרתם מורים בכיתות משנים את האופן שבו הם מלמדים ועוקבים אחר התקדמות התלמידים שלהם בצורה יעילה יותר. קאן עדיין מקליט סרטונים באתר ואם אתם מתעניינים או לומדים אלגברה ליניארית, היסטוריה של האמנות, בנקאות, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה, כלכלה או עוד הרבה נושאים אחרים – יש שם משהו גם בשבילכם. המודל שקאן יצר הפך להיות מצליח במיוחד, ומיליוני תלמידים בכל הגילאים משתמשים בו (יותר ממאתיים אלף רשומים כמנויים). ביל גייטס מקדם אותו ומפרגן לו, ומהשיחה שלו ב-TED, שמצורפת כאן, ניתן ללמוד על האופן שבו האתר שלו משנה את תהליכי הלימוד בכיתות ואצל תלמידים.

את TED כנראה לא צריך להציג כבר. בטח לא למי שמגיע לאתר הזה מדי פעם. כאן כבר לא מדובר על נושאים אקדמיים בסיסים או לימוד במובן הרגיל של המילה אלא בעיקר בהרצאות מרתקות שכמעט תמיד מגלות לנו משהו על המדע, הטבע האנושי או גבולות היצירתיות. מאבולוציה ועל מיחשוב, משירה ועד חינוך, ההרצאות הקצרות של אירועי TED (ושל אירועים "בנים" שנעשים על פי מתכונתם) כמעט תמיד מצליחות לתת נושא למחשבה, להרהור או לשיחה. מה שהחל מכנס בנושאי טכנולוגיה, בידור ועיצוב (TED הם ראשי התיבות של  Technology, Entertainment, Design) הפך למשהו גדול הרבה יותר. ל-TED יש שני כנסים מרכזיים כל שנה, בראה"ב ובאנגליה, ועוד כנסים רבים, שפועלים על פי אותה שיטה שנקראים TEDx (ואשר גם בתל אביב לא מזמן אחד מהם). הרעיון הפשוט הוא הינו הרצאות של מקסימום 20 דקות (ולפעמים גם הרבה פחות) שעוזרות לדור חסר הריכוז שאנחנו חיים בו  אבל היתרון הגדול הוא בדוברים שנבחרים בקפידה ובנושאים במרתקים שהם מעלים. מעבר לזה, הדיונים עצמם שמתפתחים באתר מתחת לכל סרטון, יכולים להגיע לפעמים למקומות מעניינים ומלאי ידע בעצמם, לאו דווקא כמו הטוקבקים הממוצעים שכולנו מכירים.  התכוונתי לשים כאן סרטון לדוגמא. אז התכוונתי. נראה אתכם בוחרים רק אחד.

University of Reddit שהינו אתר שנוצר ע"י  הקהילה שמאחורי האתר הקהילתי Reddit, הינו ניסיון ליצור חווית לימוד קהילתית עולמית. ל"רדיט" יש הרבה תת-קהילות, שעוסקות בנושאים שונים אבל ה"אוניברסיטה" איננה קהילה רגילה לפי התבנית של אתר אלא הינה מעין אתר-בן שבו כל אחד יכול להכנס וללמוד דברים חדשים, כל אחד יכול ליצור קורס וללמד בו, כל אחד יכול להירשם לקורסים וללמוד בהם. הכל חופשי, הכל חינם. המשתמשים, מורים או תלמידים, משתמשים בכלים טכנולוגיים חינמיים שונים בכדי להעביר הרצאות ל"כיתה" וירטואלית. כל תלמיד יכול להיכנס ולצאת מקורסים כרצונו. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אפשר למצוא שם עשרות קורסים מלימוד לטינית דרך עריכת תמונות בפוטושופ ועד לכתיבת תסריטים או עיונים בניטשה.

אז נכון שהסרטון הכי נצפה ביו-טיוב היום הינו בייבי של ג'סטין ביבר (680 מיליון צפיות, ריבונו של פתח תקווה!), אבל יש בו עוד דברים חוץ מאשר שירים על יום שישי, תינוקות שנושכים אצבעות או כלבים מדברים. YouTube Education הינו ערוץ פנימי באתר שמאגד את כל סרטונים במקורות לימוד ואקדמיה שונים. Khan academy ו-TED נמצאים שם, כמובן, אבל גם סרטונים מאוניברסיטאות מכל העולם, כמו מערוצים של הרווארד, MIT, ייל או קיימברידג'.  מעבר לנושאים האקדמיים, תוכלו למצוא שם גם סרטונים ממקורות כמו נשיונל ג'אוגרפיק, נאס"א, לונלי פלאנט או   ערוץ ההיסטוריה. וכמובן, גם סרטונים פחות "רשמיים" שבעזרתם אפשר ללמוד לנגן על גיטרה, תיפוף, תכנות, צרפתית ועוד לא מעט נושאים אחרים.

lynda הינו אתר עמוס בקורסים ללימוד נושאים טכנולוגיים, בעיקר תכנות ושימוש בתוכנות כמו כלי עריכת וידיאו וכד', אבל זהו אתר בתשלום. לא מעט אתרים אחרים ברשת מאפשרים ללמוד תכנות בחינם. לגוגל יש את ה-google code university, שכל החומרים בה חינם,  ה- Free Technology Academy הינו "קמפוס וירטואלי" ללימוד של קורסים בנושאים טכנולוגיים בחינם, ו- the new boston education הינו אתר של אדם אחד שמלמד בו קורסים בנושאים טכנולוגיים אשר כוללים לא רק שפות תכנות ותוכנות אלא גם כמה סרטונים על משחקי מחשב.

לא חסרים אתרים שעוסקים ביהדות ברחבי הרשת. רבים מהם הינם אתרי "נישה" שעוסקים בנושאים ספציפיים כמו חסידות. בהקשר לנושא הפוסט הזה לא בטוח שמתאים להמליץ על אתרים שמיועדים לציבור הכללי או למביאים הסברים שקשורים בדרך ישירה או עקיפה להחזרה בתשובה. אבל לדתי שמעוניין לחוות שיעורים "כמו ישיבתיים" (ולא רק, כמובן)  ערוץ מאיר, למשל, מכיל לא מעט שיעורים שמצליחים להעביר את התחושה, החל מטון הדיבור של המרצה/הרב ועד להערות ולשאלות של התלמידים. בשביל לימוד גמרא, כמו הדף היומי, גם יש לא מעט אתרים, אבל הגדול ביותר והמקיף ביותר הינו ככל הנראה אתר הדף היומי אשר מכיל שיעורים לכל אחד מ-2711 הדפים בתלמוד הבבלי. הרבה שיעורים (לרוב באודיו ובטקסט ולאו דווקא בוידיאו) ניתן למצוא גם באתרים כמו מורשת או כיפה.

University of the people הוא כבר אתר שבו ממש אפשר לעשות תואר, אונליין, כמעט בחינם. עם דמי הרשמה והוצאות כלליות ברמה של כמה עשרות דולרים, ובעזרת תמיכה של האו"ם וגורמים אוניברסיטאיים וספונסרים עסקיים, המטרה של האתר הזה הינה לאפשר לכל מי שרוצה בעולם להצליח להשיג לימודים גבוהים. זוהי למעשה אוניברסיטה לכל דבר ועניין, כאשר הלימוד כולו הינו דרך הרשת. כרגע האתר מאפשר להירשם לקורסים כלליים, למדעי המחשב ולמנהל עסקים. גם אם כניסה לאוניברסיטה היא לא ממש הקטע שלכם עכשיו, האתר גם מאפשר לכם להיות ספונסרים של תלמידים מרחבי העולם, בסכום צנוע של 10$ שמאפשר התחלת תהליך רישום עד לסכום מלא של 4000$, שמממנן תואר מלא.

עוד אתר שאפשר לצפות ולהוריד הרצאות בכמות עצומה של נושאים הינו LearnersTV. ההרצאות עצמן מובאות מאוניברסיטאות ברחבי העולם, חינם, וכמו כן יש אפשרות לעשות מבחנים אונליין ולחלק מהנושאים יש גם אנימציה שמסבירה אותם. בין הנושאים שעליהם אפשר ללמוד – ביולוגיה, פיסיקה, כימיה, מתמטיקה וסטטיסטיקה, מדעי המחשב, רפואה, הנדסה, ראיית חשבון, היסטוריה, פסיכולוגיה, ספרות, כלכלה, פילוסופיה, אסטרונומיה ומדעי המדינה…

ואם בכל זאת חשקה נפשכם לגשת ישירות לאתרי האוניברסיטאות, להרצאות שהם נותנות בחינם, הנה כמה קישורים: MIT, ברקלי, סטנפורד, אוניברסיטת סידני, ייל,  אוניברסיטת שיקגו וגם הרווארד.

כמובן שאפשר להיכנס לקישור המקורי בפורום, שהבאתי למעלה, שמכיל עוד עשרות לינקים לאתרים ללימוד מוסיקה (תיאוריה ונגינה), ללימוד שפות, ללימוד בישול או יוגה, ושמכיל גם קישורים למאגרי מידע עצומים שניתן להשתמש בהם, כמו פרויקט גוטנברג, למשל.
אתם מוזמנים להוסיף בתגובות לינקים לאתרים אחרים מומלצים. המבחר הוא הלא באמת כמעט אינסופי.

ולסיכום, הנה 31 דרכים להיעשות חכם יותר, אבל אני לא אחראי לנכונותן…

זה לא הולך להיות טקסט על "הדרת נשים".
מספיק מילים נכתבו על הנושא משני (ואפילו שלושת)  צדדי המתרס. אין לי מה להוסיף כאן. זהו עוד משחק ליגה בליגת המריבות הבין-דתיות שאאלץ לא להשתתף בו באופן ישיר.
אבל עם קשר או בלי קשר לוויכוח התרבותי שמתנהל עכשיו ברחובות, עם או בלי נקיטת עמדה לגבי הקשר שלו ליהדות או שמא לתרבות או סתם לפוליטיקה, ישנן מילים שכבר הרבה זמן אני מרגיש צורך לומר על המקום היותר מהותי בעיני בכל הקשור למעמד האישה, לצדק, לאינסטינקט המצפוני של האדם המאמין ולאופן שבו כל אלו מתבטאים בעולם היהודי. אז זה הולך להיות טקסט על משהו אחר, ויתכן שהקוראים הלא דתיים לא ימצאו בו כל כך עניין. אני מתנצל מראש שאינני מביע דעה על מלחמות השירה וקרבות האוטובוסים. אני מוטרד ממשהו אחר.

האדם המאמין, בעומק או ברפרוף, בונה את עולמו ואת תפיסתו תמיד תוך כדי הילוך מסביב לבעיות מוסריות, מדעיות או תרבותיות. למעשה, כל מי שחפץ במציאת אמת ,לצד הידיעה המעורפלת (אשר הולכת ומתמצקת ככל שגדלים) שאל האמת אפשר להתקרב אבל אף פעם לא ממש להגיע כנראה, הוא חווה גם עולם שלם של סתירות פנימיות ומשברים שמתוכם הוא או היא צומחים, במקרה הטוב, ונשארים מבולבלים, במקרה הפחות טוב.
מעמד האישה, כנושא, לא ככותרת חדשותית, הינו בשבילי קצה הקרחון של דיסוננס פנימי קשה במיוחד.
זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות, אחד המקומות שמייצגים באופן מטריד את המקומות שבהם מוסר, מצפון והלכה נראים כמתנגשים, וזו אחת השאלות הגדולות, אשר לפחות אצלי, בניסיוני להגדיר את עצמי כמאמין בתקופה המודרנית, יוצרת התלבטות לא קלה בכלל.

מעמד האישה ביהדות כמו שאני מכיר אותו, מכיל בתוכו הגדרות מובנות שאיני מסוגל לקבל בנפש שקטה.
אני לא מדבר על ענייני צניעות למיניהם, במובנם הקלסי, בעיקר בגלל שהגדרת המושג צניעות, כמו האופנה, השתנתה ומשתנית כל הזמן. אני לא מדבר על כללים חדשים או מחודשים שהפכו ממנהג להלכה איכשהו, מכיוון שטעויות קורות, הייתי רוצה להאמין שהמערכת ההלכתית יכולה לסבול אותן ולתקן אותן לאורך הדורות. אולי לא בזה ובבא, אבל בתקווה מתישהו.
אבל התפיסה הבסיסית של האישה, כמו שאני למדתי ונחשפתי אליה, מתייחסת מראש אל האישה כאל "האחר".
המעמד המשפטי של נשים, כמו שהוא בא לידי ביטוי בחוקי הנישואין והגירושין, ההתייחסות אליה כאל קניין הגבר, האופן שבו ההתייחסות הרעיונית אליה כרוכה כל כך הרבה פעמים ביחד עם "קטן ושוטה", ובכלל התפיסה שהיא לא לוקחת חלק פעיל בגיבוש פני החברה הדתית והנהגתה, מטרידים. אישה נדמית כרכוש בעלה או אביה, לא יכולה להעיד בבית המשפט, מהוללת ככל שהיא יותר תומכת בבעלה ולאו דווקא ככל שהיא מביאה את עצמה לידי ביטוי. מעין סנשו-פנשו קיומי שכזה, בעולם של גברים. וזו תחושה של חוסר צדק (ולא רק חוסר שוויון). משהו כאן לא מסתדר. איך זה יכול להיות?

התחושה שבתוך האמונה היהודית, ובעיקר בתוך עיקרי ההלכה שלה שזורה תפיסה מפלה כלפי נשים, היא בעיה שהאדם המאמין יכול, לכאורה, לבחור רק באחד משני שבילים ללכת, כאשר הוא רוצה להסביר אותה לעצמו.
האופציה הראשונה הינה שזהו אכן רצון הבורא, זוהי אכן תפיסתו ולכן חוקיו מביעים זאת. האישה, לדעתו של אלוהים, אכן נחותה מהגבר (באיזשהו מובן "קיומי"). יש לה איכויות ותפקיד חשוב בבריאה, אבל התפקיד הזה הוא תמיכה בגבר, בעיקר, כך שאין צורך להשוות את התפיסה הציבורית שלה או את מעמדה המשפטי.
האופציה השנייה היא להבין את ההלכות ותפיסת העולם הזו כתוצר אנושי מובהק. להביט עליהן במבט היסטוריוסופי ולנתח את מקורותיהן, יהיו אלו רומאיים, יווניים, או סתם גבריים.
כאשר בוחר המאמין באופציה הראשונה הוא בוחר באל שאיננו מוסרי בעיניו, כאשר הוא בוחר בשנייה הוא שומט את הקרקע תחת קבלת העול ההלכתית שלו.
שכן לא מדובר כאן באיזה מנהג מאוחר או הלכה בעלת מקור היסטורי עלום. התפיסה הזו מתיימרת להיות אלמנט בסיסי בעולם ההלכה ואם יהפוך אותה האדם המאמין ללא יותר מאשר שיקול דעת פטריארכלי חיצוני שהסתנן לתפיסת עולמם של חכמים, מדוע שלא יעשה משהו דומה גם עם הלכות שבת, מילה או תפילין?
התפתחות ההלכה היא נושא שיש ללומדו, וניתן על פיו להבין ולפעמים גם לשנות הלכות פרטיות. יותר מזה, התפיסה ההלכתית בנויה על האמונה שלבני האדם יש רשות לקבוע הלכות ולשנותן, ואכן ניתן להסביר הרבה הלכות מאוחרות יותר שעוסקות ביחס לנשים בצורה שכזו. אבל התפיסה הבסיסית, זו שמתייחסת לאשה כאל נושאת כליו של הגבר, כ"תוספת" או "עזר", כאן מדובר בדבר בסיסי מדי מכדי שאפשר יהיה לתרץ אותו בתוספת חיצונית בלי לנתק את הקשר האלוהי.

וכך עומד המאמין, נבוך, בבחירתו בין אל נותן הלכות שמצפונו אינו יכול להשלים איתן בלב שלם, לבין הלכות שמקורן איננו אלוהי.
באופן חריף, מערער, התבוננות פשוטה בחוקים הנוגעים לנשים בהלכה מעוררת את התחושה שזה סביר יותר שמדובר כאן בהחלטות ידי אדם.
גבר, אם להיות יותר ספציפיים.
וזהו לא מנהג להימנע מקטניות או החמרה לגבי מספר השעות בין חלב ובשר. זה כבר חלק מהותי מתפיסת העולם, לא?
מה עושים עם התחושה שהחוקים האלוהיים מבססים מערכת ערכים שמשולב בה חוסר צדק? והלא זוהי מערכת החוקים שצריכה להיות המערכת הגואלת, המערכת שתיישר את העולם למקום טוב יותר? היא אכן עושה זאת, במקומות רבים כל כך. ביחס לאביון, בדיני ממונות, באופן שבו אמונה פנימית מוצאת את ביטוייה הציבוריים והאישיים, באופן שבו היא משתמשת בהיסטוריה לעצב דמות בעלת עמוד שדרה מוסרי. אבל מה עושים כשמוצאים בתוכה ערכים שהנפש מצטעקת נגדם?
הדיסוננס שנוצר, הסתירה הפנימית היא נוראית.
זר לא יבין זאת.

זה קשה יותר בעיקר בגלל שהמסר החינוכי הוא לפעמים הפוך לגמרי.
במקביל לחוקים הנוקשים והמפלים, המסר שאני קיבלתי היה הערכה עצומה, הוקרה, כבוד לנשים, לכל אישה, זו שלצדך ובכלל. הדרכים בהן גברים ונשים מתקרבים לאל ומתנהלים בעולם שונות כמובן, אבל מעמדם הרוחני, האנושי, משקלה הסגולי של נפשם אינה שונה.  האופן שבו חיי הנישואין מתוארים היום בחינוך הדתי עטוף ברומנטיקה נהדרת, אקזיסטנציאליסטית ממש, ומאוד מאוד שוויונית בכל מה שקשור למה שכל צד "מביא אל השולחן". הזוגיות הינה השלמה הדדית, לא עסק, הנשיות הינה מעלה, לא בעיה. הדגש הינו על "זכר ונקבה בראם" – שווים, באותה מדרגה, הרעיונות מרוממים אצל כל צד את האפשרויות הגלומות בנפשו.
אבל כאשר בפועל אתה קורא מדרשים מזלזלים לצד המדרשים המהללים, כאשר ההלכה היבשה, הפשוטה, הישירה, מתייחסת אל נשים באופן כה אחר, ההסברים נדמים כתירוצים והרעיונות העמוקים כאפולוגטיקה מתחמקת מעט שמטרתה להניח את דעתו של הדתי שאמור להקשות ושל הדתייה שאמורה להתמרד. לומר שנשים לא צריכות ללמוד תורה כי הן קרובות לאל באופן טבעי לא נשמע לי כמו הסבר מספק ממש, ולדבר על הקדושה בחיי הנישואין, השוויון, הקרבה והכבוד שצריך להיות בין בני זוג בזמן שמוציאים לפועל נישואין במתכונת בה האישה הינה "קניין" זה מטריד.
היכן העצמאות, ההדדיות, האופן שבו אופיו של כל צד בא לידי ביטוי בתוך ההלכות עצמן? באופן שבו המרחב הציבורי, הקהילתי והמשפחתי בא לידי ביטוי?
אינני מפקפק בכנות הכוונות, אבל גם רב שרואה בנשים כנעלות על הגברים בקרבתן הרוחנית או בבינתן היתרה, עדיין לא יוכל להרשות לעצמו להקשיב לבינה היתרה הזו כעדות בבית משפט, לתת לשיקול הדעת הזה להחליט שהיא זו שרוצה ליזום את גירושיה.
בדרכו, המסר הזה מחדד את הבעיה. אם זה כל כך ברור ש"זכר ונקבה בראם", כאחד, שווים במהותם הרוחנית, למה רק צד אחד יכול להיות חלק מהציבוריות הדתית? למה אל צד אחד מתייחסים כאל ילד או כאל אובייקט? מה באמת אלוהים רוצה, לשיטתך?

זה כבר לא פמיניזם, זו תגובה אינסטינקטיבית של המצפון.
אין שני אנשים בעולם, לא היו וככל הנראה לעולם לא יהיו, שחווים את אותו האל. כשם שפרצופיהם שונים, גם הניואנסים הדקים שאיתם הם מאמינים, ושבעזרתם מעוצבת תפיסה האלוהות שלהם (יהיו מאמינים או כופרים). האל הינו חזק ובורא, אדיר ונורא, חומל וסולח, אוהב ומעניק, מעניש ובודק, ארך אפיים ורב חסד, מלך והורה, והרשימה הלוא רק מחווירה ככל שהיא מתארכת, אבל לכל אחד יש בה תמהיל פנימי שונה מעט כאשר הוא מרגיש את אלוהיו, והדמות הפנימית, שלעולם אינה שלמה, כוללת בתוכה את ה"טוּב", כמו שאנחנו תופסים אותו, מייחלים אליו גם אם לפעמים לא מבינים אותו.
אבל הנפש מתמרדת כשהיא צריכה לראות באל מחוקק שמזלזל בנשים או בורא שבראן כיצורים בדרגה שונה. הנפש מתמרדת כאשר חוקים כוללים בתוכם, למשל, את האופציה הנוראית לעגינות, את ההרחקה מהציבוריות, את ההגדרה המקטינה. הלא אין זה יתכן. הכיצד?

התחושה הזו התעוררה בי מחדש לא רק עקב הכותרות האחרונות אלא בעיקר בעקבות ספרו של הרב דוד הרטמן "האל השונא שקרים" – The god who hates lies. הנקודה הנשית היא רק אחד הנושאים שהרב הרטמן מעלה בספרו והוא עוסק, בישירות, בלי להתחמק, במקומות הללו שבהם אנחנו מרגישים את הרגש המוסרי הבסיסי שלנו מתנגש עם ההלכה. הרטמן מפרט את הבעיות והקונפליקטים שהיחס לנשים מעלה ומדבר (לפי מיטב הבנתי) על הלכה שצריכה להתפתח מתוך נקודת מבט שבה המרכז הוא לא הצורך לשמור על אוסף חוקים סטטי וקבוע, מתוך אמונה שמהותו של האל היא היותו מחוקק ותו לא, אלא כמיהה להלכה שמביאה לידי ביטוי את רצונו של אל אוהב וחומל, אשר שאיפתו לצדק ולאמת. השפה שהרטמן מדבר בה, כרב אורתודוקסי מודרני, מעוררת תקווה שהתפתחות ההלכה יכולה להכניס לתוכה את החמלה האלוהית ולא להסתפק בתבניות משפטיות עקשניות. המחוקק יכול להיות מוסרי ויכול לשאוף אל אותו אינסטינקט של טוּב שהמצפון שואף אליו.

הייתי רוצה להאמין שלמרות שאפשר לראות בהלכה חוקי עבר שמתאבנים במקומם, אפשר גם לראות בהם חוקי נצח שמתפתחים תחת כל דור, וביחד עם כל דור, לעבר השלמות האנושית.
תורה אשר כוללת גם מצוות שבהן המציאות הלא-תמיד-נכונה-אבל-שעדיין-מוקדם-לשנותה הינה נסבלת לפחות עד שתעבור מן העולם (כמו דיני עבדים, למשל) וגם מצוות שעוסקות בחנוך המציאות ושמדריכות לעבר השלב המוסרי הבא, כמו צדקה, ענווה, קדושה והיחס לחבר. מדוע אפליית האישה לא יכולה להיות תפיסה שהתורה הסכימה לקבל באופן זמני כאשר להילחם בה היה חסר סיכוי ואשר היום צריך להתחיל לעצב מחדש, על פי עקרונות המוסר הכלליים שעולים מתוך כל שאר הטקסטים? ישנם חוקים ומצוות שחכמים לאורך הדורות כיווננו מחדש, שיפרו ורוממו. הלוא הכתוּבה עצמה היא התפתחות שכזו, וכמוה גם חרם דרבנו גרשום, וגם תקנות שהותקנו לאורך הדורות כדי לנסות לאפשר לנשים ליזום גירושים, והרשימה עוד ארוכה. למה לא המשכנו בשוונג?

אני לא פובליציסט. זהו אינו "מאמר דעה". כולה עוד פוסט.
כאשר התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, בחרתי מראש לצמצם את הכתיבה האישית מדי, "כתיבת היומן", מחד, ולהיזהר מכתיבת "מאמרי מערכת" עמוסי דעה, מאידך.
הדעות שלי אינן מספיק חדות בכדי שאתחיל לדקור איתן, ואת תפיסותיי אני מבסס יותר על הליכה בין טיפות הספק מאשר על האמונה שיש בי אמת גדולה שכולם צריכים לשמוע. אני מהמתלבטים, לא  מאלו שפיצחו כבר את החידה. כך שהטקסט הזה הוא בסך הכול צעקה קטנה, של תסכול. צעקה אישית, שמי יודע, יתכן אפילו שבטעות יסודה. הלוואי שאני טועה והבנתי לא נכון את המערכת.
אבל אם לא, האם לא הגיע הזמן שהקשר הגורדי הזה יפרם, אם זה בעזרת פסקי הלכה חדים ומהירים כחרב ואם זה בעזרת התקדמות כנה ואיטית, פרימה של פתיל אחרי פתיל?

ראשי הציבור הדתי, רבניו (ורבניותיו), האם בכם לא כואב הדיסוננס הזה?
האם לא הגיע הזמן שבמקום לשחק במי ישיר יותר חזק, ומי יתלה יותר מודעות בחוצות העיר, נתחיל להניע מהלך אמיתי שיתעסק בהגדרות המהותיות, שיפרק את הסתירה הפנימית הזו?
אולי אני לבד, אבל אם לא, מה נראה לכם שיעשה הדתי המודרני, הצמא לאמת ולרוחניות, כאשר יאלץ לבחור? בבחירה בין שתי האופציות, בין אל שמהותו הלכה סטטית קרה שאיננה מתיישבת עם המצפון הטבעי, לבין אל חומל ומוסרי אשר ההלכות שנאמרו בשמו אינן באמת רצונו האמיתי, מה נראה לכם שהוא יבחר?

מהפכות לא נוצרות כי צריך, אלא כי כואב.
אנחנו, הדתיים, דווקא מתוך האמונה, צריכים לכאוב יותר, צריכים לנסות ולפתור את הדיסוננס הזה, לפרק את הפצצה האמונית המתקתקת הזו.
לא למען הנשים, למען שלוות המצפון שלנו, למען הקב"ה אשר "זכר ונקבה בראם".
לפני שנאלץ לבחור, אנחנו חייבם לנסות להבין, לפתור, אולי לשנות.
"והאמת והשלום אהבו".

הקדישו 16 וחצי דקות מזמנכם להרצאה המרתקת הבאה של פול זאק, חוקר בתחום הניורו-אקונומיקס, תחום שבו חוקרים את האופן שבו אנשים מקבלים החלטות מנקודת המבט של חקר המוח.
ההרצאה של זאק מדברת על חומר ספיציפי אחד שלטענתו קשור ליצירת אמון ואמפתיה בין בני אדם – אוקסיטוצין. אוקסיטוצין הינו הורמון אשר מכווץ את הרחם בזמן לידה, מקל על הפרשת החלב בזמן הנקה ומופרש בעת קיום יחסים, אבל היום הוא כבר נקשר במחקרים גם לאמהות (motherhood), מונוגמיה וקשרים חברתיים. יש הקוראים לו "הורמון האהבה". עכשיו, לפי זאק, הוא קשור גם לאמפתיה חברתית "רגילה" ורמות גבוהות שלו גורמות לנו לתת אמון באחר. הוא קורא לאוקסיטוצין "המולקולה המוסרית". זאק מתאר את הניסויים שבעזרתם בדק את האופן שבו ההורמון הזה משפיע על אמון בין זרים ואת הדרך "להפיק" ולהשתמש בו ביום-יום, בעזרת מסאז', ריקוד, תפילה או חיבוק (או שמונה חיבוקים ביום, אם להיות מדויק)…

ראיתם? יופי. אז כן, כל זה אכן מרתק, אבל מעלה מספר מחשבות.

ראשית, הקישור שפול זאק עושה למושג ה"מוסריות" איננו  באמת מדויק. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מאשר אמפתיה ואמון. יותר מזה, מוסריות היא הרבה יותר מאשר היחס לאחר בכלל. הדילמות המוסריות שהאנושות התמודדה איתן לאורך ההיסטוריה, האופן שבו אנחנו מגדירים אותה ומתחבטים בה איננה משהו שאלמנט כימי כזה או אחר יכול "לפתור". ככל היותר אפשר לומר שאוקסיטוצין מעלה את רמת האמון והאמפתיה שלנו, את הרגש החיובי שלנו כלפי אחינו האנושיים. מוסריות היא נושא רחב הרבה יותר מזה, כמו שיודע כל סטודנט לפילוסופיה כבר אחרי השנה הראשונה.

שנית, הרדוקציה שהמחקרים שזאק מציג עושים לרגש האנושי מעט מציקה. האם המשמעות של כל זה הינה שאם רק נצליח להכניס מספיק אוקסיטוצין למאגרי המים של אזרחי העולם כולם יחיו בשלום ושלווה? האם ההקבלה שנעשית כאן בין האנושיות המורכבת של הרגשות לבין החומר המדיד הינה באמת כה פשוטה? ברור שלא. כנראה שגם זק בעצמו לא יטען זאת. אבל הגישה שעומדת בבסיס ההקבלה הזו היא חלק כבר מחיינו.

ההתנהגות האנושית כבר איננה נתפסת היום כ"ייחודית". בימי קדם נהגנו לסדר את העולם במדרגות – דומם, צומח, חי, מדבר. הגדרנו הבדלים מהותיים שישנם בין כל קבוצה כזו לחברתה. האופן שבו אנחנו תופסים את החיים היום, האופן שבו ילדינו יתפסו אותם, כבר שם את כל ה"מדרגות" הללו על אותה סקאלה. סקאלה ארוכה, רחבה, אבל רציפה. ההבדל בין צמח טורף שתופס זבוב כזה או אחר לבין דג סבלני שמחכה בפה פעור בעומק הים איננו מהותי, אלא כמותי. הם נמצאים על אותה סקאלה, פשוט אחד מורכב פחות מהאחר, אחד משתמש במנגנונים "רדודים" יותר מהאחר. כזה גם ההבדל בין הדג הזה לבין הדייג שמצפה בסבלנות על שפת הנהר. הדייג אולי מרכיב על כתפיו הצנומות רבדים פסיכולוגיים, חברתיים או סוציולוגיים אבל הם פשוט עוד לולאות של מורכבות בתוך מוחו. ה"חיים" הם לא מעמד חדש של החומר אלא פשוט חלק מרצף האפשרויות שעומדות בפניו כאשר הוא מתפתח. אנחנו לא מיוחדים. כמו אבן, ורד, כלב, רק יותר רחוק לאורך הדרך.

קל להתבלבל, בעיקר כאשר מסתכלים בהרצאה שלמעלה שמערבת מושגים רגשיים ומדעיים. שהרי בעולם חדש, המושגים הללו אינם מתקיימים עוד ביחד, מכיוון שהם קיימים בשתי נקודות הסתכלות שונות. כאשר קרל סייגן אמר ש"כולנו עשויים מכוכבים"הוא לקח את העובדה שמדעית בכולנו יש אטומים שהיו פעם חלק מכוכב זה או אחר, ואמר אותה באופן שמהדהד בנו באופן רומנטי. אלא שמושגים רומנטיים כאלה הינם חסרי משמעות למעשה, שכן החומר אדיש אליהם.
אנחנו מגדירים "אנושיות" ממקום שהינו רגשי. אנחנו גאים בדבר הזה שאנחנו קוראים לו "הרוח האנושית" אבל באותה נשימה מסבירים את ה"רוח" הזו לעצמנו בעזרת רצפים של סיבה ותוצאה חומריים.אחרי שילדינו או נכדינו ינחלו מאתנו את תפיסת העולם המדעית והמטריאליסטית שלנו (וזה לא המקום לבחון האם היא נכונה או לא, זה ויכוח פילוסופי ודתי שאינני מעז להכניס את ראשי בו כאן) יבוא יום שבו הם לא יוכלו יותר להתייחס אל ה"אנושיות" כאל מושג שנותן לקיומם משמעות מעבר לשאר הטבע.
אנחנו מתרוצצים ברחבי הקוסמוס מכוח אותה בעיטה קוסמית ראשונית שנקראת המפץ הגדול, הם יאמרו, וזה לא שונה מהתרוצצותן של הנמלים בחצר, של האבקנים ברוח או של האטומים בכוס המים. כאשר עוד ועוד איכויות נפשיות הולכות ומקבלות ביטויים כימיים, פיסיקליים ובנליים שכאלו, מה תהיה המסקנה? מה תהיה המשמעות של "להיות אנושי" מבחינת תפיסת העולם שלנו בעוד חמישים שנה, אם לא "להיות חומר, כמו כל השאר, רק עם מנגנון פעולה מורכב יותר"?

מאמר מעניין בנושא הזה כתב ק.ס. לואיס.
רובנו מכירים את לואיס בתור ההוא שכתב את סיפורי נרניה (ובראשם "האריה, המכשפה, וארון הבגדים") אבל הוא גם היה איש אקדמיה ותיאורטיקן נוצרי (קל למצוא הרבה אלמנטים נוצריים בסיפורי נרניה, אבל זה לא המקום).
ב-1945 פרסם לואיס מאמר קצר בשם Meditation in a toolshed (אולי "הרהורים בסדנת הכלים" יהיה תרגום מתאים) שבו דיבר על האופן שבו אנחנו חווים דברים ועל האם ישנה דרך "נכונה" לחוות אותם, להסביר אותם.
הוא מספר כיצד עמד יום אחד בסדנת הכלים החשוכה שלו ודרך סדק שמעל הדלת חדרה לחדר קרן אור. עקב היותו של החדר חשוך, קרן האור, ורסיסי האבק שריחפו בה היו הדבר הבולט ביותר, ולואיס ראה את הקרן מולו, כפס של אור. אבל כאשר זז ועיניו נכנסו אל תוך קרן האור, ראה לפתע משהו אחר לגמרי. שום סדנא כבר לא הייתה שם פתאום, גם שום קרן, מה שראה היה מעט עלים ירוקים שנעים על העץ בחוץ, ואת השמש הרחוקה, ממוסגרים בתוך העץ הסדוק שהיה מעל הדלת.

לואיס משתמש במקרה הזה כדוגמא לשני האופנים שבהם אנחנו יכולים להסתכל על דברים – מבחוץ, ולראות את הקרן או מבפנים ולראות את העלים. בעולם המודרני, הוא טוען, איכשהו התקבעה המחשבה שרק הסתכלות מבחוץ הינה לגיטימית ו"אמיתית", והסתכלות מ"בפנים" היא תמיד מיותרת ושגויה. הבחור אשר פוגש בחורה ועולמו מתהפך עליו באהבה עמוקה ועצומה מרגיש מ"בפנים" את מה ש המדען יראה מ"בחוץ" כאוסף של אינטראקציות של החומר האפור במוחו בשילוב אולי של מספר חומרים כימיים, נטיות גנטיות והתניות חברתיות. כך גם ניתן לעשות למחשבותיו של המתמטיקאי או הפילוסוף, לתפילתו של האדם הדתי, או לבכיו של הילד על הצעצוע השבור שלו. מדוע, שואל לואיס, שכנענו את עצמנו שהבחינה "מבחוץ" של דברים היא הנכונה יותר, המתאימה יותר, ה"אמתית" יותר?

ברור שהסתכלות מ"בפנים" לא תמיד נכונה. כאשר הפרא רוקד את ריקוד הגשם בטחונו הפנימי בהצלחת הריקוד לא באמת אומר משהו על העולם האמתי, והעובדה שהעלם מהפסקה הקודמת התאהב באותה נערה, לא אומרת שהוא לא טועה ונמשך אחר תכונות שלמעשה אינן קיימות בה. אבל, טוען לואיס, ישנן לפחות שתי סיבות מדוע אי אפשר לסמוך תמיד על ה"בחוץ".
ראשית, להתעלם מה"בפנים" זה בעצם לדבר על משהו שאינך יודע מה הוא. סטודנט לרפואה יכול ללמוד על כאב, על סיבותיו, גורמיו, האופן שבו הוא בה לידי ביטוי והסימנים לקיומו, אבל לא תהיה משמעות אמתית ללימוד הזה אלא אם כן "היה בפנים" וחווה פעם כאב. ללא זה, הלימוד ריק מתוכן. אם אתה לא יודע מה זו אהבה, כבוד, פחד, חיבה, כל העיסוק מסביב הופך בסך הכול למדידת מספרים ריקים מתוכן. אתה יכול לקרוא לדבר שאתה מודד בכל שם שתרצה, אם לא היית "בפנים" לא תבין מה אתה מודד ולעסוק בחווייתו של "אחר" מבלי להבין אותה, זה לעסוק ב"כלום".
שנית, כל חוויה של "בחוץ" הינה גם חוויה של "בפנים", אומר לואיס. כאשר חוקר המוח מנתח את מחשבותיו של המתמטיקאי, ומסביר שהרהוריו אינם יותר מתנועה קלה של חומר אפור במוח, גם מחשבתו שלו יכולה להתפרש באותה צורה, אם אנחנו "יוצאים" ממנו. כל חוויה שאנחנו מפרשים מבחוץ, הינה חוויה פנימית כשלעצמה. איפה עוצרים?

הניסוח של לואיס מדויק יותר משלי וגם מעניין יותר (ואני ממליץ לקרוא את המאמר שלו ליתר בהירות, הוא יחסית קצר) ומסביר אולי מדוע כאשר אתם קוראים את המילה "אמפתיה" – גם אחרי הסרטון שלמעלה – מה שמתעורר בכם איננה המילה "אוקסיטוצין", אלא החמימות המקשרת הזו שאין לה באמת שם. כן, יתכן שלא נצליח אף פעם לצאת לגמרי החוצה.
לי, ככותב, הטענה של לואיס על כך שאי אפשר לגשת אל חוויה כאל משהו שנמדד מבחוץ, אלא צריך להבין אותו מבפנים לפחות פעם אחת היא משמעותית. חשוב לאסוף חוויות בשביל להעשיר את עצמך בהבנה של עצמך ושל האחר, ולא להתייחס רק אל הביטוי החיצוני שלה כאל משמעותה. אבל גם אנשים "רגילים" מבינים שלדבר על החומרים שיש לנו זה נהדר, ולהקביל את הרגשות העמוקים והמורכבים שלנו לאוסף פעולות כימיות זה אולי אפילו נכון מבחינה מדעית, אבל זה לא איך שאנחנו רוצים לחיות את חיינו. זה לא איך שאנחנו חיים אותם, בפועל. אנחנו חיים מבפנים, ועד לרגע זה לפחות, האנושות, כחברה, כמין, לא מוכנה להרפות ממה שהיא חווה שם בפנים, לא משנה כמה ניסויים והוכחות יראו לה שמבחוץ זה אפרפר, מדיד, קר, בנאלי ואולי אפילו ניתן למניפולציה. גם אם נקפיד לחבק שמונה פעמים ביום כמו שזאק מציע, נעשה את זה לא בשביל לשמור על רמות הורמונליות תקינות, אלא פשוט בשביל להיות שמחים, מאושרים.

מאיפה נבחר להסתכל בעתיד, והאם זו תהיה תמיד אותה נקודה?
המאבק הפנימי הזה, הדואליות הקיומית שהאדם המודרני נשאב אליה, של איך לתפוס את עצמנו ואת חוויותינו, לא נראים כמשהו שעומד להיות מוכרע בקרוב. אבל גם אם המאבק הזה יוכרע, לפחות נוכל לשמוח בזה  שאנחנו ,אנשי הדור הזה, זכינו לראות את שני הצדדים, לטעום משתי האפשרויות, ולהתלבט.

אני חושב שאתן לסרט לדבר הפעם.

הבמאי הוא ניק סקוט.
(וג'ינג'ים הם אחלה, בלי קשר, אגב).

[מקור]

העילה האמיתית לפוסט הזה הינה כתבת וידיאו קטנה שפורסמה בשבוע שעבר במהדורה הדיגיטלית של ה"ניו יורק טיימס", לרגל 48 שנים להתנקשות בנשיא קנדי.
אבל אם רוצים אפשר לראות בסיפור הזה עוד דוגמא לאופן שבו המציאות יכולה להיות משהו שמונח מעבר להשערותינו הפרועות ביותר, דוגמא לעוד צירוף מקרים מוזר או פשוט סיפור שמתגלגל לפתחנו לקראת החורף ומטריותיו.

כאשר מחפשים בויקיפדיה את הערך umbrella man מגלים שיש יותר מאחד כזה.
איש המטריה היה, למשל, כינויו של טוני הרננדז, חבר כנופיה שפעלה בניו יורק בשנות החמישים ואשר נהג להשתמש במטריה עם קצה מחודד בתור נשק. זה גם היה כינוי של טיפוס מוזר בשם רוברט פאטן מסיאטל, שנהג להוסיף מטריה בחתימתו, ואשר הפך לדמות קומיקס באחד מעיתוני סיאטל. יש שירים שונים שנקראים  איש המטריה, מחזות וסרטים, וגם ראש ממשלה אנגלי אחד, נוויל צ'מברליין, שהמטריה היתה סימן ההיכר שלו, ואשר כישלונו בעצירת היטלר בזמן וטענתו שהביא לעולם "שלום בזמננו" יזכרו לו לדיראון עולם, כנראה, ביחד עם המטריה הזו.

ויש את האיש הזה, כמובן.

לאורך מסלול נסיעתו של קנדי בדאלאס, עמדו אנשים רבים ונרגשים. אי שם, בינותם, באותו יום שטוף שמש וחמים, עמד אדם עם מטריה שחורה פתוחה.
כאשר קנדי עבר על פניו הוא הרים את המטריה גבוה באוויר, והניע אותה מעט, כמו מאותת בעזרתה משהו.
ובדיוק אז, קנדי נורה.
בסרטון המפורסם שמתאר את ההתנקשות, סרט זפרודר, ניתן לראות את המטריה, מוסתרת בחלקה ע"י שלט. תוכלו לראות אותה כאן למשל, באיזור 1:08, למטה מצד שמאל, או בפריימים באיזור 215-235. (ושניה אחת כך תזכו לראות את החלק הפחות נעים של ההתנקשות הזו, כמובן, ראו הוזהרתם).

רצח קנדי, אבי אבות תיאוריות הקונספירציה, איננו מקום וזמן שבו התנהגות מוזרה שכזו יכולה לעבור בשקט. וכמובן, שהתיאוריות פרחו.
תיאוריה אחת אמרה שאיש המטריה סימן למתנקשים מתי לירות בקנדי. בסרטו של אוליבר סטון, JFK, תנועת המטריה אמורה לסמן "הוא עדיין חי, תמשיכו לירות". תיאוריה אפילו יותר מוזרה טענה שהמטריה ירתה רעל מיוחד שנועד לשתק את שריריו של קנדי, וכך לאפשר ליורים לפגוע בו ביתר קלות. וכמובן הטענה שהמתנקש האמיתי היה למעשה איש המטריה, ושהוא חיסל את קנדי בעזרת מתקן מיוחד שהוסתר בתוך המטריה.

אלא שלאיש המטריה יש שם, והוא הופיע לדיוני הועדה שחקרה את ההתנקשות ב-1978. שמו היה לואיס סטיבן ויט, והוא הגיע לוועדה יחד עם המטריה השחורה שאותה נשא באותו יום.
מדוע עמד ויט עם מטריה, ומדוע פתח אותה בדיוק כאשר קנדי עבר על פניו?
ובכן, מדובר היה במחאה פוליטית. ויט רצה למחות, בדרכו שלו כנגד אביו של קנדי, אשר תמך בזמנו באותו נוויל צ'מברליין, איש המטריה האחר. ויט הגיע למסקנה שקנדי יבין את הרפרנס, ונופף מולו במטריה, במטרה למחות על היחס הפייסני מדי של משפחת קנדי בעבר כלפי הנאציזם.

"טיק" תומפסון, פרופסור לפילוסופיה בוגר ייל, אשר כתב ספר על ההתנקשות, אשר היה זה שגילה את "איש המטריה" וגם זה שפנה לציבור וביקש מאיש המטריה לגלות את עצמו לציבור ולפתור את התעלומה. בסרטון הזה של הניו יורק טיימס (שלצערי אי אפשר לשלב בפוסט, תאלצו להקליק עליו) הוא מצליח להוציא מכל הסיפור עוד שתי זוויות הסתכלות מעניינות.
ראשית, הוא מביא ציטוט של הסופר האמריקאי ג'ון אפדייק, שבטור ב"ניו יורקר" ב-1967, תהה בעקבות המקרה המוזר של איש המטריה האם  במידה מסוימת גם ההיסטוריה עובדת כמו הפיסיקה. האם גם לה יש סוג של רמה "קוואנטית" וכמו שבפיסיקה, בעולם הרגיל הכל נראה נורמלי ופשוט, וכאשר יורדים פנימה, לפרטי הפרטים, לרמה הקוואנטית, דברים מתחילים להתנהג בצורה מוזרה ולא הגיונית, כך גם בהיסטוריה, כאשר מסתכלים עליה ממעוף הציפור היא נראית כמו רצף אירועים ברורים ורגילים, גם אם נוראיים לפעמים, אבל כאשר מתחילים לחקור ברמת פרטי הפרטים של כל התרחשות, דברים יוצאי דופן וצירופי מקרים מטורפים עולים פתאום אל פני השטח.
ושנית, אומר תומפסון, מסתבר שלפעמים, גם אם נראה ברור שמשהו נעשה בכוונת זדון, שאין שום אפשרות להסביר מעשה של מישהו בצורה הגיונית מבלי לחשוד בו, עדיין כדאי לחשוב פעמיים. גם למעשים החשודים ביותר יש לפעמים הסבר תמים.

וכמו שאמר ויט עצמו בעדותו בפני הועדה: "אם הייתה בספר השיאים של גינס קטגוריה שמוקדשת לאנשים שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועשו את הדבר הלא נכון, כנראה שהייתי במקום הראשון, ובהפרש גדול מכולם".

בעולם שבו יותר היא אחת המילים המשמעותיות ביותר שאנחנו יכולים להתקל בהן, מעניין לגלות שקיימת גם תנועה חברתית ברורה לכיוון ההפוך שהולכת וצוברת תאוצה מתחת ומעל לפני השטח.
אנחנו לא מדברים כאן רק על ריסון היצר הקפיטליסטי שלנו, אלא שינוי חשיבתי לגבי מה שצריך בכדי להיות מאושר.
אנחנו רגילים לחשוב שהמהות של הצלחה קשורה ליצירת כמות גדולה יותר של דברים ושחיים נחשבים איכותיים יותר כאשר הם כוללים יותר כסף, מרחב, רכוש או פשוט יותר אפשרויות. זוהי מהות החלום (ולא רק האמריקאי, אם נהיה כנים) והעובדה שיתכן שאנחנו לא צריכים "יותר" היא משהו שמצריך מאיתנו שינוי מחשבתי די עמוק לפעמים. הנה כמה דרכים שבהם אנשים בעולם (גם אם לפעמים באופן קיצוני) מגלים שצמצום יכול להביא אותם למקום פשוט ונכון יותר.

פחות מקום

ג'יי שייפר החליט בשלב מסוים של חייו שהוא רוצה לקצץ. הוא עבר לגור בבית שעל פי דבריו קטן יותר מאשר ארון הבגדים של חלק מהאנשים, משהו בסגנון של 6 מטרים רבועים. מבחינתו, השינוי הזה אפשר לו להוריד את רמת ההוצאות שלו והתלות שלו בכסף לתחזוקת הבית ומאוחר יותר, הבחירה שלו "לגור בקטן" הפכה לעסק.

כל מי שרוצה יכול לקנות באתר של ג'יי – Tumbeweed  – בתים קטנים , מוכנים, מעץ, שאפשר פשוט לחבר לאוטו שלכם מאחור. אפשר גם לקנות אותם מפורקים ולהרכיב לבד, ואם יש לכם גישה לחומר בניה (כלומר, עץ) אתם יכולים גם פשוט להוריד את ההוראות,בתשלום, ולהרכיב לכם בית בעצמכם, כמו באיקאה.
אנחנו מדברים על בית של כ-10 מטר מרובע, שאותו גם ניתן לשנע, או בתים גדולים יותר, כמו 40 מטר מרובע שהינם קצת יותר קבועים. בארה"ב שאחרי משבר האשראי, בתים שעולים כמה עשרות אלפים, שאין צורך לקחת בשבילם משכנתא ואשר ההוצאות לתחזוקה שלהם הינן קטנות באופן משמעותי, מתחילים להיות אופציה סבירה לחלק מהאנשים. תוסיפו את הנושא האקולוגי ותבינו אולי למה בלוג בנושא כמו TinyHouses.com מקבל מעל 21 אלף עוקבים בפייסבוק.

אז אפשר לעשות את מה שעשה אוסטין היי בן השש-עשרה, במסגרת פרויקט לבית הספר, שבעזרת סכומי הכסף שהרוויח בחופש הגדול בונה לעצמו בית אמיתי ושלם בחצר.הוא בחר לבנות בעצמו את הדגם הזה, וכך יהיה לו בית שיוכל לגור בו ולהסתובב איתו ברחבי המדינה, בעת שילמד בקולג'. או את מה שעשו משפחת ג'ורדן שחיים שלוש נפשות בבית של בערך 30 מטר מרובע. Tumberweed כבר מזמן איננו המקור היחידי לבתים קטנים. יש לא מעט.

וזה כמובן לא רק עניין כלכלי. יש הרואים בצמצום תפיסה רעיונית חשובה, ירוקה ובעלת פוטנציאל אושר גדול יותר.
גרהאם היל, סופר ויזם חברתי שהקים בין השאר את TreeHugger, אתר אינטרנט לחדשות בנושאים ירוקים ולקידומם, טוען שאיכשהו, למרות שגודלם שהבתים בהם אנשים גרים גדל לאורך השנים, עדיין אין להם מספיק מקום לשים את כל מה שהם צריכים.
לפי היל, פחות זה יותר, וביותר ממובן אחד (או בפחות ממובן אחד (see what I did there? )). יש לנו יותר מדי דברים שאנחנו לא צריכים ויש לנו יותר מדי מקום, הוא אומר. תפיסת העולם שהיל מדבר עליה היא קיצוץ של עולם הקניה הבלתי נשלטת שלנו חזרה לגבולות הצורך שלנו. לפי היל, דירה של כ-40 מטר מרובע בהחלט יכולה להיות מספיקה לכל צרכינו אם נעצב אותה כראוי, ולכן הוא הקים את LifeEdited, מיזם תחרותי לעיצוב דירות קטנות שכאלה.
המעצבים שניגשו לתחרות יכלו לזכות בעד עשרת אלפים דולר. מה שהם היו צריכים לעשות היא למצוא דרך לעצב את הדירה הספציפית שהיל הציג צילומים ושרטוטים שלה באתר, ולהצליח לדחוס לתוכה מקום שבו יוכלו לסעוד ביחד 12 אנשים, פינת רביצה ואירוח שמתאימה לשמונה אנשים, מקום שבו יהיה אפשר לשכן שני אורחים, בפרטיות, משרד ביתי, מטבח ומרחב לעבודה שניתן להניח בו את כלי העבודה בצורה נוחה. כמה מהפתרונות בהחלט מרשימים, ולו רק בגלל מקוריות החשיבה שבהם.

היל הוא לא הראשון, כמובן. חברה בשם Resource furniture מתמחה בריהוט חוסך מקום וסרטון שבו היא מציגה את הרהיטים שהיא מייבאת לארה"ב מאירופה (בעיקר איטליה) כבר עבר את סף 4 מיליון הצפיות. וכמובן, יתכן שיצא לכם לראות את הסרטון על הארכיטקט ההונג קונגי שלקחת את הדירה הקטנה שלו ועיצב אותה כך שהחדר הבודד שלו יתפקד כ-24 חדרים נפרדים.

אבל אני חייב להודות שבאופן אישי אני אמביוולנטי לגבי המיזם הזה (וגם קצת לגבי הקודם שלמעלה) בכל מה שקשור לצורך שלי במרחב. אני אמנם מסכים באופן עקרוני עם הרעיון שאומר שפחות רכוש ו"דברים" יכולים להיות צעד חשוב לכיוון של אושר, אני עדיין חייב מרחב בשביל לא להרגיש כלוא. דירה קטנטנה, תהא מרוהטת ומאובזרת בגאוניות, עדיין תרגיש לי חונקת. יעילות מרחבית היא נהדרת, אבל כיצור חי, אני זקוק לאוויר. מה שכן, מרחב ביתי צריך להיות שייך לבני האדם שגרים בו, ופחות לחפצים שלהם.

פחות מטען

עם יד על הלב, האם אתם באמת צריכים לקחת שתי מזוודות כאשר אתם נוסעים לחו"ל? האם השתמשתם בכל מה שהיה בתרמיל העצום הזה שלקחתם לנפאל או הודו?

צורה אחרת של מינימליזם מגיעה בכל מה שקשור למטען שאנחנו לוקחים איתנו לטיולים. לא תמיד זה עובד, אבל כל זמן שאנחנו נוסעים למקומות עם מזג אוויר יציב (ובוודאי כשמזג האוויר הזה הינו חם) יש לא מעט דברים שאפשר לוותר עליהם.
יונתן (או ג'ונתן…) לוין, למשל, טייל חודש במרכז אמריקה, עם הדברים הבאים: מכנסיים, טי-שירט, מעיל פליז קל שנקשר על מותניו, פספורט, כרטיס אשראי, בערך 50 דולר במזומן, מברשת שיניים, מצלמה קטנטנה, קופסה של ויטמינים ועותק של "רודף העפיפונים" שממנו קרע את הדפים בפרקים שקרא כבר. זהו.
לוין טוען שצורת השיטוט הזו, מעבר לעובדה שהיא חוסכת את הצורך בסחיבת מזוודות או תיקים, גם עזרה לו לחוות את הטיול בצורה טובה יותר. ללא חשש ממישהו שישדוד אותו, הוא לקח טרמפים כל הזמן, והצורך לבקש מאנשים זרים משחת שיניים היה יופי של דרך לשבירת קרח. החסרונות היו יחס מעט חשדני של הרשויות, וכמובן, העובדה שלא החליף בגדים במשך חודש…

הבלוגר קווין קלי, מתאר את לוין כאחד שמטייל בשיטת הTotal Nada.
הוא מסווג ארבע גישות לטיול ללא מטען. Total Nada היא השיטה שבה אתה באמת לא לוקח כלום מלבד הבסיסי ביותר. הבגדים שעליך, קצת כסף, אולי טלפון סלולרי ומברשת שיניים.
Just Pockets היא שיטה שבה אתה מארגן לעצמך מכנסי דגמ"ח נוחים או ווסט עמוס בכיסים ובהם אתה שם את הכל. עדיין, אין מזוודה, אבל אפשר להכניס מעט יותר. (לפעמים גם הרבה יותר, כמו הבחור הבא, אריק לה פו, שהצליח לארגן כ-1300 פריטים במשקל כולל של 12 קילו, רק בכיסי בגדיו). רוב הזמן, לא מסתובבים עם כל הדברים האלה בכיסים, אלא משאירים אותם במלון, כמובן, אבל אין צורך בשום תיק, וזה מה שחשוב.
Day Bagger הם אלו שכבר ממש לוקחים תיק. תיק גב, כן? קטן כזה, שעדיין לא נחשב כ"מטען" כשטסים. אי אפשר לקחת הרבה יותר מאשר אנשי הכיסים, אבל לפחות הכל דחוס בתיק קטן אחד.
ולבסוף Minimalist Barrowers הם אלו שגם באופן כללי בחיים שלהם משתדלים שיהיה להם כמה שפחות רכוש. קלי נותן דוגמא לאנשים שלוקחים על עצמם את האתגר להוריד את מספר הדברים שיש להם בחיים לפחות מ-100 פריטים. בשיטה הזו, עדיין נעים ממקום למקום עם מעט מאוד, וכשמגיעים משאילים את מה שצריך, או קונים את זה, ואז מוכרים/תורמים. בדרך חזרה, אתה שוב קל משקל.

[מקור, ומהבלוג של קלי]

פחות כסף

אבל כנראה שהמקרה של מארק בויל הוא הקיצוני היותר בכל מה שקשור ליציאה מחוץ למהלך החיים הכלכליים המוכר לנו. בויל, שהיה איש עסקים בתעשיית האוכל האורגני באנגליה הגיע למסקנה שהכסף עצמו הוא מקור כל הרע. לתפיסתו, הכסף הוא מה שמפריד בינינו לבין הדברים שאנחנו צורכים והאנשים היוצרים אותם והוא הדבר שגורם לחברות הגדולות והבנקים לרדוף אחרי פריחה כלכלית חסרת גבולות בעולם שהינו מוגבל בהגדרתו.
אז הוא החליט להפטר מהכסף ומשימוש בו, לפחות למשך שנה.
הרעיון היה לחיות במשך שנה אחת (לפחות) בלי שום שימוש בכסף. לצורך העניין בויל היה צריך לעשות מעט הכנות. הוא מכר את בית הסירה שלו, סגר את חשבון הבנק שלו וביטל את כרטיסי האשראי. בכסף שהשיג מבית הסירה הכין את הקרקע לחיים ללא כסף בכלל בעזרת דברים כמו מטען סולרי בשביל המחשב הנייד שלו והסלולרי (שקיבל רק שיחות נכנסות, כך שבויל לא יאלץ לשלם על שיחות). הוא השיג בחינם קרוואן ועשה הסכם עם בעל שדה אורגני שנתן לו להחנות את הקרוואן בשטחו תמורת כמה שעות עבודה בכל יום .הוא השיג תנור מוסק בעצים לחימום הקרוואן בחורף ועוד תנור לבישול הארוחות (הוא ניתק את עצמו מרשת החשמל, כמובן) , השיג אופניים, ועוד כמה דברים.
בנוסף, הוא לימד את עצמו דברים שחשב שיהיו נחוצים למי שהולך לגור ללא כסף וקשר למערכות החיים הציבוריות שתלויות בכסף, כמו נגרות, גידול ירקות, רפואה בסיסית, תפירה, בישול, פרמקלצ'ר ועוד.

בויל התחיל את השנה שלו ב"יום ללא קניות" הבינלאומי, והצליח לחיות ללא כסף במשך שנה שלמה. בחורף היה עליו לעבוד ללא לאות כדי להצליח לעבוד, להתקיים,לשמור על חום הקרוואן ולהסיק את תנורי הבישול שלו אבל בקיץ היה לו זמן להליכות ארוכות בטבע ושינה תחת כיפת השמיים. הוא גילה שאוכל, באופן מפתיע, לא היה הבעיה העיקרית שלו, שכן תמיד הצליח למצוא מוצרים שסופרמרקטים זרקו, סגורים, עקב העובדה שעברו את התאריך המומלץ למכירה. מהצד השני, תחבורה התגלתה כבעייתית. הישוב הקרוב היה במרחק של כ-30 קילומטרים,  ולאחר שהאופניים שלו קיבלו כל כך הרבה פנצ'רים עד אשר נגמר לו חומר התיקון, הוא כתב על כך בבלוג שלו, וקיבל הצעה מחברה ליצור חומר לתיקון צמיגים ששלחה לו חומר בחינם תמורת הזכרתם בבלוג.
בסופו של דבר, מכל הדברים שלמד לפני תחילת השנה חסרת הכסף שלו, מה שהיה חשוב היה, על פי בויל, "כושר גופני, משמעת עצמית,  אכפתיות אמיתית לכוכב ולמינים שחיים עליו והיכולת לתת ולחלוק".

בסוף השנה, בויל ארגן פסטיבל גדול שבו ניתנו אוכל ושתיה חינם. הצלחתו של הפסטיבל והחוויה שעבר במשך השנה חסרת הכסף שלו גרמו לבויל להחליט להמשיך בדרך החיים הזו. הוא פרסם ספר בשם Moneyless Man: A Year of Freeconomics Living, ואת המקדמה שקיבל על הספר החליט לא לממש בחייו האישיים, כמובן. הוא הקים קרן שבעזרתה הוא מתכוון לקנות פיסת אדמה ועליה להקים קהילה שתחיה ללא כסף.

[מקור, וכאן ועוד מידע כאן]

ואולי גם פחות אפשרויות

יותר זה לא תמיד עדיף. הדוגמאות שלמעלה הינן קצת קיצוניות לחלקנו, אבל מהצד השני, סגנון החיים שלנו היום, כמות הרכוש והאפשרויות שאנחנו נחשפים אליהם היום היא גם קיצונית אם לוקחים בחשבון את מה שהיה לרוב בני האדם לאורך ההיסטוריה.
הרצאת ה-TED הזו של בארי שוורץ, והספר שלו, רומזים לחלק מה"בעיה" שלנו. יש לנו יותר מדי אפשרויות, מה שעושה אותנו לא מרוצים באופן תמידי.
האם יתכן, רק יתכן, שהמינימליזם הקיומי, שההסתפקות, ההגבלה (זו שאנחנו בוחרים בה, לא זו שנכפית עלינו) היא לא רק הדרך הטובה ביותר להיות מלאי סיפוק, אלא גם הדרך הנוחה יותר?

[ותודה לק. על ההשראה לפוסט]

יש משהו מרענן וחסר עכבות לפעמים בסרטי סיום של סטודנטים לאנימציה. יתכן שמדובר ברוח הנעורים או בחדשנות אבל סביר יותר לומר שמכיוון שמדובר סוף כל סוף בתצוגת תכלית שאמורה להיות בסיס להעסקה בעתיד, היא תכלול כמה שיותר אלמנטים ויזואליים שיראו את הכישרון הטכני של היוצר. ועדיין, למרות שלפעמים מדובר בסרט שלא באמת מנסה לספר סיפור כמו ליצור סיטואציה שמאפשרת להשתולל עם הקנבס (לרוב הקנבס האלקטרוני, כמובן), עדיין מדי פעם אפשר למצוא סרטוני סיום שמצליחים לספק אותך בעצם היותם eye candy. עם כל הכבוד לספורים, כשרון טכני זה לא מעט.
הנה, לדוגמא, כמה סרטים שמגיעים ממחזור 2010 של בית הספר לאנימציה ממחושבת Supinfocom (קמפוס ארל):

Meet buck הוא סרטון מרדף, בין אייל קורא (אם זיהיתי נכון) לבין אביה חובב הצייד של הבחורה איתה הוא יוצא. כן , מה ששמעתם.

Maximall הוא גם סרטון מרדף הזוי של אוסף עגלות בקניון נטוש אחרי בחור צעיר ותמים. אמירה מתוחכמת על תרבות הצריכה? אולי.

ואם אנחנו כבר בקטע של מרדפים, אז הנה עוד סרט סטודנטים שעוסק במרדף לא שפוי במיוחד כבסיס לאלמנטים ויזואליים מוטרפים על גבול הפסיכדלי.
הפעם זה מגיע מסטודנטים של בית הספר לאומנויות Utrecht, בהולנד.

לא צריך ללכת רחוק מדי בהיסטוריה בשביל לגלות את הטיעון שאומר שיתכן שכולנו (או, אם להיות קצת יותר אישי – את/ה) חיים בתוך "עולם אשליה" ולא בתוך העולם האמיתי.
דקארט התעסק בזה בנסותו לעקוף את הסיכוי שקיים "שדון מתעתע" שמציג לו עולם שווא, יום ניסה להוכיח שאנחנו לא חיים בתוך אשליה רק בכדי להודות שזה לא ממש אפשרי, ועדיף פשוט להתעלם מההנחה הזו, קאנט דיבר על כך שהחיים הם אך ורק איך שהעולם נתפס בעינינו. ועדיין, בשביל רוב הציבור, במשך רוב הזמן, הטיעון שאנחנו לא חווים את העולם כמו שהוא הינו לא יותר מאשר דיון פילוסופי חסר בסיס, או נושא שעליו בלוגר משועמם יכול לצטט פילוסופים, בעקבות קריאה של שלוש דקות בויקיפדיה. (לא אני, מה פתאום. אני לא משועמם).
כאשר יצא "המטריקס" (ושני ההמשכונים הנתונים במחלוקת שלו) הדיון גלש מעט יותר אל תוך הציבור הרחב, ולא נשאר עיסוקם של תיכוניסטים חנונים ותלמידי שנה ראשונה בפילוסופיה, אבל עדיין, אנחנו לא באמת רואים סיבה להתעסק בזה.
כלומר, מה הסיכוי, הא?

ניק בוסטרום, פילוסוף מאוקספורד, פרסם בשנת 2003 מאמר שבו הציג טיעון שאמר שיתכן שהסיכוי יותר גדול ממה שאנחנו חושבים.
למעשה, המאמר של בוסטרום עורר לא מעט רעש, והוא הקים אתר שלם שמתאר אותו ואת הרעיון שעומד מאחוריו: http://www.simulation-argument.com.

הרעיון של בוסטרום (למיטב הבנתי הלאו דווקא מדויקת, אתם מוזמנים לקרוא את זה במילותיו הוא) בנוי משלושה משפטים. לפחות אחד משלושת המשפטים הללו, אומר בוסטרום, חייב להיות אמת.
למחשבים היום, הוא אומר, אין את הכוח החישובי בכדי לדמות סביבה "אמיתית" של תודעה. אם נרצה שמחשב מסוים ידמה התנהגות של תודעה באופן מלא או יצור סימולציה בשבילה, נצטרך חומרה חזקה ומהירה הרבה יותר ממה שיש לנו היו, יכולות תכנות מתקדמות בהרבה ממה שיש לנו היום, ודרכים מתוחכמות בהן ניתן יהיה "להעלות" (או "לטעון") את המוח האנושי לאותן מכונות או מחשבים.
אבל, מי אמר שבעתיד לא יהיה לנו את הכוח הזה? על פי מומחים שחיים כבר היום, ברגע שהיכולת תהיה קיימת, מספר הסימולציות שניתן ליצור יהיה עצום, בהתחשב במשאבים המינימליים שככל הנראה נהיה צריכים, פר סימולציה…

אז הנה שלושת המשפטים:

1. הסיכוי שציוויליזציה ברמת ההתפתחות הנוכחית שלנו, תצליח להגיע לרמת מחשוב גבוהה מספיק בלי להיכחד קודם, הוא אפסי.
2. ציוויליזציה שמגיעה לרמת מחשוב שגבוהה מספיק לצורך יצירת סימולציה, אף פעם לא תהיה מעוניינת לבצע את זה בפועל.
3. את/ה ככל הנראה סימולציה.

וככה זה עובד:
אם נניח ש-1 ו-2 הינם "שקר", זה אומר שמתישהו בעתיד אנחנו  (או ציוויליזציה אחרת) נצליח להגיע לרמת היכולת המיחשובית הדרושה לצורך יצירת סימולציות וגם נרצה לעשות זאת.
בשל העובדה שאין צורך במשאבים רבים בכדי ליצור מספר גדול של סימולציות, (ומכיוון שהיכולת הזו יכולה להמשך גם עמוק אל תוך העתיד, אגב) אחרי שמחשבים את הסיכוי, סטטיסטית, מגלים שמכיוון שיהיו כנראה הרבה-הרבה יותר תודעות ש"רצות על מחשב" מאשר תודעות ש"רצות על מוח" לאורך ההיסטוריה, הסיכוי שתודעה מסוימת לאורך ההיסטוריה תהיה סימולציה גדול יותר מאשר הסיכוי שהיא תהיה "אמיתית". וכשאנחנו אומרים "תודעה מסוימת לאורך ההיסטוריה", אנחנו מתכוונים גם אליך, כמובן.
כך שמשפט 3 חייב להיות אמת.

בכדי שמספר 3 יהיה שקר חייבים שלפחות אחד משני המשפטים 1 או 2 יהיו אמת. כלומר, כדי להאמין שבטוח אינך סימולציה, עליך להאמין או שאנחנו הולכים להכחד לפני שנגיע ליכולת ליצור אותן, או שלמרות שנוכל ליצור סימולציות, לעולם לא נרצה לעשות זאת. המשפט הראשון מעט מדכא, השני נשמע מעט מופרך בהתחשב באופן שבו אנחנו מכירים את הסקרנות האנושית.

בוסטרום לא עוצר שם, כמובן. הוא מדבר גם על ה"השלכות האפשריות" של האמונה שיתכן שאת/ה חי בסימולציה. יתכן, הוא אומר, שאם מי שמריץ את הסימולציה שלך, מאמין באל מסוים, למשל, הוא יבנה בשבילך עולם ש"יתנהג" על פי אמונתו (או יצור בשבילך "עולם הבא אחריו" שיהיה למעשה סימולציה נוספת…). יתכן שהוא אמן, או מדען, או סתם מישהו שיבנה את העולם שלך על פי גחמותיו האמנותיות / זכרונות ילדותו / מה שבא לו…
אבל כאן זה באמת מתחיל כבר להיות משוגע קצת, ואולי לא כדאי שנתעמק בזה יותר מדי.
בכל זאת, אנחנו לא רוצים להעמיס על המערכת.

לקראת סוף 2010, כאשר הקניות לחג המולד המתקרב החלו ברחבי בריטניה, קבוצת פייסבוק ששמה לה למטרה לקדם קטע מוזיקלי מסוים במצעד ההורדות עברה לתדהמת כולם את רף 85 אלף המלייקקים. באופן "מסורתי" זוכי ה"כוכב נולד" הבריטי, X Factor, כבשו את המקום הראשון בחג המולד מאז 2005, ולכולם היה ברור שהמקום הראשון במצעד חג המולד הולך להיות אחד מהתוצרים של קווי היצור ללהיטי הפופ שכולם כבר למדו להכיר, אבל מקימי הקבוצה הזו (שקיבלו השראה מקבוצה אחרת שקמה שנה לפני) ניסו לקדם משהו אחר, שונה, ולהגיד אולי גם משהו על מוסיקה.

אלא שהקטע המוסיקלי שניסו לקדם האנשים באותה הקבוצה לא היה שיר של זמר מתחרה, או אפילו של להקה מוכרת. מדובר היה ביצירה ששמה "33'4 מאת המלחין האמריקאי ג'ון קייג'. יצירה בשלושה פרקים שמורכבת אך ורק מדממה. שלושה פרקים שבהם המבצע או המבצעים נמנעים מלנגן את הפרק הראשון במשך שלושים שניות אחר כך במשך 2 דקות ו-23 שניות ולבסוף, בחלק השלישי, לא מנגנים במשך דקה וארבעים שניות. סך הכל ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. מה שהתחיל בפייסבוק כמו סוג של בדיחה פנימית הפך להיות אחד המתמודדים העיקריים למקום הראשון במצעד ההורדות לקראת חג המולד, וגרסא מיוחדת סטייל "אנחנו העולם", הוקלטה בהשתתפות זמרים ומוסיקאים רבים ששתקו ביחד ולא השמיעו צליל במשך ארבע וחצי הדקות הללו. אתר יעודי נפתח, העיתונים כיסו את הקמפיין בהרחבה,  וכל ההכנסות מהורדות הקטע, והיו לא מעט כאלה, ניתנו לצדקה (אם כי, לצערם, בסופו של דבר היצירה הגיעה רק למקום ה-21).

הקטע של קייג' היה שנוי במחלוקת כבר מהביצוע הראשון שלו ב-1952, כאשר דיוויד טודור, פסנתרן, ניגן אותו במסגרת רסיטל בוודסטוק, ניו יורק.
הוא התיישב ליד הפסנתר, ובתחילת החלק הראשון, סגר את המכסה מעל הקלידים. הרים אותו לזמן קצר לסימון סיום החלק הראשון ואז הוריד אותו שוב לתחילת החלק השני. וכן הלאה.
קייג' לא היה הראשון שיצר יצירה שהורכבה אך ורק מדממה. אלפונס אָלֵה, צרפתי שחי בסוף המאה התשע-עשרה כתב ב-1897, כנראה בסוג של הומור, יצירה בשם "מרש אבל להלווית אדם חרש", אשר הורכבה מתשע תיבות ריקות. הוא גם פרסם יצירות אמנות הומוריסטיות שמעט הקדימו את זמנן, שהמפורסמת ביניהן הינה כנראה "ציור" שהיה בעצם גיליון חלק של בריסטול לבן, ואשר נקראה "טקס אכילת לחם הקודש הראשון של ילדות אנמיות בשלג".
אבל היצירה של קייג' היתה רצינית לגמרי. היא הושפעה בין השאר מהקשר של קייג' לתורות זן ומהניסיון שלו ליצור יצירה שלא תהיה תלויה במלחין שלה. מה שקורה המהלך הביצוע של "33'4, מבחינת קייג', זה שהקהל שם לב לקולות האחרים שקיימים. קייג' האמין שכל צליל יכול להיות חלק ממוסיקה ולא רק מה שהמלחין "החליט עליו בשביל הקהל" בעודו כופה עליהם את סגנונו, וטעמו האישי.

היצירה נכתבה ב-1952, אבל הסתובבה במחשבתו של קייג' לא מעט זמן לפני כן. ב-1951, לדוגמא, הוא ביקר בתא אטום לרעש באוניברסיטת הרווארד, וגילה שלא רק שהוא איננו שומע דממה, אלא שלמרות שהחדר מתוכנן לספוג את כל הצלילים בו הוא מצליח להבחין בשני צלילים שונים: אחד גבוה והשני נמוך. יותר מאוחר, הוסבר לו שהוא הצליל הגבוה ששמע היה למעשה מערכת העצבים שלו והצליל הנמוך היה מחזור הדם. מבחינת קייג' המשמעות הייתה שלעולם אל נגיע אל השקט המושלם ו"אין צורך לחשוש לעתיד המוסיקה", והמסקנה הזו הובילה אותו ליצור יצירה שמורכבת משקט בלבד (עוד על היצירה ועל קבוצת הפייסבוק בכתבה הזו).

ובאמת, אין דממה בעולם, לפחות כל עוד יש מי ששומע.
אפשר להתווכח האם "33'4 היא באמת מוסיקה (ומתווכחים על זה, בהחלט) אבל למי שמרפה מהגיחוך שבה מדובר בחוויה על גבול המדיטציה, שמגלה לשומע פתאום, עד כמה בעצם העולם – והחיים – לא סובלים שקט בדיוק כמו שהם לא סובלים וואקום.
ויותר מזה, גם ברגעים שבהם נדמה שיש שקט אמיתי באוויר, ודבר לא קורה, משהו תמיד קורה, והמשהו הזה קורה פשוט כי מישהו מחליט להקשיב לו ולשים לב אליו. דממה יכולה להיות מה שמעצים את הקולות הקטנים בדיוק כמו שיציאה מהעיר לשדה החשוך גורמת לכוכבים לנצנץ בבהירות רבה יותר. האזנה לשקט יכולה להיות לפעמים דלת שבה נכנסים למצב שבו אתה מודע יותר למה שקורה בעולם. "33'4 היא לא מוסיקה, היא הזמנה למצב תודעתי. אפשר להתייחס אליה כהזמנה מלאת יומרנות, עמוסה בפלצנות מהסוג הגרוע ביותר ואשר מייצגת את כל מה שרע באומנות מודרנית. אפשר גם לבחור לקחת ממנה את האפשרות לחוות דברים אחרת. זה אולי תלוי במצב רוח ובבן אדם.

קוראי הבלוג הקבועים שמו לב שבזמן האחרון גם אני נמצא כאן בסוג של דממת כתיבה משלי. יש תקופות כאלה, והן מגיעות כשצריך קצת להתרחק, או כשפשוט אין הרבה מה לומר, או (במקרה הטוב יותר) כשיש "רעשים" אחרים, לאו דווקא שקשורים לכתיבה, ושיש לתת את תשומת הלב גם אליהם. בזמן כזה תדירות פרסום הפוסטים יורדת, גם בעקבות הבחירה להישקט מעט, וגם בעקבות צלילים אחרים שדורשים את תשומת הלב. אז התנצלותי לכל מי שתוהה לאן אני נעלם. אני פה, אני פשוט מנגן עוד דברים חוץ מאשר לכתוב כאן.  אני בטוח שתבינו.

ולסיום, כמובן, הנה הוא מבוצע בלייב על ידי תזמורת סימפונית שלמה. "33'4, של ג'ון  קייג':

אז איך בעצם יוצרים סרט טוב?
ישנם כמובן, הכללים הרגילים. מה שלומדים בקורסים לתסריטאות או בספרים. רוברט מקי, למשל, גורו בנושא הכתיבה והתסריטאות, שוטח בספרו "סיפור" רעיונות וחוקי יסוד מסוגים שונים לאופן שבו עלילות ארכיטיפיות נוצרות ונוצקות אל תוך תסריט. סיפור, הוא אומר, עוסק בעקרונות, לא בחוקים, בצורות נצחיות, לא בנוסחאות, במקוריות ולא בשעתוק.
אז ישנה כמובן התבנית הקלאסית – "סיפור הבנוי סביב פרוטגוניסט פעיל, הנאבק בעיקר נגד כוחות חיצוניים ועוינים, ברדיפה אחר מושא תשוקה" וכו' וכו'. ובתוך זה נוצקים ז'אנרים, מיני-עלילות ואנטי-עלילות, תסריטים שעוסקים בהתבגרות, בהתפכחות, או בכפרה, שבנויים לקראת סצנת שיא, או שמגלים לנו פיסות של מציאות עד לקבלת תמונה שלמה.
אבל אחרי כל זה, איך יודעים שזה יהיה סרט טוב? או יותר מזה, איך יודעים שזה יהיה סרט מוצלח?
למה זה קשור? לליהוק של התפקיד הראשי, או אולי לאורכה בדקות של סצינת הקרב? לכמות הבדיחות לדקה או אולי להבדלי המעמדות בין שני גיבורי סיפור האהבה?

אז מסתבר שיודעים.
חברה בשם Epagogix פיתחה אלגוריתם מחשב שבעזרתו היא מנתחת תסריטים ומייעצת לחברות הפקה איזה סרטים אמורים להיות רווחיים ומוצלחים יותר.
או כמו שהם מתארים את זה:

Epagogix works confidentially with the senior management of major film studios and large independents, assisting with the selection and development of scripts, helping to transform scripts with low Box Office revenue potential into properties that can be profitably produced and distributed, and identifying scripts with a low probability of commercial success

הניתוחים של אפגוגיקס יכולים להגיע בצורה של "אתם חייבים להעשיר את האישיות של הדמות הראשית שלכם. הוספת אישיות תוסיף בערך עוד 2.4 מיליון דולר בקופות" או "אם תוסיפו לדמות הראשית איזה דמות משנה לצידה – סייד קיק – זה ישדרג אתכם בעוד 12.3 מיליון דולר". מלקולם מקדוול נתן הרצאה מעניינת של החברה הזו בNew Yorker Festival – ניתן לראות את הסרטון המלא כאן.
והם לא היחידים, כמובן. מקדוול מספר בהרצאתו על אותו דבר שנעשה גם בשירים. חברה בשם Platinum blue (ואשר היום נקראת MusicXray) פיתחה תוכנה בעזרתה הם מנתחים עם אלגוריתם מתמטי סבוך את כל השירים שיש כרגע בשוק ובודקים מה המאפיינים של אלו שהצליחו להכנס למצעד הבילבורד. התוכנה הזו, על פי הסיפורים, הצליחה לנבא את הצלחת האלבום הראשון של נורה ג'ונס (מייק מקרידי, היזם, קנה עשרים אלבומים שיצאו באותו יום, במקרה. האלבום של ג'ונס היה האלבום שהמחשב אהב במיוחד) ושל מארון 5.

אנחנו לא לבד. סביבנו מסתובבים כל הזמן זן חדש של יצורים, שאנחנו לא יכולים לראות או לשמוע, אבל שהשפעתם עלינו הולכת ונעשית גדולה יותר ויותר.
אלה הם האלגוריתמים.
מתכונים סבוכים של פעולות מחשב שמנתחות, מנבאות ומפעילות את העולם סביבנו, ביותר מאשר דרך אחת.
העולם הפיננסי הולך ונשלט יותר ויותר על ידי אלגוריתמים אוטומטיים שמנסים לנצח זה את זה במציאת הדרך הטובה ביותר להוציא כסף משוק ההון. למעשה, כמות המשאבים שמושקעת בלאפשר להם "תנאי עבודה הולמים", כמו גישה לרשת האינטרנט באופן המהיר ביותר האפשרי, הולכת בעצמה וגדלה, ואלגוריתמים תופסים נפח גדול יותר ויותר בתהליכי הקניה והמכירה של וול סטריט.

(והם גם מתפתחים. לא על ידי בני אדם, לפעמים, אלא בעצמם. תחום שלם של מחשוב, למשל, נקרא "מחשוב אבולוציוני".
הרעיון הוא פשוט מאוד. יש לך משימה שדורשת ביצוע. אתה יוצר אלפי אלגוריתמים אפשריים לפתרון הבעיה, בעזרת מעין "מחולל אלגוריתמים אוטומטי" שכזה. לא צריך להשקיע מחשבה מיוחדת באופן הפעולה שלהם, פשוט ליצור מספיק אפשרויות. ואז אתה נותן להם לרוץ. האלגוריתמים שמצליחים יותר בביצוע המשימה "שורדים" ומשוכפלים, השאר נעלמים. וכל דור של אלגוריתמים מנסה להכניס בתוך עצמו מוטציות קטנות שהולכות ומשפרות אותו, ובסופו של דבר, יש לך אוסף תוכנות מחשב שלמדנו את הבעיה בעצמן, ובלעדיך, למדו כיצד לפתור אותה בצורה בטובה ביותר האפשרית, בלי שאתה בכלל ניתחת את הנתונים.  ואם הבעיה תשתנה בעתיד, האלגוריתמים יתאימו את עצמם אליה…)

השיחה הבאה והמרתקת של קווין סלאבין (מייסד של חברת משחקי מחשב), שופכת מעט אור על האופן שבו אלגוריתמים הולכים ומעצבים את המציאות מסביבנו מבלי שנשים לב בכלל. הוא מזכיר את Epagogix ואת המלחמה השקטה שמתחת לפני השטח בוול סטריט, אבל גם את השיטה שבה רובוטים מנקים רצפות והאופן בו מתומחרים ספרים באמזון. האוטומציה הסמויה הזו מזמזמת סביבנו, מנהלת אותנו, וה"שיהוקים" שלה גורמים לפעמים לספר להגיע למחיר של 23.6 מיליון דולר, או לנפילה של שוק ההון ב-9 אחוזים בתוך דקות ספורות. מומלץ לצפות, בהחלט מרתק.

מה זאת אומרת "איך המצאת על זה"? למה אנשים מתפלאים כשמישהו חושב על משהו מוזר או קסום או מופלא? למה סיפורים ודמיון נחשבים כל כך יוצאי דופן?
השאלה הנכונה היא "איך לא חשבת על זה?" הדמיון משולח הרסן הוא מה שמפריד בינינו לבין החיות. איך אפשר בלעדיו?
איך אפשר לעבור מול הבחורה הזו במעבר החציה ולא לדמיין לעצמך איך היא תישמע כשתצחיק אותה, לראות ציפור עפה ולא לדמיין איך היא עוקבת אחרינו במסגרת מחקר של ציפורים על נדידת בני האדם, לראות קבצן בפינת רחוב ולא לדמיין שהוא איש עסקים גדול שמנסה ללמד את עצמו ענווה, לראות פרפר חולף לידך ולא לדמיין שהוא שומר הראש האישי שלך שיטגן בלייזר כל מי שינסה לפגוע בך?
איך אפשר אחרת?

טומג'ין דוראן הוא יוצר סרטים מלונדון. את הסרט הזה יצר בעזרת טלפון סלולרי במסגרת תחרות סרטים של נוקיה.
אני מודה, יתכן שהוא טיפה ארוך, אבל הוא מראה איך ילד וקופסת קרטון יכולים להיות עולם שלם והוא מבהיר נקודה שכולנו לפעמים שוכחים כשאנחנו גדלים – דמיון איננה יכולת נרכשת, אלא יכולת מולדת.
במקרים הפחות טובים, זו אולי יכולת נשכחת.
אבל הקסם לא אצור בתוך שרביטים, אלא בסתם חשיבה "מחוץ לקופסא".