נקודתיים :

מירקו פיינזה הינו צלם ועורך שעובד עם כמה מתחנות החדשות הגדולות כמו סי.אן.אן וסקיי-ניוז ועבודתו שולחת אותו לרחבי כל העולם לצלם את הסיפורים הרחוקים והגדולים. יצא לו להיות לא מעט גם במזרח התיכון כמובן, אבל גם לצלם, בנוסף לתיעוד חדשותי, סרטים דוקומנטריים בהפקות אירופיות או אמריקאיות. הוא דובר איטלקית, אנגלית, עברית ופורטוגזית באופן שוטף.
בין צילום סרט דוקומנטרי על נושאת מטוסים לבין תיעוד פסטיבל בעיירה קטנה באיטליה, הוא החליט לצלם, ממש מקרוב, את מה שקורה בגינה הקטנה שאביו מטפח בביתו. דשא, קצת אבנים, אגם קטנטן, אבל עם הצילום המתאים, העריכה המתאימה, והמוסיקה הדרמטית מספיק, מסתבר שזהו עולם שלם ועשיר.

יצא לו סרט טבע שלא מצולם בג'ונגלים ושמראה את היופי והמורכבת שיש לנו בחצר האחורית, לפעמים, עם רק מסתכלים נכון.

(אגב, אם אתם לא בקטע של קלוז-אפ על חרקים מסוימים, זה לא בשבילכם. אולי תמשיכו לאיזה פוסט אקראי אחר…)

[מצאתי דרך כאן]

מדי פעם, נעים לגלות את הסיפורים שגורמים לנו לראות שהאינטרנט הינו יותר מאשר שיגעון של כמה גיקים שרוצים לשבת מול המחשב ולחשוב שהם חברתיים כי הם מעדכנים את זה בטוויטר או בפייסבוק. מדי פעם, יש צורך להזכיר לעצמנו שיש בו באינטרנט הזה יותר מאשר צ'אטרולט ו-lolkatz  וכמות מטורפת של ספאם (ראו בסרטון למעלה) ודרכים מתוחכמות לגלות מה אנחנו רוצים לקנות ופורנו בכמויות שמעולם לא היו בכל ההיסטוריה האנושית.
יצא לי לפני כמה זמן לכתוב פוסט על שיתופי פעולה שהאינטרנט מאפשר לנו, ואיך הוא מצליח ליצור בעזרתם משהו שהוא מעט יותר סכום החלקים. הנה עוד כמה סיפורים כאלה.
כי יש המון זבל במדיום הזה, והמון ציניות והרבה בזבוז זמן, גם אם לפעמים הוא בזבוז זמן מקסים, אבל מדי פעם, מוצאים בו כמה פנינים קטנות.

כמו למשל הסיפור של האחים הייווד. בעקבות מחלתו של אחד האחים, הם הקימו את Patients Like Me  שבו חולים, לרוב חולים קשים, יכולים לעדכן את המצב שלהם. איך הם מרגישים, איזה תרופות הם לוקחים, עד כמה הם מסוגלים לנוע ומה מצבם. זה הרבה יותר משורת סטטוס, זה תיאור ממצה ומפורט שבו החולים מספרים את סיפור הקרב האישי שלהם, והם מספרים אותו לכולם. מקבלים פידבק, מתחזקים ומחזקים אחרים. האתר יוצר קהילה של אנשים, שמחזקים זה את זה, שמאפשרים אחד לשני לעקוב ולהבין את האופן שבו דברים עוזרים זה לזה.
אבל זה כבר קיים בכל פורום, לא?
זהו, שזה הרבה יותר מזה. זה הופך לכלי טיפולי רפואי עם ערך ממשי.  האתר של האחים הייווד מאפשר לעקוב אחרי הנתונים הללו, אחרי הסטטוסים הללו, ובקנה מידה עצום. המליצו לך על תרופה חדשה? אלפי אנשים כבר השתמשו בה. פונקציונליות מתוחכמת של עיבוד נתונים תוכל להראות לך בדיוק עד כמה היא עזרה להם. אפשר יותר מזה. אפשר לחפש אנשים שהינם במצב הבריאותי שלך, אבל בדיוק כמוך, ושלוקחים תרופות כמו שלך, אבל בדיוק כמוך, ולראות עד כמה טיפול מסוים עזר ושיפר את מצבם, עם סטטיסטיקה מדויקת. למעשה, האתר מאפשר לבצע "ניבוי" של טיפולים, שמבוסס על המידע שמכניסים עשרות אלפי חולים שרוצים ליידע את העולם. לשמונים אחוז זה עזר מעט, בעשרים אחוז זה פגע, עכשיו תחליט. הנתונים הללו יכולים להיות חזקים וחשובים כמו כל מחקר של חברת תרופות, ולא בטוח שלא יותר.
עוד פרטים בהרצאה המרתקת כאן, מ-TED.

והנה סיפור אחר, מסוג אחר לגמרי, קטן הרבה יותר, יומרני הרבה פחות, ומחמם לב בדרכו הקטנה והגיקית.
"האגדה של זלדה" הינו משחק נינטנדו שכבר הפך לקלאסיקה. גיימרים ברחבי כל העולם כבר התמכרו אליו. בסיפור הזה הוא פשוט תבנית שלתוכה נוצק טוב אנושי.
כאשר ג'ורדן, גיימר עיוור מארה"ב, העלה סרטון של עצמו ליוטיוב וביקש מישהו שיעזור לו לשחק במשחק, הוא לא באמת חשב שמישהו יענה. אבל כאשר רוי ויליאמס, גיימר אחר, ראה את הסרטון הזה, הוא אסף כמה חברים ובעזרתם תיעד את כל המהלכים לאורך כל המשחק. זה לקח להם שנתיים, אבל בסופן, בעזרת תוכנה שהקריאה לג'ורדן את המהלכים שעליו לעשות בכל שלב, הוא סיים את המשחק.
אז, כן, זה לא פתר את בעיית הרעב העולמי. אבל זה עדיין מעט מרגש.

והנה דוגמא אחרונה, בחזרה לסדר גודל עולמי.
אינוסנטיב (שרק לאחרונה התוודעתי אליה דרך כתבה בכלכליסט) היא סוג של שוק של בעיות. בעיות אמיתיות, עם מוכרים וקונים, וכסף אמיתי והשלכות אמיתיות. האתר מנסה ליצור סוג של מוח קולקטיבי שבעזרתו ניתן יהיה לפתור בעיות חשובות. בשוק הזה לכל בעיה יש מחיר, וכל מי שמצליח לפתור אחת מיותר מאשר אלף האתגרים שבאתר, מקבל את הפרס הכספי (סך הכל מעל 5 מיליון דולר מוצעים באתר). בעיות בתחום הכימיה, הפיזיקה, ביולוגיה מולקולרית, כולן מחכות למישהו בעל חשיבה מחוץ לקופסא שיצליח לפצח אותן, והמשמעויות הן לפעמים יוצאות דופן.
אינוסנטיב היא סוג של חלוצה בצורת חשיבה שבאמת מנסה להשתמש בהגעה של האינטרנט לכל מקום כדי לקדם את הידע האנושי, סוג של ויקיפדיה, אבל של סימני שאלה, ועם מוטיבציה כלכלית חזקה יותר. בין אם זו נאס"א שמבקשת פתרון לניבוי אירועים סולריים (שלושים אלף דולר) או מישהו שמחפש דרך ידידותית לסביבה ומהפכנית לאריזת מוצרים, מסתבר שלרוב מי שפותר את האתגרים הם אנשים שלאו דווקא עובדים בתחום שנראה קשור. וככה, כל אחד, בלי קשר לידע שלו, יכול להציע פתרונות והצעות תיאורטיות, ולקדם מעט את העולם, אם הוא רוצה.

קל מאוד לפחד מהאינטרנט, כנראה אפילו נכון שהקשרים מסוימים.
אבל הוא גדל, והוא לא מתכוון לעצור, והוא הולך להיות נייד ואז לביש ואז נגיש בכל מקום. עצימת עיניים עוזרת רק עד לגבול מסוים, אם אתה לא איימיש, או ממש מתנזר.

אנחנו צריכים אולי להתחיל לחנך את עצמנו איך להפוך אותו לכלי החזק שהוא יכול להיות, ולא רק למגרש המשחקים הענק שאנחנו מתפתים לראות בו היום.
סיפורים קטנים כאלה, אולי, מובילים את הדרך.

אלמור לאונרד הוא סופר ותסריטאי אמריקני אשר מתמחה בעיקר בספרי מתח ופשע למיניהם. הוא ידוע לרוב בסגנון ריאליסטי ומלא בדיאלוגים. "אם זה נשמע כמו משהו כתוב, אני משכתב את זה." הוא אומר. בין השאר רומנים שלו הפכו לסרטים גט שורטי, רומן לא חוקי, ג'קי בראון (שטרנטינו שינה מעט) ועוד הרבה אחרים. בשנת 2007 פרסם לאונרד ספר בשם "10 חוקים לכתיבה" שבו הוא מפרט עשרה טיפים שבהם הוא משתמש בתהליכי הכתיבה שלו.
בהשראת הספר הזה, הגארדיאן פנה לסופרים וכותבים ברחבי העולם וביקש מהם לתת כל אחד עשרה טיפים משלו לגבי כתיבה. התוצאה הינה מאמר גדול, בשני חלקים, שבו מפורטים עשרות טיפים, חלקם טכניים, חלקם אישיים, חלקם משעשעים, לכל כותב באשר הוא שם.
אם גם את/ה בכותבים, מומלץ מאוד להיכנס ולקרוא את הרשימה המלאה (והארוכה) בשני חלקי המאמר כאן וכאן, אבל כמו בפוסט שעסק בהרגלי הכתיבה של סופרים, גם כאן, הנה מדגם קל ומתורגם (בחופשיות…) ממה שניתן למצוא בכתבה המקורית.

הטיפים הקטנים

- כאשר אתה הולך לכתוב במטוס, קח עיפרון. עטים נוטים לדלוף. מצד שני, כאשר עפרונות נשברים אי אפשר לחדד אותם במטוס כי לא מרשים להעלות אליהם שום דבר חד. אז קח שני עפרונות. (מרגרט אטווד)

- עשה תרגילי גב. כאב מסיח את הדעת מכתיבה. (מרגרט אטווד)

- אם אתה עובד עם מחשב – שפר והרחב כל הזמן את הגדרות האיות האוטומטי שלך. הסיבה שיחידה שאני עובד עדיין עם הגרוטאה שלי היא שהשקעתי כל כך הרבה זמן ביצירת ספריית האיות אוטומטי הטובה בהיסטוריה. "ניט" הופך ל"ניטשה", "ציום" הופך ל"צילום". גאוני! (ג'אוף דייר)

- תתחתן עם מישהי שאתה אוהב ושחושבת שלהיות סופר זה רעיון טוב. (ריצ'רד פורד)

- היפתח לכמה שיותר חוויות חדשות ובעיקר ללימוד של אנשים. שום דבר שקורה לסופר – לא משנה כמה נהדר או טרגי – לא הולך לאיבוד. (פ.ד. ג'יימס)

- אם אתה חייב לקרוא, כדי להרים את רוחך קרא ביוגרפיות של סופרים שאיבדו את שפיותם. (קולם טויבין)

- שכח מהכלל של "כתוב על מה שאתה מכיר". במקום זה, חפש תחומי התמחות בלתי ידועים לך שהולכים להעשיר את תפיסתך על העולם וכתוב עליהם. (רוז טרמיין)

על הקוראים

- כתוב את הספר שהיית רוצה לקרוא. אם אתה לא תקרא אותו, מי כן? אל תכתוב לקבוצת קוראים מסוג מסוים או ל"שוק" מסוים. הם יכולים להיעלם עד שתסיים לכתוב (הילארי מנטל)

- זכור: כשאנשים אומרים לך שמשהו לא טוב או לא עובד בטקסט בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לך בדיוק מה לא בסדר ואיך לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים. (ניל גיימן)

- אל תכתוב בשביל "הקורא האידיאלי". יתכן שיש כזה – אבל הוא קורא משהו אחר. (ג'ויס קרול אוטיס)

- הקורא הוא חבר. לא יריב, לא צופה. (ג'ונתן פרנזן)

על המבנה והטכניקה

- היה מודע לכך שכל מה שמופיע לפני "פרק 1" יתכן שידולג על ידי הקורא. אל תשים דווקא כאן את הרמז העיקרי של העלילה… (הילארי מנטל)

- נסה להשאיר בחוץ את החלק ההוא שהקוראים נוטים לדלג עליו. חשוב על מה אתה מדלג כשאתה קורא משהו (פיסקאות ארוכות וכבדות עם יותר מדי מילים, למשל)… (אלמור לאונרד)

- רכז את מאמצי התיאור שלך בנקודות שינוי. אנשים לא שמים לב כל כך לעולם סביבם כך שתיאור שלו יכול להראות מוגזם, אבל כאשר הדמות שלך מגיעה למקום חדש או כאשר דברים משמעותיים משתנים סביבה, זה הזמן לקחת צעד קטן אחורה ולתאר את הפרטים מסביב בעולם.(הילארי מנטל)

- הצג את הדמויות הראשיות בשליש הראשון של העלילה. (מייקל מורקוק)

- תיאורים הם קשים. זכור שכל תיאור הוא בעצם דיעה לגבי העולם. מצא את נקודת המבט שלך. (אן אנרייט)

- כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן גוף ראשון בעל קול יחודי במיוחד עולה באופן שלא ניתן לסרב לו. (ג'ונתן פרנזן)

- מצא סופר שאתה מעריץ והעתק את העלילות והדמויות שלהם כדי לספר סיפור שלך, כמו שאנשים לומדים לצייר בעזרת העתקה של יצירות מופת של ציירים דגולים. (מייקל מורקוק)

- תסתובב תמיד עם מחברת קטנה. ואני מתכוון תמיד. זכרון לטווח קצר מחזיר מעמד בערך שלוש דקות אלא אם כן אתה מעביר אותו לנייר. (וויל סלפ)

- עבוד על מחשב שמנותק מהרשת. (זיידי סמית)

- תעבוד בבקרים, קח הפסקה קלה לצהרים חזור לעבוד באחר הצהרים ואז צפה בחדשות הערב וחזור שוב לעבוד עד שאתה הולך לישון. לפני השינה האזן לשוברט. (קולם טויבין)

- אל תתחיל ספר כשאתה רוצה להתחיל לכתוב אותו. חכה קצת. (רוז טרמיין)

- סיפור טוב לא תמיד הופך לספר. זה יכול להיות בסיס למחזה, תסריט או שיר. תהיה גמיש. (הילארי מנטל)

- קרא לעצמך בקול רם. זו הדרך היחידה לבדוק שהקצב של המשפטים הוא נכון. (דיאנה אטהיל)

- מקל וגזר. הדמות הראשית צריכה לרדוף אחרי משהו (אויב או רצון עז למשהו) ולהירדף על ידי משהו (רעיון, אדם, תעלומה…) (מייקל מורקוק)

- סיים את יום הכתיבה שלך כאשר אתה עדיין רוצה עוד טיפה להמשיך. (הלן דונמור)

- בעיה בקטע מסוים לרוב פותרת את עצמה בעזרת יציאה להליכה ארוכה. (הלן דונמור)

- סיים את מה שהתחלת לכתוב. לא משנה מהצריך לעשות כדי לסיים את זה – סיים את זה. (ניל גיימן)

על הגישה

- אתה כנראה תצטרך מילון למילים נרדפות, ספר דקדוק ותפיסה נכונה של המציאות. המשמעות של הדבר האחרון הינה: אין ארוחות חינם. כתיבה היא עבודה. והיא גם הימור. אין תוכנית פנסיה, אנשים אחרים אולי יכולים לעזור טיפה, אבל בגדול – אתה לבד. אף אחד לא מכריח אותך לעשות את זה. אתה בחרת, אז בלי להתבכיין. (מרגרט אטווד)

- תתחרט על דברים. זה דלק, על פני הדף חרטות בוערות והופכות למאוויים. (ג'אוף דייר)

- מדי פעם, מותר להיכנע לפיתוי, ולהספיק קצת. שטוף את הרצפה, תתלה כביסה. זה מחקר. (רודי דויל)

- אל תחפש באמאזון את הספר שעוד לא כתבת. (רודי דויל)

- שאף גבוה כשזה מגיע לעבודתך, לא לפרסים. (ג'נט ווינטרסון)

- 12 השנים הראשונות הן הגרועות ביותר. (אן אנרייט)

- רק סופרים גרועים חושבים שהיצירה שלהם ממש טובה. (אן אנרייט)

- כתוב מה שאתה צריך לכתוב. לא מה שפופולארי כרגע או שימכור. (פ.ד. ג'יימס)

- פרוזה שאיננה ההרפתקה האישית של הכותב בהתמודדותו מול הפחד או מול הלא נודע, לא שווה לכתוב בשביל שום דבר מלבד כסף. (ג'ונתן פרנזן)

- לעולם אל תתלונן ש"לא מבינים אותך". אתה יכול לבחור להיות מובן ואתה יכול לבחור להיות לא מובן. (דייויד הר)

- אל תתכנן לכתוב – תכתוב. סגנון מתפתח על ידי זה שכותבים ממש, לא על ידי זה שחולמים לכתוב. (פ.ד. ג'יימס)

- המנע מרומנטיזציה של "משלח ידך". או שאתה כותב משפטים טובים, או שלא. אין כזה דבר "דרך חייו של סופר". מה שחשוב זה רק מה אתה משאיר על הדף. (זיידי סמית)

- אל תתבלבל בין כבוד לבין הישגים. (זיידי סמית)

- תגיע לעבודה. משמעת מאפשרת חופש יצירתי. ללא משמעת, אין חופש. (ג'נט ווינטרסון)

על השראה

- אל תשים תמונה של הסופר האהוב עליך על שולחן העבודה שלך. בעיקר אם מדובר באחד מאותם סופרים מפורסמים שהתאבדו. (רודי דויל)

- למד שירים בעל פה. (הלן דונמור)

- אל תחכה להשראה. המפתח הוא משמעת. (אסתר פרוד)

- כתוב רק כשיש לך משהו להגיד. (דיוויד הר)

- אל תוותר (איאן ראנקין)

ועל חוקים

- הכלל הבסיסי בכתיבה הוא שעם מספיק ביטחון ואמונה בעצמך מותר לך בעצם לעשות מה שאתה רוצה. (זה נכון גם לחיים בכלל, אבל בהחלט נכון לכתיבה) אז כתוב את הסיפור כמו שהוא צריך להיכתב. כתוב עם יושרה והכי טוב שאתה יכול. אני לא בטוח אם יש עוד כלל שחשוב חוץ מזה. (ניל גיימן)

- התעלם מכל החוקים וצור כאלה משל עצמך, שמתאימים למה שאתה רוצה להגיד. (מייקל מורקוק)

- אל תשכח, גם החוקים שלך הם משהו שמותר לך לשבור.(אסתר פרוד)

[מצאתי דרך כאן]

וילהלם פויגט לא חגג כנראה את פורים מעולם בימי חייו. אני בספק האם הוא אי פעם שמע עליו.
ובכל זאת, הסנדלר הפרוסי, שנולד באמצע המאה התשע –עשרה, הפך לסוג של אגדה בגרמניה בכל מה שקשור להתחפשות והונאה, בזכות אירוע בודד שארע ב – 1906, אי שם בעיירה קופניק.

כבר בגיל 14, נידון פויגט למאסר, בעקבותיו העיפו אותו מבית הספר. הוא נאלץ ללמוד סנדלרות מאביו, אבל את רוב הזמן העביר בבתי כלא, בסופו של דבר. בין 1864 ל- 1891 פויגט בילה 25 שנים בבתי כלא, בעיקר עקב גנבות ורמאויות. פויגט היה קורבן של פרדוקס – הוא לא יכל לקבל עבודה מכיוון שלא היה לו פספורט, ולא היה יכול לקבל פספורט מכיוון שלא עבד. גם כשמצא סוף סוף עבודה כסנדלר, המשטרה גירשה אותו מברלין מכיוון שהיה אסיר לשעבר (כן, פעם זו היתה סיבה מספקת להכריז על מישהו כ"לא רצוי בעיר").
פויגט לא עזב באמת את ברלין, אבל רשמית, הוא "עבר להמבורג". גם הוא כנראה הרגיש שלעזוב בגלל סיבה כזו זה קצת דבילי.

ב-16 לאוקטובר, קנה פויגט מדים של קפטן מחנויות בשוק הפשפשים, לבש אותם, והלך למחנה צבאי שהיה באיזור.
הוא ניגש לחיילים שהיו בדרכם למחנה והורה להם לבוא איתו. מכיון שהם היו חיילים פשוטים, והוא "היה קצין" (וגם, איך לומר, בגלל שהיו גרמנים מחונכים וצייתנים) הם לא פקפקו לרגע והלכו אחריו.
וכך, מלווה בעשרה חיילים שסרו לפקודתו, עלה האסיר לשעבר על הרכבת לקופניק. כשהגיע לשם, הורה לחיילים להקיף את בניין העירייה ולמנוע מאנשים לצאת. למשטרה המקומית הוא הורה למנוע יציאה של שיחות לברלין דרך סניף הדואר.
הוא "עצר" את ראש העיר ואת האחראי על כספים בטענה של "טיפול בספרים", והחרים סכום של כמה אלפי מארק. על הסכום שלקח, הוא נתן כמובן קבלה, עליה חתם עם שמו של מפקד בית הכלא שבו שהה בעבר. שוטרים מקומיים שהגיעו למקום הופנו למטלות שונות כמו עזרה בשמירה או הכנת קפה. כאשר ראש העיר ביקש בכל זאת לראות את הצו הוא פשוט הצביע על החיילים ואמר "זו הסמכות שלי". ובזה, איכשהו, הספיק.
כשסיים, שלח את שני העצירים מלווים בשני חיילים לברלין ל"המשך חקירות". את שאר החיילים השאיר להמשיך לשמור על הבניין ועלה על הרכבת שהסיעה אותו משם.

המקרה של פויגט נכנס לפולקלור של גרמניה, והיה מקור למאמרי סאטירה רבים באירופה שצחקו על הצייתנות העיוורת של הגרמנים. הצגות וסרטים נעשו על סיפורו, דמות שעווה בדמותו הוצגה במוזאוני שעווה שונים, כולל מאדאם טוסו.

פויגט נתפס אמנם ונידון לארבע שנות מאסר, אבל עקב דעת הקהל שחיבבה אותו כל כך ויתכן גם שעקב שעשוע פרטי, הקייזר וילהאלם השני חנן אותו כבר אחרי שנתיים. הוא פרסם ספר ששמו "איך הפכתי לקפטן של קופניק" שמכר היטב ובסופו של דבר, עבר ללוקסמבורג, שם עבד כמלצר וסנדלר, ומאוחר יותר גם קיבל פנסיה מאלמנה גרמנית עשירה. הוא מת ב-1922, בלוקסמבורג, אבל פסל שלו, לבוש במדי הקצין, ולוחית זיכרון שמספרת את סיפורו, עדיין קיימים בבניין העירייה של קופליק שעליו צר בעזרת צבא ממושמע.

החבר'ה ב- MIT עובדים עכשיו על המסך הגדול הבא, והוא לא הולך להיות מורכב מפיקסלים, הוא הולך להיות מורכב מפיקסלים מעופפים. נחיל שלם שלהם.
הרעיון הוא פשוט. לקחת מאות ואלפי פנסים קטנים, שיכולים להאיר בצבעים שונים, לחבר להם פרופלור קטן וחמוד, ולהעיף אותם באוויר כאשר מחשב שולט הן בתנועה ובייצוב שלהם והן באור של כל אחד ואחד מהם. התוצאה, כמו שאפשר לראות בהדגמה בסרטון למטה, היא מסך מעופף שיכול להיות הן דו ממדי והן תלת ממדי.
תשכחו מסתם זיקוקי דינור ביום העצמאות, דמיינו את הסרט האהוב עליכם במסך של עשרות מטרים בשמיים, ותתחילו לפחד מהדור הבא של הפרסומות.

שם הקוד הוא כמובן – גחלילית.

[מצאתי כאן]

דייויד שפיגלהלטר הוא פרופסור מקיימברידג' אשר עוסק בסיכונים וחוסר ודאות. מה שזה בעצם אומר, זה שהוא אחראי לקחת את הדברים שכל כך לא אהבתי כשלמדתי סטטיסטיקה ולתת להם הקשר אמיתי ומבדר, בעיקר בהקשרים של קבלת החלטות, הגרלות, וצירופי מקרים.

בשבילי, סטטיסטיקה היא הקורס שבו עברתי על קוצה של חצי נקודה (ותודה למערכות מחשב הישנות שלא יכולות לקבל שבר בתור ציון אלא מעגלות אותו אוטומטית למעלה…), אבל באתר שששפיגלהלטר מפעיל יחד עם קולגות שלו הוא מנסה להראות את הצד היותר חינני של חוסר ודאות ושל אפשרויות. הסרטון שלמעלה כמובן מעט "קל משקל", כמו שהפרופסור מכנה זאת. הרבה דברים נשארו על רצפת חדר העריכה, כולל דיונים שונים שמעמידים את הנאמר כאן בפרספקטיבה מעט אחרת. אל תקפצו מיד למסקנות שרכיבה על אופניים היא מסוכנת, ותתעלמו מהיתרונות הבריאותיים שלה לטווח ארוך, למשל.
עדיף לראות בסרטון הזה סוג של טיזר.
עיון קטן באתר ובבלוג שלו מגלה, בין השאר, את החישוב האמיתי לגבי כמה זמן יקח לקוף להקליד את עבודתו של שייקספיר (יותר מגילו של היקום), מה הסיכוי של שני ילדים באותה משפחה להיוולד בשנים שונות אבל באותה דקה (בערך אחד לחצי מיליון) או מה הסיכוי של ברק אובמה להבחר (כן, זה נכתב כבר אחרי שהוא נבחר, אבל נו…). מומלץ להכנס לאתר ולהסתובב בלי קשר, ולבדוק גם את סרטוני הוידיאו שם, אבל הנה דוגמא לשתי הדגמות ויזואליות נחמדות.

הראשונה, עוסקת בסיכונים. כלומר, בסיכוי למות ממשהו.
לצורך זה משתמשים במושג שנקרא micromort, שהוא בעצם יחידת מדידה של סיכון. מיקרומורט אחד הוא סיכון של אחד למיליון למות עקב משהו. למעשה, אם חושבים על זה, כשנעשה חישוב גס, בהנחה שאדם חי כשמונים שנה, שהם 30 אלף ימים בערך, בכל יום יש סיכון ממוצע של 30 מיקרומורט. (כלומר, סיכוי של שלושים למיליון למות באותו יום).
ההמחשה שנמצאת תחת הטאב micromort, מראה מה הסיכון בפעילויות שונות. קל לראות למשל שצריכת הירואין, מה לעשות, כנראה מסוכנת יותר מרכיבה על סוסים ואפילו מצלילה. באסה.
ההמחשה שתחת הטאב השני, transport, מסווגת כלי תחבורה לפי המרחק שניתן לעבור לפני שמגיעים לרמת סיכון של מיקרומורט אחד, כלומר, מה המרחק שתעבור לפני שתגיע לסיכון של אחד למיליון של, נו, אתם יודעים.

גם כאן, צריך להזהר מליפול להגדרות שטחיות. האם סיכונים באמת צריך למדוד במרחק שעוברים? אולי בזמן שמספיקים לעבור? והאם תחבורה נמדדת רק ברמת הסיכון שלה?
אבל תודו, שזה קצת מגניב, גם אם זה נראה כמו משהו שיכול להיות תחביב של משפחת אדאמס.

ההדגמה השניה הינה קצת פחות מורבידית.
כאן מנסים להראות עד כמה משחקי כדורגל ותוצאותיהם אכן קשורים לאיכות השחקנים ולאימון ועד כמה הם פשוט עניין של מזל.
בואו נגיד שיש לנו ליגה שבה במקום לשחק, פשוט מטילים מטבע. קבוצה שזהו משחקה הביתי, תקבל סיכוי של חמישים אחוז לזכות, במקרה שזה לא יקרה, נפיל מטבע שוב ונחלק את חמישים האחוז הנותרים שווה בשווה בין הסיכוי של קבוצת החוץ לזכות לבין תוצאת תיקו.
בהדגמה הזו (ניתן להאיץ אותה בעזרת הכפתורים משמאל למטה) אפשר לראות תוצאות אמת של ליגות שונות בעולם, ולבדוק עד כמה הן שונות מהמצב שהיינו מגיעים אליו לו היינו מפילים מטבע במקום לשחק. ככל שהליגה מתקדמת, האחוז שמופיע בצד ימין הולך וקטן. ככל שהאחוז קטן יותר, סימן שהשונות גדולה יותר – כלומר, זה אומר שהליגה פועלת על פי חוזקן את הקבוצות ואיכותם של השחקנים, ולא מזל. משמעות המספר הזה הינה בעצם – עד כמה ניתן להסביר את אופן חלוקת הנקודות, רק ע"י מזל. (עוד הסברים כאן, או בסרטון הזה)

אפשר לבחור בטאב result את הליגה שרוצים לבדוק, ואת השנה. מעניין לראות למשל, שבעונה של 2008-2009 בפרמייר ליג באנגליה, התוצאות היו יכולות להיות מוסברות אך ורק ע"י 21 אחוזים כתוצאות ה"מזל". לעומת זאת, בסקוטלנד בעונת 2002-2003,  הליגה השניה סיימה את העונה כאשר אופן חלוקת הנקודות דומה באופן מדהים לתוצאות שהיינו מקבלים אם היינו משחקים עם מטבעות (164%).
האם זה אומר משהו לגבי איכות המשחק או הליגה? האם המשחקים באותה שנה בסקוטלנד היו משעממים יותר או הקבוצות פשוט היו כל כך קרובות באיכותן? אולי.
לצערנו אין כאן הדגמות של הליגה הישראלית. מי שרוצה למדוד עד כמה התוצאות כאן מוטות יכולת או מזל, מוזמן ליצור קובץ מתאים ולטעון אותו להדגמה.

בהמשך להדגמה הזו, למי שרוצה, ישנו גם מאמר שמסביר איך אפשר גם לנחש בצורה די טובה, מי הולך לנצח במחזור האחרון של הליגה… ההסבר כאן.

כי ככה זה. מקרה וגורל, אפשרויות וסיכויים, תמיד אנחנו מוקסמים מהאפשרות לכמת את הגורל, מסתבר. (בהנחה שאין על זה מבחן בסוף)
רק שצריך לזכור, לפעמים, הגורל לא יעשה בשבילנו את העבודה, ועם כל הכבוד לסיכויים, יש דברים שאתה פשוט צריך להשיג בעצמך, בלי מזל.

(אני רוצה להתנצל על ההיעלמות המסוימת שלי לאחרונה. לרוב, ביני לבין עצמי, אני מנסה להגיע לפחות לשני פוסטים בשבוע, אבל נסיבות מסוימות גרמו לכך שלא הצלחתי לשחרר פוסט כבר מעל לשבועיים. אני מקווה לחזור לכושר בשבוע הבא, או מיד אחרי פורים. עמכם הסליחה, אם זה משנה משהו…)

בינתיים, הנה הרצאת TED קצרה ומעניינת שהועלתה ממש לאחרונה.
לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן פוסט שנקרא שיתוף פעולה ואשר דיבר על האופן שבו האינטרנט נותן לנו את האופציה לשלב כוחות, מידע או משאבים כדי ליצור משהו שיכול להיות שווה יותר מסכום חלקיו. אחת הדוגמאות שם היתה הרצאתו של נציג מיקרוסופט על photosynth, התוכנה אשר בעזרתה ניתן ליצור תמונה שלמה מתוך אוסף תמונות אישיות של אנשים, ולא רק…

עכשיו מגיע השלב הבא, והוא שילוב את הטכנולוגיה הזו במפות ובתיאור של מקומות אמיתיים. יותר מזה, עכשיו מדובר גם על שילוב של וידיאו ולא רק של תמונות.
קל מאוד לזלזל במייקרוסופט, להתייחס אליה כאל ענק הטכנולוגיה השמן והשבע ואל חברות כמו גוגל או טוויטר כאל חברות "צעירות" או "פורצות דרך" ו"מקוריות". אבל גם למיקרוסופט יש את בריכה המהנדסים המבריקים שלה, ועדיין יש את הרעב ליצור את פריצת הדרך הבאה. ההרצאה הבאה אולי מתחילה בתור משהו שגורם לך לחשוב "הי, זה כמו google maps!" אבל ממשיכה למקום שמבהיר למה התחרות הטכנולוגית הזו, בסופו של דבר, היא טובה לכולנו.
ורק לחשוב, אם זה מה שאנחנו יכולים לעשות כבר היום, אם זו ההתקדמות של השימוש בטכנולוגיה כבר עכשיו, איפה בדיוק נהיה עוד חמש שנים?

בית הספר לאומנות EMSA, ממונפלייה, צרפת, שכבר הבאתי כאן בעבר סרטון שלו, משחרר עוד סרטון מקסים בשפה המתגלגלת הזו. (עוד מחזור תלמידים סיים, יו נואו).
הפעם זהו סיפורו של בחור חביב עם פחד מדלתות, או ממעברים, מכל סוג שלו, וניסיונותיו של הרופא שלו להוציא אותו החוצה, מה לעשות, דווקא דרך הדלת…

[מצאתי דרך כאן]

People in order הינו פרויקט וידיאו של ארבעה סרטונים שנעשה ב-2006 ע"י ערוץ 4 הבריטי. הרעיון הוא פשוט, לאסוף לתוך משהו כמו שלוש דקות סדרות של אנשים, ממוינים על פי סדר מסוים. זה נשמע קצת לא ברור אבל זה די פשוט.
הסרטון שכאן, למשל, שיתכן שכבר ראיתם (בכל זאת, 2006…) מראה פסיפס של מאה אנשים – מגיל שנה ועד גיל מאה, בסדר עולה, כל אחד מהם מצולם לכמה שניות, מכה בתוף אל מול המצלמה.

התוצאה המצטברת, בסרט הזה ובאחרים, היא למעשה תחושה חזקה של מה שניתן לתאר כ"העושר של החיים". הפסיפס שאנושי שמצטייר, במהירות ולפעמים רק בשניה-שתיים, הוא כמו קליידוסקופ מהיר של אנושיות, סלט של בני אדם חתוך דק דק ומוגש צונן, שנותן חשק לצאת החוצה ולהכיר אנשים. למעשה, זה מה שעשו יוצרי הסדרה הקטנה הזו. הם פשוט לקחו מצלמה ונסעו הלוך ושוב ברחבי בריטניה, בלי תכנון מוקדם מיוחד, מצלמים אנשים שנתקלו בהם, סומכים על טוב ליבם של זרים לאורך הדרך. התוצאה, כמו שגם הם מתארים אותה, היא סוג של סטטיסטיקה ממשלתית, אבל שכוללת הפנים שמאחוריה.

למי שרוצה עוד:
הסרט השני, בנושא "לידה", מראה שורה של נשים, בשלבי הריון שונים, החל מהשבוע הרביעי ועד השבוע ה-41, יושבות בביתן, עם הבעל והילדים סביבן, או עם הכלב, או לבד…
הסרט שלישי, בנושא "אהבה", הינו אוסף של ארבעים ושמונה זוגות מסודרים בסדר יורד לפי פרק הזמן שבו הם ביחד, החל משבעים ומשהו שנים, עד שלב הדייטים הראשוניים.
והסרט הרביעי, בנושא "בתים", מציג בעלי בתים שעומדים ליד מקום מגוריהם, מסודרים על פי רמת ההכנסה שלהם, החל מ-400 אלף ליש"ט לשנה ועד קצת יותר מ-3000.

[חלק 1 נמצא כאן]

סר ג'ורג' הרינגטון
הרינגטון (בתמונה מימין) היה בן סנדקאות של המלכה אליזבת ה-I וחבר בחצר המלוכה. הוא היה אמן וסופר, שנולד ב- 1561, ועבודתו הספרותית הנודעת ביותר היתה אלגוריה פוליטית שפרסם בשנת 1596, תחת שם העט מיסקמוס. כמו שאפשר להיות בתמונה, הוא מהחבר'ה שנאלצו ללכת עם הצווארונים הנוראיים האלה. היצירה שלו עוררה רעש בזמנו, והמלכה אליזבת גירשה אותו מחצר המלוכה בעקבותיה. היום לא הרבה מכירים את "A New Discourse upon a Stale Subject: The Metamorphosis of Ajax", ככל הנראה. לא נוראכי תרומתו הידועה ביותר של סר ג'ורג' לעולם (שמי שהתעמק בשם ספרו כנראה כבר הבין מהי) הייתה המתקן שהמציא בשנת 1596 – השירותים. המנגנון שכלל את הריקון של מים ממיכל ואז שטיפה של כל העניין, הותקן לראשונה בארמון ריצ'מונד למען המלכה, אף שהיא מצדה סירבה להשתמש בו כי הוא עשה יותר מדי רעש.
המתקן עצמו לא הפך לנפוץ באותן שנים, כי לא ממש היו מים זורמים בבתים שאינם ארמונות. כשלוש מאות שנה מאוחר יותר, אחרי מספר שינויים ותוספות, ישכלל את המתקן כמו שצריך שרברב עצמאי בשם תומאס קראפר (בתמונה משמאל), ויוציא מספר פטנטים בנושא (כולל המצוף הפנימי הזה). למרות השמועות, ועד כמה שזה נשמע אולי מתאים, המילה Crap איננה נגזרת משמו של קראפר (Crapper), שהיה סתם שרברב מצוין, ואשר לו ולסר ג'ורג' אנחנו חייבים כה רבות.

ג'ון אוסאליבן
בשנת 1974, סטיבן הוקינג השיק תיאוריה שטענה שחורים שחורים אינם תמיד דווקא שחורים, ושיתכנו מקרים שבהם חור שחור "יתפוצץ" ובעקבות זאת ישלח אל החלל אותות רדיו שיתפשטו סביב. יתכן, הוא אמר, שנצליח ליירט אות רדיו כזה מחור שחור שהתפוצץ.
ד"ר אוסטרלי צעיר בשם ג'ון אוסאליבן, שרק סיים את לימודיו בהולנד בהנדסה ופיסיקה, היה מרותק מהרעיון והחליט לנסות ליירט אותות רדיו שכאלה. הבעיה הייתה שאותות הרדיו האלו יתעוותו לאורך הזמן וככל שיעברו מרחק גדול יותר בחלל ואוסאליבן היה זקוק לדרך מסוימת "ליישר" מחדש את גלי הרדיו אם וכאשר יתפוס אותם, כדי למדוד אותם כראוי. בעקבות שילוב הידע שלו בהנדסה ופיזיקה, הוא הצליח להשתמש בנוסחאות מתמטיות בשם התמרת פורייה, ולהתאים אותן משימוש בניתוח פונקציות לניתוח גלי רדיו. את האותות מהחור השחור, בכל אופן, הוא לא מצא, גם אחרי שפתר את הבעיה.
אבל שנים אחר כך, לפיתוח שלו נמצא שימוש אחר לגמרי. כאשר כמות המחשבים גדלה ועלה הצורך לחבר אותם ברשת גם ללא חוטים, התגלה ששימוש בגלים למטרות תקשורת הינו בעייתי, כי הגלים נתקלים בחפצים ובקירות ומתעוותים יותר מדי לפני שההתקנים במחשב יכולים לקלוט אותם. אחרי שנים של פיתוח, ובעזרת הבסיס שפיתח כדי לקלוט את האותות מהחורים השחורים, פיתחו אוסאליבן וחבריו את הצ'יפ בעזרתו בוצע ב-2000 חיבור הרשת האלחוטי הראשון, ויצרו את סטנדרטי ה-WiFi שמשמשים היום לתקשורת אלחוטית בכל העולם. בעשותם זאת, הם גם הרוויחו מאות מיליוני דולרים לארגון המחקר הממשלתי האוסטרלי שבו עבדו, ושרשם את הפטנט.
אם אי פעם גלשתם ברשת אל-חוטית, ג'ון סאליבן הינו האחראי הראשי לעניין.

הצלם של הפייננשל טיימס
ב-19 ביוני 1984 בוצעה הטיסה הראשונה של חברת וירג'ין אטלנטיק. וירג'ין הייתה ידועה בעיקר בחברת תקליטים עד אז ועשתה גם ניסויים עם הפקת סרטים והוצאות ספרים, אבל זו הייתה כבר הרפתקה חדשה, לאחר שקנו חברת תעופה אחרת. הם חכרו מטוס בואינג אחד שהיווה את כל צי המטוסים שלהם, והוא הגיע רק יום קודם מסיאטל. מכיוון שעדיין לא הגיע אישור רשמי של הרשות לתעופה אזרחית, המנועים שלו אפילו לא היו מבוטחים. שלושה ימים לפני טיסת הבכורה הוזמנו כל הדיילים והדיילות , יחד עם עוד מאה עובדי החברה לטיסת טרום בכורה, שגם היוותה טיסת המבחן שאחריה אמור היה להינתן האישור הרשמי.
כאשר המטוס המריא כולם פרצו במחיאות כפיים. ריצ'רד ברנסון, היזם והמוביל של וירג'ין, התקשה לעצור את דמעותיו.
ואז, להקת ציפורים נכנסה לתוך אחד המנועים, והוא התפוצץ.
נשמע "בום" חזר והמטוס שבר בחדות שמאלה. מהחלון ניתן היה לראות הבזק של אש, ואחריו שובל של עשן פורץ מאחד המנועים. לאחר שהצליחו לנחות בבטחה היה ברור למנהלי החברה שיש להם בעיה. המנועים, כאמור, לא היו מבוטחים, היה צורך להשיג מנוע חדש ונותרו עוד יומיים עד לטיסת הבכורה שבה היו אמורים להיות 250 עיתונאים וצלמים.
ואז, כאשר ברנסון עמד בצד ושבר את הראש איך לכל הרוחות הוא יצליח לארגן פתרון לכל המצב, ניגש אליו צלם עיתונות.
"אני מצטער, אמר לו ברנסון, "אין לי מצב רוח לזה עכשיו."
"גם אני מצטער." אמר הצלם "צילמתי את המנוע שלכם עולה באש. דווקא יצאה לי תמונה נהדרת."
המשמעות הייתה די ברורה. צילום כזה שמתפרסם בתזמון שכזה היה גומר סופית את כל חלומות התעופה של וירג'ין אטלנטיק. אף אחד לא היה חולם להתקרב אליהם, והעיתונות הייתה קוטלת אותם. עלות ההרפתקה הזו הייתה יכולה להיות קשה מאוד.
"אבל אל תדאג." אמר הצלם "אני מהפייננשל טיימס. אנחנו לא עיתון מהסוג הזה." הוא פתח את המצלמה, שלף את הסרט ונתן אותו לברנסון.
טיסת הבכורה טסה בזמן. וירג'ין אטלנטיק היא כיום חברת תעופה בין-לאומית עם 37 מטוסים שהטיסה מעל 5.7 מיליון נוסעים. חברת וירג'ין האם הקימה ב-2004 את וירג'ין גלקטיק, אשר לפני כחודש השיקה אתSpaceShipTwo, והיא כעת מוכרת כרטיסים לטיסות תיירותיות לחלל.

ג'וזף וילסון סוואן
סוואן היה פיזיקאי וכימאי בריטי שחי במאה התשע-עשרה.ככל הנראה, הוא ולא תומס אדיסון, היה זה שהמציא ראשון את נורת החשמל.
את הנורה הראשונה הצליח להפעיל ב-1860, לאחר כעשר שנים של עבודה. זו הייתה נורה לא טובה מספיק, ובעלת משך חיים קצר, מכיוון שלא הייתה בוואקום חזק מספיק. 15 שנה אחר כך חזר סוואן לעבוד על הנורה ולשפר אותה, וב-1878, שנה אחת לפני תומס אדיסון, רשם עליה פטנט במשרד הפטנטים הבריטי. אדיסון, יצר נורה יעילה אף יותר, ככל הנראה על בסיס הפטנט של סוואן, ורשם עליה פטנט בארצות הברית שנה אחר כך. לסוואן זה לא ממש הפריע, והוא הסכים ל"חלוקה הגיאוגרפית" של הפטנטים שלהם – שלו בבריטניה ושל אדיסון בארה"ב.
ביתו של ג'וזף היה הראשון בעולם שהואר על ידי נורות חשמל, וב-1881 הקים חברה והחל לייצר נורות. שנתיים אחר כך הוא ואדיסון שיתפו פעולה והקימו חברה משותפת – אדיסוואן.

ריי קרוק
ריי קרוק היה יזם ואיש עסקים נמרץ שפעל בשנות החמישים של המאה העשרים. הוא הספיק להיות נהג אמבולנס, פסנתרן ג'ז, יזם נדל"ן ומפיץ של מערבל מילקשייק. המערבל שלו היה משוכלל והצליח להוציא חמש כוסות מילקשייק בבת אחת ובמסגרת עסקיו מזללת דרייב-אין מסוימת בקליפורניה קנתה ממנו בבת אחת שמונה מכשירים, והוא החליט לבוא לראות את המקום. המזללה, שניסתה לעשות בתחום הגשת האוכל את מה שעשה הנרי פורד במכוניות, ואשר נוהלה על ידי שני אחים – דיק ומק מקדונלדס – מצאה חן בעיניו. הוא החליט לפתוח רשת מזללות, ולהשתמש בסימן ההיכר שהאחים שמו על הגג – זוג קשתות צהובות שנראו למרחוק. הוא קנה מהאחים את הזכויות לרשת, למסעדות הקיימות ולזכיונות שהיו להם, תמורת חצי אחוז מהרווח. יותר מאוחר הם הסתכסכו מעט וקרוק קנה מהם גם את חצי האחוז הזה תמורת 2.7 מיליון דולר.
שבע שנים אחרי שקנה את הזכויות, היו 228 סניפים בארה"ב. כיום, החברה היא שם נרדף לגלובליזציה, לטובו ולרע, ויש לה כ- 31,000 סניפי מקדונלדס ברחבי העולם.

הנסיך פאול אנטון אסטרהאזי
פאול אנטון היה נסיך במאה השמונה עשרה, שעמד בראש המשפחה העשירה והמפוארת ביותר בהונגריה. בנעוריו למד באוניברסיטת ליידן שבהולנד, אחר כך שירת כחייל, ובהמשך גם היה שגריר בנפולי. מה שמעניין בעיקר אותנו הינה התשוקה המוסיקלית שהייתה לו. הוא ניגן בכינור, בחליל ואף בקתרוס, והיה פטרון נודע של אומנויות ומוסיקה. ב – 1761, שמע את אחת הסימפוניות של מלחין בשם ג'וזף היידן, והחליט להזמין אותו כמשנה למנצח הראשי באחוזה שלו. וכך זכה ג'וזף היידן לאולם אופרה משלו עם 400 מושבים ותזמורת פרטית. הוא נשאר בשירות המשפחה עוד שלושים שנה (למרות שפאול אנטון מת שנה לאחר ששכר אותו) וב-1766 מונה למנצח הראשי.
המשכורת הייתה נדיבה וכמנצח היה יכול לעשות ניסויים שונים, לבדוק מה יוצר איזה אפקט ולהיות נועז ככל שרצה. מדובר היה בגן עדן מוסיקלי. להיידן היו משרתת, רכב, מרכבה וסוסים ובין עשרים לשלושים נגנים. כאשר בתחילת שנות השבעים של המאה השמונה עשרה החוזה על זכויות היצירה שלו עם המשפחה פג, הותר לו למכור את יצירותיו גם בעולם והוא הוכרז כגאון. יתכן שגם ללא התמיכה הכספית היה היידן מתפרסם, אבל נראה שההחלטה של פאול אנטון לשכור את שירותיו, ולתת לו סביבה מוסיקלית תומכת כל כך, הביאה לעולם את מי שלא רק הלחין כמה מהיצירות היפות אי פעם, אלא גם שהעשיר מוסיקלית, כחבר, את מוצרט, והיה (לזמן קצר) המורה של בטהובן.

[מידע נלקח בין השאר מהספרים "סיפורה של האנושות", ריצ'רד ברנסון: האוטוביוגרפיה" ו"המלחינים הגדולים"]