נקודתיים

[חלק א]
[חלק ב]

וויליאם אדיס

בשנת 1770, נעצר אדיס באשמה של "גרימת מהומה". לא הרבה ידוע עליו לפני כן.
החיים בכלא, כמובן, לא פשוטים, אבל כנאה גם קצת משעממים. בוקר אחד, כאשר שטף אדיס את פניו וניקה שיניו, הוא שקע בהרהורים. באותו זמן, האופן המקובל לניקוי שיניים, אם בכלל, היה באמצעות חתיכת בד שהיו מעבירים עליהן. לפעמים עם מעט מלח עליה, לפעמים עם גיר. לאדיס זה נראה לא טוב מספיק.
אז הוא שמר אחת מהעצמות שנשארו מהבשר שהוגש לו בכלא, עשה בה חורים קטנים והשיג שערות זיפיות מאחד השומרים (אל תשאלו אותי איך, או של מה). לאחר שחיבר את השערות לעצם המחוררת, יצר את מברשת השיניים הראשונה בעולם.

עשר שנים אחר כך, כבר מזמן מחוץ לכלא, הוא החל לייצר את מברשות השיניים שלו בכמות מסחרית. עד 1840 מברשות שיניים כבר יוצרו באופן מסחרי באנגליה, צרפת, גרמניה ויפן. בזולות השתמשו בשערות חזיר, והמברשות היקרות ביותר היו עם שערות של גיריות. אתם מוזמנים לנסות למצוא היום מברשת משערות גירית, בהצלחה.
החברה שהקים אדיס, אגב, קיימת עד היום.

איגנץ פיליפ זמלווייס

פעם, לא היו חיידקים. כלומר, היו, אבל אף אחד לא חשב על האופציה שהם קיימים.
איגנץ זמלווייס היה רופא נשים אוסטרי הונגרי שחי בתחילת המאה ה-19. הוא רצה בכלל להיות עורך דין במקור, אבל למזלנו, שינה את דעתו.
זמלוייס היה אחראי על מחלקת יולדות מסוימת בבית חולים בוינה. קדחת הלידה היתה בעיה נפוצה באותו זמן אצל יולדות, ובין 10 ל-30 אחוז מהיולדות במחלקה של זמלוויס נפטרו בעקבותיה. במחלקה ליד, משום מה, אחוז המיתות היה קטן הרבה יותר. לאף אחד לא היה מושג למה.
כאשר רופא אחר בבית החולים מת לאחר שנחתך בידו בזמן נתיחה שלאחר המוות, הגיע זמלוויס למסקנה שהזיהום במחלקה שלו נובע מ"חלקיקים" שהסטודנטים שהיו במחלקה זו נשאו על ידיהם. רק המחלקה שלו היו סטודנטים שעבדו בין השאר גם בניתוח גופות. במחלקה השניה היו רק יולדות…

זמלוויס התחיל להכריח את כל מי שעבר במחלקה לחטא את הידיים לפני שטיפל ביולדות. רמת התמותה צנחה לאיזור 2 אחוזים. כאשר יותר מאוחר גם הכריח אותם לחטא את המכשירים בהם השתמשו, קדחת הלידה נעלמה כמעט לגמרי. זמלווייס, למעשה, המציא את ההיגיינה.
הממסד הרפואי בוינה לא ממש קיבל את דעתו של איגנץ, למרות ה"קבלות" שהציג. הוא כתב ספר שבו הסביר את שיטתו ושלח אותו לרופאים בעולם. הוא כתב מכתבים לעיתונות. הוא שקע בדכאונות, וניסה להסיט כל שיחה לנושא התגליות שלו.
בסופו של דבר, קיבל התמוטטות עצבים (או יתכן שאלצהיימר). הוא אשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי פרטי, אבל בעקבות תקרית שבה נהג באלימות, הוכה על ידי סגל המוסד, ושבועיים אחר כך מת מפצעיו. באופן אירוני, סיבת המוות שנקבעה היתה הרעלת דם, כנראה עקב זיהום של הפצעים.

בפועל, בסופו של דבר התפיסה שחוסר ניקיון גורם למחלות ושהיגיינה מונעת אותם הפכה להיות דעה רווחת. שנים אחרי מותו, מחקרו ודעותיו של זמלוויס התקבלו בעולם בעיקר עקב מחקריו של לואי פסטר שגילה את קיומם של החיידקים. בכל פעם שאתם רוחצים ידיים, מורחים את הג'ל הזה שאמור לחטא או רואים בטלוויזיה רופאים שרוחצים את עצמם לפני ניתוח – כדאי שתזכרו את מי שהתחיל את העניין.

ליאופולד לויקה (Leopold Lojka)

לויקה נולד ב- 1885, בעיירה בשם זנוג'מו, אי שם במה שהיה בזמנו האימפריה האוסטרו-הונגרית והיום הינו חלק מצ'כיה. ארבעים וקצת שנים אחר כך, הוא נפטר בעת היותו בעל אכסניה בברנו, אבל מספר פעולות שביצע ביום אחד אי שם ב-1914, השפיעו על כל העולם.

לפני שהיה בעל אכסניה, שימש לויקה כנהגו של של בית האצולה האוסטרו-גרמני, הרך (Harrach) וב-28 ליוני 1914 הוא התלווה למעסיקו, הרוזן, אשר ליווה את חברו הטוב, הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד לסיור שעשה בסרייבו. לויקה שימש כנהג של הארכי-דוכס במהלך אותו היום. כאשר השיירה שבה נסעו המכובדים עברה ברחובות סרייבו, שבעה מתנקשים שפעלו במסגרת ארגון הטרור הסרבי היד השחורה היו פרושים לאורך המסלול, עם הוראה לנסות לחסל את הארכידוכס. הראשון שבינם,בחורון בן 19, זרק רימון לעבר מכוניתו של פרדיננד (שהיתה עם גג פתוח), אבל לויקה שם לב לפתע לחפץ שמתעופף לכיוונו, האיץ את המכונית, והרימון, שמסתבר שהתפוצץ רק לאחר 10 שניות, הופעל מתחת לגלגלי המכונית שמאחוריו. למעשה, ערנותו של הנהג, הצילה את הארכידוכס.

חברי היד השחורה נמלטו משם, שכן המהומה שנוצרה מנעה פעולה של שאר החברים לאורך הרחוב. זורק הרימון ניסה להמנע מהיתפסות על ידי בליעת ציאניד וקפיצה לנהר המיליג'קה. המזל הנאחס שלו לא התמצה ברימון המפספס, הסתבר. התברר שהציאניד היה מקולקל ועומק הנהר היה רק 13 סנטימטרים. אז הוא נתפס. באסה.

פרנץ פרדיננד, החליט ללכת לבקר את הפצועים בתקרית, למרות שיועץ לו לעזוב את המקום. הוא יצא לדרך עם אשתו סופי, אבל המסלול החדש לבית החולים לא מנסר מראש לליאופולד לויקה, הנהג. הוא החל לנסוע בכיוון ההפוך לבית החולים, כדי לצאת מהעיר, ולקח פניה שגויה לרחוב פרנץ יוזף. כאשר הבין את טעותו, לחץ על הבלמים ועצר את המכונית וניסה לנסוע לאחור.
אבל גברילו פרינציפ, אחד משבעת המתנקשים שברחו מהזירה, היה שם, בבית הקפה ממול, אוכל סנדוויץ' ומנסה להראות רגיל ולא חשוד. הוא כבר ויתר על כל הקטע של ההתנקשות כאשר ראה פתאום את המכונית נכנסת לרחוב, ונעצרת. הוא מיד רץ לכיוונה, שלף את אקדחו, וירה למוות בפרנץ פרדיננד ובאשתו. לויקה לא הספיק לנסוע לאחור בזמן.

וכך, בשל טעות בפניה של נהג, הצליחה ההתנקשות, שבסופו של דבר, כידוע, היתה הסיבה הראשונית לרצף האירועים שפתחו את מלחמת העולם הראשונה.

הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks)

הנרייטה לאקס היא מהאנשים הבודדים שממשיכים לחיות לאחר מותם. הנרייטה, אמריקנית שחורה שנקראה במקור לורטה, נולדה ב-1920 בוירג'יניה. היא התחתנה עם בן הדוד שלה, דיוויד לאקס, וביחד נולדו להם חמישה ילדים. בגיל 31 היא הגיעה לבית החולים עם כאבים ודימומים, ונקבע שהיא סובלת מסרטן צוואר הרחם. האשה הענייה טופלה באופן שבו היו רגילים לטפל בסרטן בזמנו, בטיפולי הקרנה כואבים ולא יעילים מספיק והיא נפטרה ב-4 לאוקטובר, 1951. על קברה לא שמו אפילו מצבה, ולא לגמרי ברור היכן הוא נמצא היום.

אבל כאשר לאקס הגיעה לרופא שלה הוא שם לב שהגידול שלה לא דומה לשום דבר שראה לפני. ללא ידיעתה של לאקס, נלקחה דגימה של תאים מהגידול שלה למטרות מחקר (על פי החוק בארה"ב בזמנו, לא היה צריך רשות של המטופל) ו"ליין" של תאים אנושיים נוצר בעזרתם.
התאים הללו, הפכו להיות אחד הגורמים החשובים ביותר במחקר, ונקראים על שמה, תאי HeLa (תאי הילה). מה שהיה מיוחד בתאי הגידול של לאקס היתה העובדה שהם לא מתו, כל זמן שהיו להם תנאים מספיקים. שלא כמו תאי אדם רגילים שאחרי כמה סיבובים של התחלקות מזדקנים ומתים, התאים של לאקס התחלקו שוב ושוב, בקצב גבוה, ולא הראו "סימני התעייפות". המשמעות היתה שהיה לחוקרים מעכשיו מקור בלתי נדלה של תאים אנושיים למחקרים. והם בהחלט השתמשו בו.
התאים של לאקס שימשו למחקרים על סרטן, איידס, השפעות קרינה ורעלים שונים, למיפוי הגנום ואינספור שימושים אחרים.כבר ב- 1952 מחקרים שנעשו עם התאים הללו עזרו להציל מיליונים במהלך מגיפת הפוליו שהיתה באותו זמן. עד היום כנראה שלפחות 50 טון של תאים מאותם תאים ראשוניים שנלקחו מהנרייטה, ויותר מ-60 אלף מאמרים מדעיים נכתבו בהתבססם על מחקרים שנעשו איתם.
אם אי פעם שמעתם על איזה מחלה, כנראה שבמחקר עליה, או בפיתוח התרופה שלה, השתמשו בתאים שהשאירה לנו הנרייטה לאקס.

ואסילי ארקיפוב (Vasili Alexandrovich Arkhipov)

מכל האנשים כאן ברשימה, כנראה שהסיכוי הגבוה ביותר הוא ששמעתם איכשהו על ואסילי. או שלא.
ואסילי אקריפוב היה קצין ימי בצבא ברית המועצות, ולפחות על פי אחד מראשי הארכיון הלאומי לבטחון בארה"ב הוא הינו "האיש שהציל את העולם".
לאחר שנלחם נגד יפן במלחמת העולם השניה, שירת כקצין בצוללות הרוסיות, ובין השאר שירת על הצוללת K-19 וחטף קרינה במסגרת אחת התקלות הרבות שהיו בצוללת הזו, באוקטובר 1962, שירת על סיפונה של צוללת גרעינית ליד קובה. 1962? קובה? הממ… הימים ימי משבר הטילים בקובה, כמובן, וקבוצה של אחד עשר משחתות של ארה"ב הצליחה להקיף וללכוד את הצוללת, ולהטיל פצצות עומק שהיו אמורות להכריח אותה לעלות לגובה פני הים.
מפקד הצוללת, מנותק מהעולם, ככל הנראה חשב שהמשבר בחוץ הפך כבר למלחמה. הוא החל ברצף הפעולות שבסופן ישוגר טורפדו גרעיני.
לו היה משוגר הטורפדו הגרעיני הזה, בעיצומה של המתיחות ששררה אז בין ארה"ב לברה"מ, ככל הנראה שדו קרב גרעיני עולמי היה פורץ. אלא שעל פי הנהלים, שלושת הקצינים הבחירים בצוללת היו צריכים לאשר את השיגור פה אחד. המפקד היה בעד, הקצין הפוליטי היה בעד, אבל ארקיפוב לא הסכים לשיגור הטיל, התווכח עם מפקדו ושכנע אותו לעלות לפני הים ולחכות להוראות רשמיות ממוסקבה.
והעולם ניצל.

(בין המקורות: כאן)

קבוצה של ארבעה אנימטורים לקחה סרטים שהם אוהבים במיוחד, פישטו אותם ככל יכולתם לסמלים פשוטים והפכו אותם לאנימציה.
התוצאה היא 35mm , חידון של שתי דקות, שבו 35 סרטים דחוסים באלגנטיות.

כמה אתם מזהים?

אני מודה, כתב היד שלי פשוט נורא. אבל באמת.
אולי אי שם באיזור כיתה א-ב' עדיין הקפדתי על כתיבה "תמה" אבל ככל שהזמן עבר, זה הלך והתדרדר. ברגע שהגיע המחשב המצב באמת נהיה נורא, כתיבה ביד כבר מתחילה לפעמים לתסכל אותי. השורות לא מספיק ישרות, הקצב לא משביע רצון, ואני מוצא את עצמי נאבק לסיים את המשפט בלי להרגיש את הנוירוטיות של היד משתלטת עלי. התרגלתי למקלדות, יותר מדי.
אבל עדיין, יש משהו אישי מעט יותר, אמיתי מעט יותר, בכתב יד, גם אם אתה לא מצליח לזהות בו מילה, אפילו שהוא שלך.
זה "אף קורס" או "אל קודס"? לך תדע.

האנשים העובדים בפיילוט החליטו לעשות מעשה בעניין והעלו את האתר הבא שמאפשר ליצור פונט על פי כתב היד שלך. אתה רושם את האותיות על דף נייר, מציג אותם למצלמת הרשת שלך או שם אותן בסורק, והאתר יוצר פונט שמותאם בדיוק לאופן שבו אתה כותב.
העניין הוא כמובן פרסומי, אי אפשר ממש להוריד את הפונט למחשב, ואפילו בשביל לשמור אותו צריך "לפתוח חשבון", וכמובן שהכל באנגלית. אבל בכל זאת, הנה הזדמנות שיש לי לכתוב כאן משהו בכתב היד הנוראי שלי (למרות שבאנגלית הוא עוד נסבל).

אם אי פעם תהיתם האם הסגנון שלכם מושפע או דומה לסופר מסוים, כנראה ש I Write Like הינו השירות בשבילכם.
הרעיון הוא לתת קטע שכתבתם (באנגלית), רצוי לפחות כמה פסקאות, והאתר "ינתח" את הכתיבה שלכם מבחינת סטטיסטית ויגיד לכם כמו איזה סופר מפורסם במאגר אתם כותבים.
לאחר שתכניסו את הקטע , תקבלו תוצאה שאותה תוכלו להציג לראווה (ועל הדרך לעשות פרסומונת רטנה ולא מזיקה לאיזה מעבד תמלילים).

אין לי מושג איך זה עובד, או מי הסופרים שבמאגר, וסיפורים שונים שכתבתי נתנו שמות שונים ולא קשורים (מארתור סי. קלארק, דרך ג'ונתן סוויפט ועד ג'יימס ג'ויס(!?)), אבל בערך מיליון וחצי אנשים כבר ניסו, ותמיד נחמד לשמוע שאתה דומה למישהו מוצלח, אז למה לא אתם? (והאמיצים מוזמנים לספר מי יצא להם…)

אני מודה, אני מעט סקפטי כשזה מגיע לכל עניין ה"קואצ'רים". ציניות מולדת, או נרכשת, או משהו שכזה, כנראה.
כאשר השוק מסביב מוצף בקורסים שמלמדים אותך "איך להיות קואצ'ר" לכל נושא, איכשהו נראה לי שתפקיד המייעץ החכם ובעל הניסיון עובר סוג של הפרטה מעט מוגזמת. באמת? יש כל כך הרבה אנשים שם בחוץ שמצליחים תוך איקס חודשים של קורס להפוך ממובטלים שלא בטוחים מה הם רוצים ללמוד לאנשים שיסבירו לי איך לשנות את חיי? איך זה יכול להיות?
פה ושם אפשר למצוא אנשים שהינם באמת בעלי אישיות שיכולה להוביל אותך למקום נכון יותר, מתוכך, אבל לפעמים נדמה שקואצ'ר הוא בסך הכל אדם עם מספיק אסרטיביות שמסביר אמיתות מובנות מאליהן לאנשים עם פחות אסרטיביות. משהו שגם חבר טוב ואינטליגנטי יכול לעשות.  (כמובן שאם יש קואצ'רים מבין הקוראים שמרגישים שאני מפספס משהו, אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות).

אבל כאמור, כשזה מגיע להנעה ולהשראה, ישנם אנשים שקיבלו מתנה שמאפשרת להם להראות לך את היכולות והתקווה שיש לך גם ברגעים שבהם דברים נראים אבודים. אז כן, ברור לי שיש בעולם (ובעיקר בארצות הברית) הרבה מאוד "מרצי מוטיבציה" שהם בסך הכל מכונות כסף שיודעות לדבר יפה ולמכור לך די.וי.די מלא קלישאות במחיר מופקע.
אבל גם יש חלק שעושים את זה על ידי גישה נכונה ובריאה לחיים, על ידי אנרגיה מתפרצת ואופטימיות סוחפת, ועל ידי סיפור חיים שמדגים לך שאין באמת משהו בלתי אפשרי.
במקרה של ניק וויצ'יץ', זה כנראה שילוב של שלושתם.

וויצ'י'ץ' (שום קשר לשחקן הכדורסל, ככל הידוע לי) נולד באוסטרליה עם תסמונת נדירה שגרמה לו להיות ללא ידיים וללא רגליים. טוב, אולי לא לגמרי מדויק. יש לו כף רגל חלקית קטנה, שמבצבצת מהמותן. לא יותר מזה.  הוריו היו המומים. הם לא קיבלו שום התראה רפואית על כך שזה הולך לקרות. בתור ילד, ניק היה צריך להתמודד לא רק עם הקשיים הפיסיים שהמצב שלו יצר אלא גם עם התעללויות בבית הספר, דיכאון ובדידות גדולה. הוא שאל את עצמו לשם מה נולד ככה בכלל, ולמה הוא שונה כל כך מכל הילדים האחרים.
אבל ככל שהחיים התקדמו, דברים החלו להשתנות.
ניק עבר לבית ספר רגיל, למד לכתוב עם כף רגלו הקטנה, בעזרת מתקן קטן שהולבש על הבהונות, גילה שיש עוד אנשים מוגבלים בעולם ושהם משיגים דברים וחיים בדרכם חיים מלאים, והתקרב לאמונה באל. כשהבין שהמצב שלו נותן השראה לאנשים אחרים ושההישגים שלו מעודדים אנשים אחרים סביבו, הוא החליט שזה יעודו בחיים, והחל להיות אסיר תודה שהוא חי.

ניק, כאמור, כותב בעזרת כף רגלו. הוא גם מקליד במחשב, מנגן בתופים, מסתרק, מצחצח שיניים, עונה לטלפון, שוחה בבריכה ומתגלח בעצמו.
אחרי סיום התיכון, עשה וויצ'יץ' תואר ראשון בחשבונאות ותכנון פיננסי באוניברסיטת גריפית' באוסטרליה. בגיל 17 החל לתת הרצאות מוטיבציה לחברים שלו בקבוצת התפילה, בגיל 19 החל להרצות בפני קהלים גדולים יותר. הוא נוסע מסביב לעולם ומדבר עם מיליוני אנשים, תלמידים, אנשי עסקים, מספר להם את סיפור חייו, מראה להם את היופי שיש בחיים. הוא כבר דיבר עם כשני מיליון איש במעל 20 מדינות. לא מזמן השתתף באחד התפקידים הראשיים בסרט קצר בשם "קרקס הפרפרים". ומה אתם עשיתם היום?…

ניק הוא מטיף. המקום ממנו הוא מגיע היום, הינו בין השאר האמונה הנוצרית וגם "להתקרב לישו".
אבל המסרים שהוא מדבר עליהם, ברובם, מסרים על אמונה עצמית, על תקווה, על אופטימיות ועל היכולת לשנות, לא קשורים לישו, אפילו לאו דווקא לאמונה דתית בכלל. וכבר אמר הרמב"ם – "קבל האמת ממי שאמרה".
והאמת, לפחות על פי ניק וויצ'יץ', היא שיש בחיים יותר ממה שנראה לעין.
שיש מקום, תמיד, לחלומות גדולים ולאמונה שרואה למרחוק.
שכל נפילה יכולה להיות בסך הכל "הדבר ההוא שקרה לפני שקמתי מחדש".
שלא צריך להבין את כל מה שקורה לך בחיים בשביל להיות צנוע מספיק לקבל את זה.
שיש הגיון מאחורי לא לוותר אף פעם.

ששמחה היא מצב מחשבתי. היא לא קשורה לנסיבות.

ולזה אני מוכן להאמין.

לאלכס רנדל וכריסטיאן האנט יש רעיון שחשוב שתבינו.
כאשר אתה בוגד בבן הזוג שלך, הם מסבירים, אתה מוסיף לשברון הלב, הקנאה והכאב העולמיים. מדובר ברגשות אשם לא פשוטים, זה ברור. אבל אין סיבה שככה זה יהיה. לאלכס וכריס יש אתר אינטרנט בשם CheatNetural שמגיע בכדי לפתור את הבעיה הזו.
הרעיון הוא פשוט. איזון בגידות, הם קוראים לזה.
בכל פעם שאתה בוגד, תוכל לשלם סכום מסוים לאתר שלהם והם ישקיעו אותו במישהו שהינו נאמן לבן זוגו, או אפילו רווק, כך שאין סיכוי שיבגוד. בסיכום הכללי, הם מסבירים, התשלום שלך יאזן מחדש את רמת הבגידות בעולם, ותוכל לנקות את מצפונך, ולומר לעצמך ששום נזק לטווח הארוך לא באמת נגרם.

האתר כמובן לא מיועד אך ורק לבוגדים. הם רק החלק המשלם. אם אתה אדם נאמן וערכי, אתה יכול להרשם לאתר ולקבל תשלום על הנאמנות שלך לבן זוגך.
הם מביאים בתור דוגמא, למשל, את ג'יימס וג'ו שבוגדים זה בזו על בסיס קבוע, אבל מפצים על כל הבגידות בעזרת תשלום שמגיע לזוג אחר שמבטיח להשאר נאמנים ולאזן אותם בעולם. "אנחנו מנסים להוריד את רמת הבגידות שלנו, ולהיות יותר זמן ביחד." מספר ג'יימס "ואנחנו מאזנים את השאר, את הבגידות הבלתי נמנעות עקב שתיה או סתם מצב רוח רע, ע"י זה שאנחנו ממנים את הפרויקט של הזוג הנאמן".
וכמה זה עולה?
ממש לא הרבה. 2.50 ליש"ט ואתם יכולים לחזור הביתה ולהרגיש טוב לגבי עצמכם.
אבל…

CheatNetuarl הוא, כמובן, אתר סאטירי.
המטרה שלו היא לנסות ולעורר דיון, ולהעמיד סימני שאלה מסביב לאחד מהשווקים הגדלים היום בעולם – שוק המסחר בפחמן.

לאחר שנחתמה אמנת קיוטו, שבמסגרתה התחייבו מדינות מתועשות להפחית את כמות הפחמן (ושאר המזהמים) שהן מייצרות, הוקם מנגנון שנועד לעזור למדינות לעשות זאת.
הרעיון מאחורי מסחר בפחמן הוא לא הכי פשוט בעולם אבל אפשר לפשט אותו די בקלות.
נאמר שישנן יש מדינות מתועשות שבהן מפעלים רבים וזיהום אוויר גבוה. לעומתן, יש מדינות שבהן רוב ההשקעה היא באזורי כפר, יערות ותעשיה נקיה. המדינות המתועשות קונות "יחידות פחמן" בכסף שאותו הן מעבירות למדינות האחרות. כל יחידת פחמן מאפשרת למדינה לייצר כמות מסוימת של חומרים כמו פחמן דו-חמצני שמזהם כאמור את הסביבה, ואסור לה לזהם יותר מאשר כמה ששילמה. המדינות למעשה משלמות לפי רמת הזיהום שלהן, כסף שהולך להשקעה בתעשייה ירוקה ונקיה או בנטיעה של יערות. הרעיון הוא שלמדינות המתועשות יהיה אינטרס כלכלי אמיתי להוריד את רמת זיהום האוויר שלהן, ומהצד השני, יהיה איזון עולמי ש"ירווויח" מהכסף שהן משלמות. הזיהום עצמו יהיה המנוע לצמיחת היערו והאנרגיה הנקיה.
כמובן שזה לא רק מדינות. המסחר הזה מתבצע גם בין ערים, בין מפעלים וכו'. כך, למשל, מגיע מימון לפרויקטים של אנרגיה נקיה (כמו טורבינות רוח, למשל) ממפעלים שעדיין נאלצים לזהם את הסביבה.
למעשה כמו זהב או נפט, גם פחמן הינו למעשה סחיר (גם אם לא באותה צורה או עם תווית מחיר קבועה דווקא), וארגונים, מדינות וחברות קונים "נקודות" שמאפשרות להם לזהם, תמורת חיזוק טכנולוגיה נקיה. הרעיון הוא שכמות הנקודות קטנה כל שנה, וכך גם מכריחה את המדינות לזהם פחות, עד אשר הן יגיעו לסף שנקבע באמנת קיוטו בתור הסף שאליו יש לשאוף ברמת זיהום האוויר בעולם.

רנדל והאנט הם חלק מהמתנגדים לשוק איזון הפחמן, והם מנסים להשתמש באתר שלהם בשביל להסביר את מה שבעיניהם הינו פתרון גרוע לבעיה חשובה מדי.
איזון פחמן, הם אומרים, הוא כמו איזון בגידות. כשממשלה פשוט משלמת על כמות הזיהום שלה, היא בעצם מקבלת בעקיפין אישור מוסרי לזיהום. תשלום על זיהום לא מונע אותו, הם טוענים, הוא מעודד אותו, או לפחות משתיק את הבעייתיות שבו. וכמו שתשלום של שניים וחצי ליש"ט מאפשר לך להמשיך לבגוד, שוק הפחמן בסך הכל נותן לך אישור לדרך חיים שבה אתה ממשיך לזהם.
ההתנגדות לשוק הפחמן עומדת על יותר רגליים מאשר הטיעון הזה, כמובן.
המתנגדים טוענים גם, בין השאר, שאי אפשר באמת למדוד ולכמת את האופן שבו הפעולה המזהמת והפעולה ה"נקיה" מאזנות זו את זו. כמה עצים בדיוק נוטעים בשביל כל טון של פחמן? ומה לגבי העובדה שהפחמן מזהם עכשיו והעצים יגדלו רק בעוד עשר שנים? ואם היער החדש ישרף?
הם מראים שניתן בקלות "לעבוד על המערכת" ולקבל נקודות פחמן שלא מגיעות לך ושבסופו של דבר השוק מקדם בעיקר את הסוחרים בו שגוזרים קופון כמו בכל שוק אחר, ולא את האזרח הפשוט או את הסביבה.

אני לא מספיק מכיר את הנושא בשביל להחליט עדיין לאן דעתי נוטה. אבל זה נראה כמו נושא שכדאי להכיר את הקולות שעולים בו.
אז אם הגעתם לכאן מ"גוגל" אחרי שחיפשתם טיפים על בגידה, כנראה שאתם כבר לא קוראים את זה, אבל למעוניינים לשמוע את הקול המפקפק, ולהכיר את הנושא, הנה אתר וסרטון שאפשר להתחיל ממנו:

זהו האוורד אנגל, סופר ספרי מתח קנדי, שאחראי לסדרה של ספרים בלשיים בכיכובו של בלש פרטי בשם בני קופרמן. הוא אחראי ליותר מ-15 ספרים והינו המקים של ארגון סופרי ספרות הפשע של קנדה.
ב- 31 ביולי ,שנת 2001, הוא קם בבוקר כמו בכל יום, התלבש והכין לעצמו ארוחת בוקר. כמה דקות אחר כך, גילה שהוא כבר לא מסוגל לקרוא.
אנגל ניגש אל הדלת ולקח את עיתון הבוקר, כשהביט באותיות גילה שהן נראות כאילו הן כתובות בקרואטית, או קוריאנית. האותיות עצמם הפכו למשהו שהוא לא היה מסוגל להבין. לרגע אחד חשב שמדובר בסוג של בדיחה. אז הוא ניגש למדף הספרים ולקח ספר מהמדף. למרות שידע שהספר הזה באנגלית, גם במקרה הזה האותיות היו בלתי קריאות בעליל.
להאוורד אנגל היה שבץ מוחי.

שבץ מוחי הוא לא חוויה נעימה. מעטים המקרים שבהם משהו טוב יוצא מזה, כמו למשל במקרה של ג'יל טיילור (צפיה מומלצת אגב, וניתן גם לקרוא עליו בספר שלה "התקף התובנה שלי") .
במקרה של אנגל, שהבין יחסית מהר שזה מה שקרה לו, החלק בראשו שהיה אחראי על הבנת משמעותן של האותיות נפגע, והוא חווה "עיוורון מילים". העיניים פועלות מצוין, אבל את המילים הן לא מצליחות לראות.
"זהו." חשב אנגל "אני גמור."
כשאתה סופר שלא יכול לקרוא, זו בעיה. דמיינו איך זה יכול להרגיש…

יאבל מסתבר, שהחלק במוח שאחראי על הקריאה, אינו אותו החלק שאחראי על הכתיבה.
אנגל עדיין היה מסוגל לכתוב אותיות והוא גילה כמה דברים מעניינים.
הוא גילה שאם הוא עוקב עם אצבעו אחר הצורה של האות על הנייר, החלק במוחו שאחראי על כתיבה מצליח לזהות את האות. המוח שלנו זוכר לא רק צורות שראינו או קולות ששמענו, אלא גם תנועות שאנחנו עושים. זה נקרא "זכרון מוטורי". זה מאפשר, למשל, לספורטאים מקצועיים לבצע פעולות ללא חשיבה מרובה, כי המסלול של הפעולות כבר צרוב בזיכרונם. זה למשל בא לידי ביטוי בזריקות עונשין בכדורסל.
המשמעות היתה שאנגל הצליח להבין אותיות אם הוא צייר אותם בעצמו. הוא לא היה יכול יותר לראות אותיות בעזרת העיניים, אבל הוא כן ראה בעזרת הידיים, ובהמשך הוא גילה שהוא מצליח לקרוא ולהבין את האותיות אפילו יותר מהר אם הוא מצייר את האותיות בעזרת הלשון על החיך העליון שלו, ומאוחר יותר על השיניים הקדמיות.

וכך, לאורך הזמן, הוא שיפר והתאמן בקריאה בעזרת הלשון. היום הוא יכול אפילו לקרוא בערך חצי מכתוביות התרגום שמופיעות בסרטים, לפני שהן מתחלפות.
ב-2005 הוא חזר לפרסם את הספר הבא שלו ב"סדרת בני קופרמן".
בספר הזה, שנקרא Memory book הבלש שלו, קופרמן, חוטף מכה בראש שתוצאותיה דומות למה שחווה אנגל. שנתיים אחר כך הוא הוציא ספר נוסף, הפעם ספר אישי שתיאר את תהליך ההחלמה שלו מהשבץ, בשם "האיש ששכח איך לקרוא".
וכך הפך האוורד אנגל לסופר, שאיננו מסוגל לקרוא. או לפחות אמור להיות לא מסוגל. זה לא באמת עצר אותו.

פרטים נוספים אפשר למצוא בכתבה שעליה מבוסס הפוסט הזה כאן.
והנה גם סרטון מיוחד שהכינו שמתאר את המקרה של אנגל, ואת האופן שבו התגבר על הבעיה שלו.

בסופו של דבר, גדילה הוא תהליך שלא נגמר אף פעם.
אנחנו מנסים להבין איך הדברים עובדים, ואיך אנחנו עובדים, ואם זה סותר אחד את השני.
אנחנו מפשפשים בתוכנו, מחפשים את הדברים הטובים שעליהם נוכל לטפס לשלב הבא, מבצעים חשבונות נפש, ומקווים שלא נגלה שאנחנו במינוס.
אנחנו בונים ומתאמצים וממציאים את עצמנו מחדש, אבל גם מגלים תמיד, שכל "אחר כך" מפתה וגבוה הופך ל"עכשיו" נוסף שצריך להתקדם גם ממנו. וזה טוב. וככה זה צריך להיות.

כי בסופו של דבר, גדילה הוא תהליך שלא נגמר אף פעם.

flowerpots הוא סרט חמוד ומינימלסטי של רפאל סומרהאלדר. בעיני, הוא מדבר על גדילה.

בין החתולים המנגנים, הסנאים הדרמטיים והכלבים ששרים ראפ, הרשת מסוגלת לנפק גם מידע על בעלי חיים שבאמת הינם מרתקים ולא סתם מגיעים מעולם ה-LOL.
על כל כלב שרץ לתוך קיר אפשר למצוא גם איזה צפרדע רעילה שאפשר למות רק מלגעת בה.
ולפעמים, כמו במקרה שלי, לינק קטן יכול לשלוח אותך למסע שמגלה לך בעלי חיים מוזרים יותר מכל מה שחשבת.
אז הנה, נכון לעכשיו, מהנורמלי יותר לבאמת יוצא דופן, מצעד חמשת בעלי החיים המוזרים ביותר. בעיני, לפחות.

5. התולעת שחיה מעצמות ליוויתנים

לטבע יש חוש אירוניה מפותח, לפעמים.
בשנת 2005 נתגלה ליד שוודיה זן של תולעי מים בשם Osedax mucofloris. במשך כמה חודשים כבר שכבה שם גופתו של ליוויתן גדול וזקן, שכל בשרו כבר נעלם, אבל להפתעת החוקרים שמצאו אותו משהו חי בתוך העצמות. תולעים מהסוג הזה נמצאות לרוב בעומק גדול במיוחד (2500 מטר ומטה) והלוויתן הזה היה רק בעומק 125 מטר. אמנם רק באורך מילימטר אחד או שניים, התולעת הקטנה הזו, מסתבר, ניזונה מעצמות של ליוויתנים שמונחות על קרקעית הים. היצור (שעיתונים כינו "תולעת זומבי") ממש בוקע מתוך העצם, כמו פרח, וממש כמו פרח, ה"שורש" שלו תקוע עמוק בתוך העצם וניזון משם.
קפטן אחאב היה אוהב את התולעת הזו.

4. דג עם קוקפיט

Barreleye fish, הוא דג באורך כ-15 ס"מ שחי במים עמוקים, ואשר החלק הקדמי של ראשו הוא למעשה מכסה שקוף שדרכו הוא צופה החוצה בעזרת זוג עיניים מורכב ורגיש. הוא נתגלה לפני כ-70 שנה בחופי קליפורניה, אבל רק ב-2009 הצליחו לצלם אותו חי, ולתפוס אחד חי כדי לחקור אותו.
העיניים הטלסקופיות הללו מוגנות על ידי החופה השקופה וצופות לרוב למעלה, בחיפוש, אבל יכולות גם להסתכל קדימה.
התוצאה היא דג מוזר במיוחד.

3.חסר השם

לבעל החיים הזה אין עדיין שם, אבל זה לא הדבר המיוחד לגביו.הוא חיי עמוק עמוק במי הים התיכון, פחות ממילימטר בגודלו, אי שם ליד יוון (ואולי גם בעוד מקומות), וככל הנראה ניתן לשייך אותו לקבוצת של בעלי חיים מיקרוסקופיים בשם Loricifera.
והוא בעל החיים היחידי על פני כדור הארץ שחי ומתרבה ללא צורך בחמצן.
להבדיל מכל שאר בעלי החיים שזקוקים לחמצן כדי לחיות (בתהליך שבלימודי הביולוגיה הכרנו בתור מיטונודריה) היצור הזה משיג את האנרגיה שלו בעזרת פירוק חומרים אחרי, כמו מימן גופרתי. המשמעויות הן, בין השאר, שלא צריך חמצן כדי לפתח יצור שהינו יותר מאשר בקטריה או וירוס, ושיתכן שיצורים מורכבים ורב-תאיים (לבחור שלנו יש מיליוני תאים עצמאיים ושמחים בחלקם) קיימים גם על פני כוכבים אחרים שבהם אין חמצן, אשר שנחשב עד לא מזמן כתנאי הכרחי לקיומם של חיים.

2. הלא-שייך

בשנת 1995, שני חוקרים דנים גילו בעל חיים קטנטן, בגודל חצי מילימטר שחי בתוך פיותיהם של לובסטרים. בעל החיים הזה היה כל כך מוזר, שלא תהיה ברירה אלא להגדיר מערכה נפרדת אך ורק בשבילו. כדי שיהיה ברור, מערכה הינה אחד השלבים העליונים ביותר בכל מה שקשור למיון בעלי חיים. אנחנו, בני האדם, העופות, הדגים והזוחלים, שייכים כולנו לאותה מערכה (מיתרניים). ככה שלמצוא בעל חיים שמצריך מערכה בפני עצמו אומר שיש כאן משהו שלא דומה לשום דבר אחר.
קוראים לו Symbion pandora, וגם היום ביולוגים שוברים את הראש בניסיון להבין מאיפה הוא הגיע, לכל הרוחות.
הוא קטנטן, כאמור, בנוי כמו צינור עם טבעת של שערות קטנטנות בצד אחד. חי חיים די פשוטים, לכאורה – מצד אחד נכנס אוכל, מתעכל ואז יוצא מהצד השני…
כשזה מגיע להתרבות זה כבר מתחיל להיות יותר מסובך. ה"פנדורה" מתרבה הן ברביה מינית ובהן ברביה א-מינית. נקבות? יש. זכרים? יש. צאצאים שהם לא זה ולא זה? יש, אפילו שני סוגים.
התהליך מסובך ומוזר, וכולל בין השאר עוברים שיוצרים זכרים גמדיים ונקבה שעוזבת את גופה (ועוברת דירה, למקום אחר בפה של הלובסטר) ומשאירה את הביצים בתוך הגוף שנשאר מאחור.
מעבר לזה, אף אחד היום לא מסוגל בדיוק להסביר איך התפתח היצור הזה. מערכת העצבים שלו לא דומה לאף אחד בקבוצת היצורים שהוא אמור להיות שייך אליהם. וכך הוא נשאר לו, בודד במערכה.

1. המדוזה שחיה לנצח

ולסיום, סיבה לחבב מדוזות.

הדבר הקטן הזה, שנראה כאן כנראה בצילום חובבים מתחת למים, יכול להיות המפתח שלנו לחיים ארוכים. Turritopsis nutricula היא מדוזה שבאופן תיאורטי יכולה לחיות לנצח.
לאחר שהיא מגיעה לשלב הבגרות המינית שלה, היא יכולה לקחת את התאים מהם היא בנויה ופשוט להחזיר אותם למצב שבו הם חיים בשלב הטרום-מיני, תאים צעירים, חדשים-דנדשים, כמו של עובר. באופן כזה היא למעשה חוזרת להיות פוליפ. אנחנו מכירים דברים דומים בבעלי חיים (כמו סלמנדרות) שמגדלים איבר חדש אחרי שכורתים להם אותו, אבל כאן זה כבר חידוש של איבר קיים, או למעשה, של כל הגוף.
מדובר ביצור בגודל של 4-5 מ"מ בלבד, ולמרות שבפועל מחלות וטורפים גורמים לזה להוא אכן מת כשזה מגיע למציאות, באופן תיאורטי, החזרה הזו אחורה יכולה להתרחש מספר לא מוגבל של פעמים, מה שהופך אותו לבעל החיים היחיד על פני כדור הארץ שמסוגל לחיות לנצח.
חוקרים כבר עובדים על המדוזה כדי לנסות להבין איך בדיוק המנגנון שמחזיר את התאים שלה אחורה למצב הצעיר עובד. אם הם יצליחו, ההשלכות על האופן שבו אנחנו מזדקנים יכולות להיות מרחיקות לכת.
אולי זו הסיבה שיש למדוזה הזו דף פייסבוק משל עצמה.

כשזה מגיע לצלילה, עד שלא עשיתי קורס צלילה בעצמי חשבתי שעיקר החוויה מגיעה מהמראות שניתן לגלות מתחת למים. הדגים, השמש שנשברת ומנצנצת דרך הגלים מלמעלה, היצורים המוזרים, השוניות.
אבל כשאתה צולל אתה מגלה שיש לחוויה הזו אלמנט נוסף שקשה להעביר אותו במילים. מדובר במתח הזה שקיים בין שני קצוות מנוגדים של מה שאתה מרגיש מתחת למים.
מהצד האחד, זוהי תחושה מרגיעה, שקטה ומערסלת. הכל יותר לאט, ואין צלילים מסביב מלבד הנשימה והנשיפה שלך בעזרת מיכלי האוויר הדחוס. משהו בשקט ובאיטיות המובנית שבכל מה שאתה עושה משרה אווירה של קצב חיים שונה ומרגיע. אבל מהצד השני, מדובר בפעילות מסוכנת. טעויות שנעשות בעומק המים, אפילו רק בשלושים מטרים, יכולות להיות קריטיות. לחץ המים על הגוף, העובדה שעלייה אל פני המים בעת בעיה יכולה להיות מסוכנת לא פחות מאשר הבעיה עצמה, משאירות תמיד סוג של דריכות. אתה לא יכול סתם לצלול. חייב להיות שם חישוב ומודעות. החל מרישום הצלילה האחרונה שלך כשאתה יוצא ועד שימת לב לאופן שבו אתה משתמש באוויר שבתוך הריאות בכדי לעלות ולרדת, ומודעות לעומק וללחץ המים שעליך.
העובדה שניתן לחוש את הרוגע והדריכות הזו בעת ובעונה אחת מכניסה משהו שונה לכל הדבר הזה שנקרא צלילה.

כשזה מגיע לצלילה חופשית, אני מתאר לעצמי שהפער החווייתי הזה אפילו מחודד יותר. בצלילה חופשית לא משתמשים במיכלי אוויר אלא בעצירת נשימה. צלילה לעומק תוך כדי עצירת נשימה דורשת המון תשומת לב לפרטים, ויכולה להיות אפילו יותר מסוכנת.
מהצד השני, הדממה שבה היא מתבצעת בוודאי חזקה גם היא יותר.

Guillaume Néry הינו צולל-חופשי צרפתי שמתמחה בצלילת constant weight שבה צוללים ללא שימוש בחבל שעזרתו אתה מושך את עצמך, אלא באופן "טבעי" יותר (אבל גם עם סנפירים).
שיא הצלילה שלו הינו 113 מטרים עומק.
בסרטון שלמטה הוא מדגים צלילה חופשית בסגנון שמזכיר קפיצות בייס – ספורט אקסטרים נוסף, שבו אנשים קופצים מבניינים עם מצנח.
הסרטון הזה לא "אמיתי". עומק החור שלתוכו נרי קופץ, אי שם באיי הבהאמס,  הינו 202 מטרים, ושיא העולם בצלילה חופשית ללא סנפירים הינו 95 מטרים.
נרי וחבריו הכינו את הסרטון בעיקר בשביל להראות את היופי וההרמוניה שיש צלילה חופשית, והתוצאה בהחלט נראית מרשימה.

אז נכון, זו בהחלט סוג של פרסומת.
אבל יש הרבה יופי בפרויקט כמו "בואו נצבע", שמנסה לקחת איזורים אפורים בכל העולם ובעזרת מתנדבים מהקהילה לצבוע אותם מחדש. אנחנו מכירים דברים דומים, לרוב של אמני רחוב עצמאיים, כאן בארץ. במקרה של בואו נצבע ישנן חברות צבעים שעומדות מאחורי העניין…
ועדיין, זה יפה. האופן שבו הרחוב והבניינים משתנים בסרטון הזה (שצולם במשך ארבעה שבועות, באנגליה, צרפת, ברזיל והודו) יכול להיות שיעור מצוין לשני דברים.
שצבע תמיד עדיף על אפרוריות,
ושאסור לזלזל בכוחה של משיכת מברשת.

מספיק משיכות כאלה משנות דברים.

אז כולם מכירים כבר את TED, ואפילו היה לנו כאן בתל אביב את אירוע ה-TED המקומי שלנו. אבל TED הוא לא המקור היחיד להרצאות מרתקות, מסתבר.
נא להכיר – RSA – Royal Society for the encouragement of Arts,Manufactures and Commerce. (לא לבלבל עם RSA, RSA, RSA או RSA. למען האמת יש עוד הרבה RSA בעולם…)
ה- RSA היא מוסד בריטי ותיק, שנוסד כבר ב- 1754 ועוסק בניתוח וקידום של החברה האנושית בדרכים שונות, דרך מחקרים, חינוך או פרויקטים אחרים. למרות היותו המוסד ה"מלכותי", ואולי דווקא בגלל זה, זה ארגון שמשתדל להיות א-פוליטי ולתת במה לדעות שלפעמים הינן חדשניות במיוחד. הם מתעסקים בחינוך, בחברה, בכלכלה, באיכות הסביבה ועוד נושאים שונים, ומנסים ליצור פרויקטים ודיונים פורים שמקדמים את האנושות, או משהו כזה. שלא כמו TED, כאן לא מדובר באירועים שסובבים אך ורק סביב הרצאות, אלא בארגון שמניע אוסף שלם של מחקרים אקדמיים ואחרים, ובין השאר גם הרצאות מטובי המומחים בנושאים שונים.
אני לא מכיר את ההיסטוריה של RSA ממש (חוץ מלגלות שבין השאר היו חברים בו בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס, אדם סמית וצ'רלס דיקנס), או את המבנה שבו הם פועלים והפרויקטים אותם הם מקדמים היום, אבל אוסף ההרצאות שניתן למצוא באתר שלהם הוא די מרשים ומעניין.
שלא כמו ב-TED, שבו הרצאות מוגבלות לעשרים דקות, ההרצאות של RSA הן ארוכות יותר ומגיעות לאיזור השלושת-רבעי שעה, ככה שזה אולי מסביר למה כמות המנויים לערוץ היוטויב שלהם לא גדולה כמו שאפשר לצפות, אבל לחסרי הסבלנות שבינינו (כלומר, לכולנו) RSA מכינים סרטונים קצרים יותר, של עשר דקות בהם חלקים מעניינים מתוך ההרצאות האלו מאוירים תוך כדי דיבור. לחלק מהאנשים הציורים שנוצרים תוך כדי מוסיפים ומעשירים את הטקסט, חלק אולי יעדיפו רק לשמוע.

אז אם אתם רוצים לשמוע משהו חדש ומרתק, על האופן שבו אנשים באיזורים שונים בעולם תופסים את מושג הזמן באופן שונה זה מזה, או על "אפקט המראה",ועל האופן שבו טכנולוגיה מתקדמת עושה אותנו אולי יותר אמפתיים מאשר אי פעם או על הקשר בין כלכלה לאלטרואיזם, אתם לא חייבים לשמוע את כל ההרצאה. אתם יכולים פשוט לראות את האנימציות הקצרות הללו.

הנה דוגמא קטנה, קטע מתוך הרצאה של דן פינק (שגיליתי דרך כאן) שמדבר על הדברים שמניעים אותנו כשזה מגיע לעבודה. ההסבר הפשוט על "שלם לו יותר, אז הוא ישתדל יותר" לא באמת עובד תמיד. למען האמת, לפעמים משכורת גבוהה יותר, מסתבר, פוגעת בביצועים.
יש דברים אחרים שחשוב לנו להשיג, כמו שמראים מחקרים על מוטיבציה, והם כוללים עצמאות, התמקצעות ותחושת משמעות.
הפרטים בהרצאה, נסו ותהנו.

סקוט הריסון הגיע לניו יורק בגיל 18, והחליט שהוא רוצה להיות גדול מהחיים.
הוא הפך להיות מקדם של מועדוני לילה ובתי אופנה, קיבל כסף בשביל להצטלם כשהוא שותה משקאות מסוימים, יצא לטיולים בעולם במטוסי סילון, ובמשך עשר שנים חי חיים ראוותניים, מלאי זוהר, וחסרי כל תוכן. בגדול, הוא גילה שהוא די אומלל מכל העניין.
אז הוא עזב את הכל, והתנדב לשמונה חודשים על סיפונה של ספינה רפואית שסובבת את אפריקה ומעניקה סיוע רפואי לעניי העולם בחינם. זה היה קצת שונה. את הלופט המפואר במרכז העיר החליף תא קטן עם מיטות צרות ומקקים, ואת מסעדות היוקרה החליף חדר האוכל הכמעט צבאי. אבל יחסית למה שהיה על החוף לידו, הוא עדיין חי בעצם כמו מלך. הכל יחסי.
הוא התנדב שם שמונה חודשים בתור צלם, צילם את החולים שהגיעו לקבל טיפול עקב מחלות נוראיות וגידולים ועבר תהליך שבו הצליח לראות את הפנים שמאחורי הסטטיסטיקה של 1.2 מיליארד עניים בעולם, אלו שחיים בפחות מדולר ליום בממוצע. כשהסתובב בכפרים וניסה להבין גם מהו הגורם המכריע שיכול להוות את השינוי הכי גדול שאפשר לעשות, ראה את המים המעופשים שעניי העולם נאלצים לשתות כי אין להם סניטציה ומים זורמים, והבין מדוע כל המחלות הללו נפוצות כל כך באיזורים עניים. כששותים מתוך ביצה מלוכלכת, קשה להשאר בריאים.
כאשר חזר לניו יורק החליט לעשות מעשה, הקים את charity:water, ארגון ללא מטרות רווח, והחל לעבוד הפעם בשביל להביא תשתית של מים נקיים לכפרים עניים ברחבי אפריקה.

לבערך מיליארד אנשים ברחבי העולם אין גישה למים נקיים.
מים, מסתבר, הם מותרות.
יש לנו את הקמפיינים שלנו, שבהם אנחנו מזכירים לעצמנו עד כמה מים הם משאב חשוב. אבל כישראלים אנחנו עדיין לא מתקרבים לרמת הבעייתיות שבה נתקלים הכפרים העניים באפריקה, שבהם האופציה של מים זורמים בכלל אינה קיימת, ומים נקיים הם ברכה שקשה אפילו לקוות לה.
מים מזוהמים הורגים יותר מאשר מלחמות, ו-80 אחוזים מהמחלות באיזורים העניים נוצרים פשוט בגלל מה שיש להם לשתות.כמעט 40 אלף מקרי מוות שקורים בשבוע, ניתן למנוע פשוט ע"י אספקה של מים נקיים. זה הכל. אבל זה לא רק זה. כאשר לכפר מסוים אין מים, הוא צריך להשיג איכשהו מים ממקורות אחרים, רחוקים יותר. מיליוני שעות עבודה ועשיה מתבזבזות רק בהליכה הלוך וחזור לעבר מקורות מים מרוחקים. וההולכים הם הרבה מאוד פעמים נשים או ילדים שמוותרים על בית ספר, כדי לסחוב על גבם ג'ריקנים כבדים, של מים שככל הנראה יגרמו להם לחלות מאוחר יותר, ושבמהלך הדרך חשופים לאלימות והטרדות מסוגים שונים.

המטרה של charity:water היא להקים בארות מקומיות ותשתיות מים וסניטציה בכמה שיותר כפרים, בתי ספר וישובים, אבל זה לא רק זה. האפקט הוא יותר מאשר "רק מים". הקרבה של המים לאנשים יוצרת מצב שבו ההליכות הארוכות הללו נמנעות. בכל פעם שבאר מוקמת בכפר, כלל האוכלוסיה בכפר מקבלת הדרכה שמסבירה להם על ניקיון והיגיינה.עכשיו, כאשר יש מים נקיים זמינים, אפשר להשתמש בהם לא רק לשתיה, אלא גם להעלאת רמת ההיגיינה האישית ומניעת עוד מחלות וסיכונים. לכל כפר מקימים וועדה שאחראית על שמירת ותחזוקה של הבאר וכל מה שקשור אליה, וועדה זו מורכבת גם מנשים, שמקבלות לפעמים בפעם הראשונה אפשרות להיות חלק מהשכבה המנהיגה והמארגנת בכפר. לילדים יש זמן לבית ספר, והזמן והמים שקיימים עכשיו מאפשרים לאנשי הכפר לגדל בעצמם ירקות, להאכיל את המשפחות או למכור בשווקים.
והמחיר? בממוצע, תרומה של עשרים דולר, מאפשרת ארגון של מים נקיים לאדם אחד למשך עשרים שנה. וכל דולר שמושקע במים גורם בממוצע להחזר של 12 דולר מבחירה הערך הכלכלי שניתן להשיג בחברה הבריאה יותר והעסוקה פחות במאמצי הבאת המים שנוצרת.

charity:water היא ארגון צדקה שמשתמש באינטרנט, חושב בצורה שהופכת את האינטרנט לכלי רב עוצמה מבחינתו.
זה סוג חדש של נתינה כלל עולמית שהאינטרנט מאפשר. אתר בשם Kiva.org, למשל, מאפשר להשקיע בעניי העולם בעזרת המודל של מיקרו-הלוואות. האתר מאפשר לך לעבור על פרופילים של יזמים בארצות מתפתחות, ולבחור לאיזה עסק אתה רוצה להלוות כסף (או להשקיע, למעשה) סכום של 25$ (או יותר). לאחר שהעסק מוקם ורץ, ההלוואה חוזרת אליך. בהתחשב בכך שהלוואה של $25 יכולה להיות מגוחכת בשביל גולש ממוצע בעולם המערבי, אבל מצילת חיים מהצד השני של הקשר, ומכיוון שמדובר בנתינה ששומרת על כבודו של המקבל ומאפשרת לו להקים את התשתית שבעזרתה יקיים את עצמו, מאפשרת לו לקנות חכות ולא דגים, מדובר ברעיון שמצליח לחבר בין הקצוות של האינטרנט ולהשתמש בו לקידום של הקיום האנושי.

אבל charity:water עושה הרבה יותר מזה באופן העבודה שלה. השקיפות, למשל, היא מלאה. כל הפעילות המשרדית והעלויות השותפות משולמות ע"י תורמים וארגונים, כך ש-100 אחוז מהתרומות של אנשים פרטיים דרך האינטרנט, מגיעות ישירות לפרויקטי הקמת הבארות. יותר מזה, אם התורם מחליט לשלם דרך שירותים כמו PayPal או כרטיס אשראי, הארגון הוא זה שמשלם את העמלות שהשירותים הללו לוקחים.
ויותר מזה. כאשר אתה תורם להקמת באר, אתה יודע לאיזה באר תרמת. charity:water מספק "הוכחות" כאשר הבאר הספיציפית מושלמת, שכוללות את וידיאו של הבאר ומיקום מדויק שלה במפות של גוגל, כולל קואורדינאטה ספציפית ב GPS.
וכמובן, הוא מאפשר לאנשים להקים פרויקטי תרומה אישיים, לקנות צמידים או ecards, ואתר האינטרנט שלהם הוא נעים ומושך, מעוצב להפליא ומלא בסיפורים, צילומים וידיאו והסברים מפורטים. רוצה לארגן אירוע התרמה? הם ישלחו מישהו שידבר ויסביר. יש לך חשבון טוויטר? יש להם רקע מתאים בשבילך לעמוד שלך. ועוד לא דיברנו על השימוש ברשתות חברתיות להפצת המסר.
כל מה שלפעמים מציק בעולם השיווק הופך לכלי בארגון השקוף הזה, ויש תוצאות.

הנה סרטון שהם הכינו לקראת יום ההולדת השלישי להקמת הארגון:

עד היום, בעזרת תרומות של 19מיליון דולר, מעל 1,130,000 בני אדם טופלו כבר על ידי הארגון ביותר מ-2500 פרויקטים ברחבי העולם, ביניהם פרויקטים לבארות, פרויקטים לאספקת מים בבית ספר או תשתיות סניטציה בכפרים.
הוא גדול ממני בשנה בערך, סקוט הריסון הזה, מעורר תסכול/השראה, לא?
ובסופו של דבר, כבר עכשיו אפשר לומר שאיש חיי הלילה מניו יורק, בהחלט יצא גדול מהחיים.

בשנת 2004 התבצע סקר בין כ-1100 בלשנים ברחבי העולם במטרה למצוא את המילים הקשות ביותר לתרגום, עקב המורכבות שלהן, ההקשר התרבותי שלהן, או כל סיבה אחרת. המילה "שלימזל", אגב, הגיעה למקום לא רע. מבין המילים באנגלית, אפשר למצוא מילים רציניות כמו plenipotentiary (נציג מוסמך, או דיפלומט. סוג של אדם בעל כוח) אבל גם את Poppycock (שטויות במיץ עגבניות), קיטש, וספאם.
בין השאר, היתה ברשימה גם Serendipity.

מה זו סרנדיפיות?
בתור התחלה, זו מילה שהמאיית שלי לא מזהה. וחבל שכך.
בתור המשך, זה שמו המקורי של הסרט "בדיוק כשהתאהבנו" (עם ג'ון קויזאק וקייט בקינסייל), שם של תוכנה חינמית לכתיבת בלוגים ושם של דמות שגילתה פעם סלמה הייק. לדעתי, מדובר באחת התופעות המגניבות בחיינו, בעצם.

סרנדיפ היה השם שנתנו הפרסים לסרי לנקה. בשנת 1557, יצא לאור באיטליה ספר שהכיל בין השאר את "האגדה על שלושת הנסיכים של סרנדיפ".
שלושת הנסיכים הללו, שיוצאים למסע בעולם לאחר שאביהם רוצה שילמדו ויוכיחו את חכמתם, מצליחים לגלות תכונות של גמל שהולך לפניהם על השביל, מבלי לפגוש אותו. הם מגלים שהוא עיוור בעין אחת כי הם רואים שרק צד אחד של הדשא אכול, למרות שזה הצד הפחות ירוק. הם מגלים שחסרה לו שן, לפי הרווח שיש בלעיסות בדשא. וכן הלאה. הוא צולע, נושא משא כזה או אחר, ובחלק מהגרסאות הוא גם נושא על גבו אשה. בהיריון. את כל זה הנסיכים מגלים מהסתכלות בדרך.
הסיפור הזה איננו מקורי, כמובן. הוא קיים בצורה זו או אחרת הרבה לפני המאה ה-16 במקורות קוריאנים, אוקראיניים, סרביים וקרואטים. הוא גם קיים, אולי בגרסה הקדומה ביותר, בתלמוד שלנו (שנכתב כבר במאה השלישית) במסכת סנהדרין (דף ק"ד עמוד ב). שם מסופר של שני יהודים שנפלו בשבי, ומסיקים לגבי הגמל שהולך לפניהם בשביל בזמן שהשובה שלהם מוליך אותם. גם הגמל שלהם עיוור בעין אחת. הוא מוליך נאד של יין ונאד של שמן, ומוליכים אותו שני אנשים, אחד יהודי ואחד שאינו יהודי. גם כאן יש להם שיטות מתוחכמות לגלות זו. והשובה שלהם מורשם מהם עד כדי כך שהוא משבח אותם, עושה להם סעודה גדולה ומשחררם. זו כנראה אחת הגרסאות העתיקות להיקשים וההיסקים השרלוק-הולמסים שאנחנו כבר לא תמיד מתרגשים מהם.

אבל הנסיכים של סרנדיפ הם אלו שנעשו מפורסמים בהקשר שאנחנו מחפשים, בעיקר בעקבות מכתב שכתב מדינאי אנגלי בשם הוראס וולפול שחי במאה השמונה עשרה. וולפול היה חבר פרלמנט, בנו של ראש הממשלה הראשון של אנגליה, תומך בעצמאותה של ארצות הברית ומתנגד לעבדות. באותו מכתב, שאני מקווה שכלל גם כמה דברים עמוקים וחשובים, הוא גם סיפר לחברו איך במקרה, מצפיה בנימוסי השולחן של מארחיו, גילה לורד מסוים על נישואיו של הדוכס מיורק לליידי מסוימת. "זה כמו איזו אגדה קטנה וטיפשית שקראתי פעם", הוא כותב, "בשם שלושת הנסיכים מסרנדיפ. במהלך המסע שלהם היו כל הזמן מגלים תגליות במקרה ובלי כוונה, כמו זה שהגמל שלפניהם עיוור בעין אחת כי אכל רק מצד אחד של השביל."
וכך נכנסה למילון האנגלית המילה סרנדיפיות – מצב שבו מישהו מגלה משהו במקרה, מבלי שהתכוון אליו מלכתחילה.

כמה תגליות נמנעו מאיתנו פשוט בגלל ש"זה לא היה נושא המחקר"? לא ברור.
אבל הנה כמה תגליות סרנדיפיות שכן יצאו לאור העולם (מתוך הרשימה בערך הויקיפדיה של Serendipity):

• טפלון נתגלה בטעות, כשניסו לייצר סוג חדש של גז למקררים.
• את ההליום גילו, בזמן שניסו לבודד את יסוד הארגון.
• פניצילין נתגלה בטעות ע"י אלכסנדר פלמינג כששם לב כשצלוחיות התרביות ששכח לנקות לפני יציאה לחופשה העלו עבש, שהרג את החיידקים שהיו בהן.
• LSD התגלה בטעות על ידי אלברט הופמן כששאף במקרה חומר כחלק ממחקר שניסה למצוא שימושים תרופתיים לפטריית האגרוט, שפוגעת בחיטה.
• ויאגרה היתה מיועדת במקור להיות תרופה נגד תעוקת לב. הניסוים הראו שהיא לא עוזרת לסובלים מתעוקת לב, אבל יש לה השלכות אחרות.
• הכוכב אורנוס (אורון, בעברית) התגלה במקרה על ידי חוקר (ויליאם הרשל) שחיפש בשמיים כוכבי שביט.
• קרינה אינפרא אדומה (שכולנו מכירים היום בתור מה שמראה חום גוף מרחוק בכל הסרטים)  התגלתה בטעות גם כן, על ידי אותו חוקר, בזמן שניסה לחקור את הבדלי הטמפרטורה של גלי אור בתחום הנראה.
• אלקטרומגנטיות התגלתה במקרה כאשר מדען שהתכונן להרצאה גילה שמחט המצפן שהניח על שולחן זזה כאשר הוא מדליק ומכבה מעגל חשמלי.
• קרני רנטגן התגלו במקרה במסגרת מחקר על שפופרות קרן קתודיות.
• מדפסות הדפסת דיו הומצאו במקרה כאשר מהנדס ב"קאנון" גילה שדיו יצא מהעט שלו כמה רגעים אחרי שהניח עליו בטעות את המלחם שלו.
• הקורנפלקס נוצר במקרה כאשר האחים קלוגס ניסו לגלגל לעבד חיטה אפויה מבושלת שהושארה בטעות ללא השגחה במשך יום, והעלתה מעט עובש.
• המיקרוגל הומצא אחרי שבמהלך בדיקות של שפופרות ריק ברדאר מסוים, אחד האנשים שם לב שחטיף הבוטנים בכיס שלו נמס עקב הקרינה מהרדאר.
• וקולומבוס, כידוע, חיפש בכלל את הודו, ומצא את אמריקה.

נחשפתי למושג הזה במקרה בשבוע שעבר, אבל כשחושבים על זה, גילויים מקרים מקיפים אותנו כמעט כל הזמן.
כמעט בכל יום אנחנו יכולים לצאת לחפש אתונות ולמצוא מלוכה, והחיים של כולנו השתנו ללא היכר בשל אין אינספור גילויים מדעיים או טכנולוגיים, שיצאו לאור ללא כוונה תחילה.
זה לא רק מזל. בשביל סרנדיפיות צריך את המוכנות המנטאלית המתאימה. וזה אולי מה שיפה בה. גילויים מקריים לא יכולים להיות רק משהו שקורה במקרה, הם חייבים מישהו שצופה בהם ומבין את המשמעות של מה שעובר מאחורי הדברים. זו כאילו הפשרה שבין אלו שסוברים שרק מזל חשוב בחיים ואלו שחושבים שהעולם מתקדם על ידי השקעה ומחקר מעמיק. אי שם בדיוק באמצע בין שתי הגישות האלה, נמצאות התגליות שהינן מקריות אבל שדורשות שמישהו יבין אותם בשביל לא להעלם ללא זכר.
וזה די מגניב.