מבחן המרשמלו

marsh

קחו ילד קטן.
שימו אותו לבד בחדר, עם מרשמלו. אחד.
"אתה יכול לאכול אותו, אם תרצה." תגידו, "אבל אם תחכה כאן עד שאני אחזור ולא תאכל אותו, אתן לך עוד אחד ויהיו לך שני מרשמלו. זו החלטה שלך."

ואז תצאו.

זהו מבחן המרשמלו.
כנראה שהניסוי ההתנהגותי החמוד ביותר שיצא לי לראות, קלאסיקה של דחיית סיפוקים.

והנה גם עוד שיחה מ-TED, בדיוק על הניסוי החמוד הזה (שכוללת גם סרטון, עם ילדים אחרים, (אני מחבב בעיקר את הילדה המסניפה)), וטענה שאומרת שהוא גם מצליח לנבא הצלחה בחיים.
אלו שמצליחים לדחות סיפוקים בגיל ארבע, עושים זאת גם אחר כך. זה הכל.
בסופו של דבר, יש הרבה דברים חשובים בחיים, אבל יתכן שלא לאכול את המרשמלו יתגלה כאחד החשובים שבהם…

(עוד מבחני מרשמלו: כאן, כאן…)

27 תגובות ב“מבחן המרשמלו
  1. מעולה.
    אני מכיר כמה אנשים מבוגרים שהייתי שמח לעשות עליהם את הניסוי הזה, בהתאמות הנדרשות.

  2. מאת שלומית:

    מעולה

    מעניין מה המחיר הרגשי של דחיית סיפוקים, אם בכלל יש.

  3. מאת שרה:

    מקסים!
    איזה ילדים חמודים !

  4. מאת שלו(מיתי):

    צדקת, המנצח הוא כמובן מסניף המרשמלו… :)

  5. מאת דורצח:

    חסר לי עיסוק במשתנה שנראה לי מאוד רלוונטי לדיון הזה: החשיבות שילד (או מבוגר) מייחס לעמידה בציפיות. נראה לי שאפילו ילדים בני 4 יכולים לקלוט, גם אם באופן חלקי, שהתאפקות מצדם, שתתוגמל בקבלת עוד מרשמלו – תיחשב להצלחה. על כן, יכול להיות שמי שמצליח להימנע מאכילת המרשמלו הוא לא רק ילד עם משמעת עצמית חזקה כבר בגיל הזה, אלא גם ילד שחשובה לו הדעה החיצונית עליו.

    באותה מידה, בחור בן 18 או 19 שנחשב "מצליח" בגלל שהישגיו הלימודיים טובים – עושה זאת לא בהכרח רק בגלל משמעת עצמית חזקה. אולי גם חשוב לו לרצות את ההורים שלו, או לעמוד בציפיות שהחברים שלו מציבים לו.

    • מאת יואב:

      אולי. אני חושב שבמקרה הזה בהחלט יתכן שמה שמניע את הילדים הוא פשוט ה"פרס" של המרשמלו השני. מה שחשוב אולי הוא היכולת להתאפק בשביל לקבל "פרס".
      האם הפרס הזה הוא ציון טוב, הערכה של אחרים או תחושת מימוש עצמי, כשגדלים? שאלה טובה. להתאפק הם עדיין צריכים…

  6. אני מאוד אהבתי את הניסוי הזה,
    מעניין מה אני הייתי עושה בגילם! :)

  7. מאת שראי בר:

    מקסים,
    נראה לי אני שולחת את זה לכמה חברים מבוגרים
    ובטוח לכל אלו שיש לבם ילדים :-)

    שבת שלום

  8. אני סקרן לדעת
    איך מלמדים ילד יכולות איפוק כאלו?

  9. מאת הצד השני:

    אני חושבת שמתעלמים פה מנקודה חשובה.
    מדברים על מידת ההצלחה בעתיד הנמדדת בציונים בלימודים, קריירה וכו'. אך האם האנשים הללו גם יותר מאושרים?
    הילדים עמדו בציפיות שהוכתבו להם על ידי המבוגר, וויתרו על ההנאה הילדותית שבלאכול את המרשמלו.
    בסופו של דבר, ניתן לראות שהילד שהצליח להתאפק, פשוט דחף את 2 המרשמלואים לפיו בבת אחת, ואכל אותם ללא הנאה מהפרס. למעשה, הוא נהנה מהעמידה במשימה יותר מהפרס עצמו שבשבילו התאפק 15 דקות.
    באופן דומה ,זה קורה לנו כשאנחנו מתבגרים, אנו לא מאפשרים לעצמינו ליהנות, מקריבים הנאה רגעית על מנת להגיע למטרה מסוימת. אך אנו לא נהנים מהדרך. כשאנו משיגים את המטרה – לרוב היא לא מסבה לנו כ"כ הרבה אושר כמו שציפינו ממנה. במקרים רבים היא מאכזבת, ובמקרים הטובים היא מעניקה לנו שמחה רגעית.
    הילדה שכן אכלה הדגימה לנו יפה את המשפט "עדיף ציפור אחת ביד מ-2 על העץ". ודווקא היא הקשיבה לצו לבה, ולא התבלבלה מתכתיביו של אדם מבוגר אך זר. אמנם זאת ספקולציה שלי, אבל לי נראה שהיא נהנתה מהמרשמלו האחד הזה יותר ממה שהילד שהתאפק נהנה משני המרשמלו שלו. ובמונחי "מבוגרים" – ייתכן שבמהלך חייה היא תחיה פחות במרדף, אבל תדע ליהנות יותר מהרבה פחות. בעוד הילד שבלס את 2 המרשמלו בסוף ההמתנה, אולי יהיו לו יותר תעודות, אך הוא יהיה מתוסכל יותר. נראה כי הילדה תקשיב יותר לצו לבה, ולא תתבלבל מבעלי סמכות, בעוד הילד ירדוף אחר תכתיבים חיצוניים.
    אני לא אומרת שלא צריך לחנך לדחיית סיפוקים. ואני בעצמי מייחסת חשיבות רבה להצלחה חומרית ואקדמאית. אני גם חושבת שיש להצלחה חומרית חשיבות והשפעה על איכות חיינו וגם על המצב רוח והאושר. אך אינני חושבת שזהו הפרמטר היחיד. כמו בכל דבר בחיים – צריך איזון. ולטעמי (וזוהי דעתי הסובייקטיבית בלבד) – זה בסדר גמור לתת לילד בן 4 ליהנות מסיפוקים מידיים. יכולת ההנאה והספונטניות היא גם סוג של מיומנות שצריך לטפח, ורבים מאיתנו, ובמיוחד בחברה המערבית, כמו שהדגים לנו הסרטון השני, מאבדים את היכולת הזו בגיל מוקדם מאוד. החיים מזמנים לנו מספיק סיטואציות "להתאמן" בדחיית סיפוקים. ולא צריך, לדעתי, ליצור אימונים כאלו באופן מלאכותי, באצטלה של "חינוך" או "הכנה לחיים". באותה מידה של חשיבות דחיית הסיפוקים, חשוב לדעתי לאפשר הנאה מסיפוקים מידיים ללא אשמה, כי אם לא נוכל לעשות זאת לפחות בילדות, אז מתי כן נוכל לעשות זאת?
    ושוב, הכל כמובן במידה. גם דחיית סיפוקים היא חשובה מאוד, פשוט רציתי להאיר גם את הצד השני.

    • מאת יואב:

      @הצד השני: את מעלה כמה נקודות מאוד מעניינות. אנחנו באמת מקדשים הרבה פעמים "הצלחה" ומבלבלים אותה עם "אושר". נראה לי שהאמנות הגדולה בחיים היא לדעת להבדיל בין המקרים בהם צריך להתאפק באמת (שלעניות דעתי אלו רוב המקרים בחיינו כמבוגרים לפחות) לבין מקרים שבהם צריך לדעת "לחיות" ולא לחשב חישובים מעקרים של "עלות-תועלת" חסרי משמעות. זוהי אולי היכולת שחשוב לנו להשיג – היכולת לבחור נכון מתי להתאפק ומתי לא, ואז גם לעמוד בזה.
      נראה לי שיעניין אותך לקרוא את הדין ודברים שההרצאה בTED מעלה אצל אנשים (כאן: http://www.ted.com/talks/lang/eng/joachim_de_posada_says_don_t_eat_the_marshmallow_yet.html).

      ובסופו של דבר, זה רק מרשמלו. :)

  10. מאת שרית:

    כמה זמן צריכים לחכות?

  11. מאת דודי:

    ממה שאני רואה לא ניתנה כאן חשיבות להצלחה במשימה. האישה העבירה לילדים את העובדות בצורה ניטראלית ביותר, וידאה שהבינו ויצאה. אני חושב שהדבר היחיד שהניע את הילדים היה העובדה שאם יחכו הם יקבלו עוד מרשמלו.

    אבל זה רק אני.. :-)

  12. מאת טל גלילי:

    מקסים.
    וההבחנות של המגיבים פה לא פחות – תודה.

  13. מאת יפה:

    מעניין לדעת מה קורה עם סיפוקים מיידיים למבוגרים שעמדו במבחן בגיל ילדות ,האם דחיית סיפוקים מעידה על ילד שגדל לבוגר מצליח? ילד מאושר יותר או אוליי ילד שיעשה הכול כדי לרצות, או אולי יעשה מה שמצופה ממנו ואולי במקרה זה עמד בפיתוי ובמקרה אחר לא, ואולי הוא לא כול כך אוהב מרשמלו, ואוליי לא תמיד צריך לדחות סיפוקים .אם הילד היה אוכל את המרשמלו ולא מחכה היה נהנה הרבה יותר מהמרשמלו האחד .צריך לבדוק מה ההשפעה של דחיית הסיפוק לילד הזה. והאם גם כמבוגר ידחה סיפוקים.?
    בכל מקרה מעניין מצחיק והילדים מתוקים.

  14. מאת הצד השני:

    בתשובה לדודי,
    אני מסכימה אתך שמה שהניע את הילדים היה המרשמלו. אך השאלה כיצד הוא נתפס בעיני הילדים. האם זה התפיסה של המרשמלו כפרס? או המרשמלו כשלעצמו?
    כי כמו שראיתי את הילד, הוא לא ממש נהנה מהכמות הכפולה, והיה יכול להסתפק בחצי ואולי (אולי, כי זאת השערה שלי) להנות ממנו יותר. באופן שבו הוא דחף את 2 המרשמלואים לפה אני בספק כמה הוא היה יכול להנות מהאכילה.
    כלומר, לפרשנותי, מה שהניע אותם זה המרשמלו כפרס (=הצלחה במשימה), וזה הבדל בתפיסה.

    בדומה לכסף, אנו לומדים לדחות סיפוקים, לעבוד קשה יותר, על מנת שיהיה לנו יותר. אבל האם אנחנו נהנים מהסכומים שצברנו? האם בתוך המירוץ הזה יש לנו זמן בכלל לקחת חופשה ולבזבז את הכסף על הנאות?
    אם כן – אז זה כמו ההנעה (וגם ההנאה) מהמרשמלו עצמו.
    אם לא – אז זה דומה יותר להנעה מתוך התפיסה של המרשמלו כפרס. מה שחשוב זה להצליח ולזכות בפרס, ללא חשבון של לכמה אנחנו באמת זקוקים כרגע. לא שיש לי משהו נגד חסכונות, כל עוד אנחנו יודעים גם להנות מה"פרסים" שלנו בדרך.

  15. מאת Shiva:

    Sorry for writing in English.
    In Yoga we find the term "Tapasya" which is roughly translated as "austerity". A great yoga once said that Bliss starts with contentment, and if bliss is the measurement of success (and not possessions of any kind), we can understand the connection between the ability to delay gratification of needs and bliss – or as another great master once said, "Happiness does not consist of having more, but of needing less".

    The inculcation of "reward" is a bate, but the name of the game should be, avoiding immediate satisfaction of needs, just so you can learn not to react to the demands of your mind, no matter how primordial, deep or powerful they may seem.

    Being able to enjoy the moment, as suggested in one of the comments here, is also a capacity which the children do not have to be taught, just encouraged not to forget, as many of us adults already have. What I find fascinating in such experiments is that the children are exposed to sides and games within themselves that can lead to accelerated spiritual growth.

    I hope my thought help clarify this, or at least light it from another angle.

  16. מאת shoshlev:

    לא מבינה מה רוצה להביע הנסיון הזה , יש אמרה שאומרת עשה היום ואל תדחה למחר, ומי אמר שאני רוצה שתיים , למה צריכה להיות לי עין גדולה , אני בהחלט הייתי מסתפקת באחת ממילא זה לא בריא ומשמין, ולמה צריך לדחות את הסיפוק ולמה הסיפוק יפסק אחרי השני. בקיצור יש ראיות שונות על הניסוי.

  17. מאת בבון:

    מרתק!
    הילדים כאלה מתוקים. מסקרן מאד לדעת כמה זמן הם היו צריכים להמתין.

  18. מאת Shiva:

    Shoshlev,

    לא מבינה מה רוצה להביע הנסיון הזה:
    the experiment is dealing with one of the capacities that are unique to humans, and distinguishes him from the animal. The ability to resist sense gratification, or widely put, the ability to consciously go beyond the instinct.

  19. מאת מה אכפת:

    איזה חמודים הםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

  20. מאת עדנה:

    זה ניסוי ישן נושן מופיע בספר של דניאל גולמן אינטיליגנציה רגשית

  21. מאת משמעויות:

    דחיית סיפוקים כמו שנאמר לפני, חשובה לכל אדם בכל גיל. למשל, בענייני אכילה: אם אמנע מממתקים וכו' – אגיע לארוחה ואהיה בריאה יותר. או בעניין סקס: לפעמים, אם תתאפק ותדחה את הסיפוק ולי יהיה לך כדאי(קשר משמעותי, אולי ארוך טווח. אהבה – אם זה מה שאת/אתה רוצה).
    גם בהשקעום פיננסיות, המתאפקים ומשקיעים לטווח ארוך, לרוב מרוויחים .
    אמנות, בישול, טיול וכל מסע – רוחני, נפשי, טרקים או סביב העולם – יש מצב שתקבל מזה אם תתמיד.
    שלא לדבר על מחקרים בכל תחום, למשל במחקר זה חיכו 15 שנים לבירור ההצלחה. אם היו ממתינים עוד או עושים מעקב נוסף, על שתי הקבוצות – אולי היינו גם יודעים על ילדיהם, על נישואיהם, על אריכות ימיהם, ועוד.

    מעניין, האם מישהו יודע היכן ומתי המחקר בוצע?

    אה, ועוד הערה אסטטית: שימו לב שיוצרי הסרטון האמריקאים הראו לנו רק ילדים יפים במיוחד, ובעיקר את המיעוט – הבולט של המצליחים לעומת 1 בלבד שנכנעת לפיתוי. לעומתם בדוגמאות של טד מקולומביה, הילדים חמודים אבל לא נראים כדוגמנים, ואנו רואים את חלקם זוללים את המרשמלו, למרות שאחוזי דחיית הסיפוק זהה בשתי הקבוצות. אולי זה אומר משהו על הבדלים בין תרבותיים.

  22. מאת ורד:

    בהקשר של מבחנים מגניבים שבודקים תכונות אופי והתפתחות של ילדים, אני חוזרת שוב לסידרה "ילד בן זמננו" של ה-BBC (גם שם ערכו את מבחן המרשמלו, אבל שם היה שעון חול מול הילדים, כך שהם יכלו להעריך כמה זמן נותר להם לחכות, והיה מול הממתק הבודד הרבה ממתקים ולא שניים).

    בפרק "להרוג את היצירתיות", שנעשה כשהילדים היו בני 7 (הסידרה עוקבת אחרי ילדים מגיל 0 עד 20), כל ילד ישב מול מחשב וראה בוידאו צ'אט את הדמות של סנטה קלאוס והיה צריך לשאול אותו שאלות וסנטה ענה. בדקו עד כמה השאלות יצירתיות (והן אכן היו!). תהיתי עם עמיתה אם היינו רוצים לעשות מבדק כזה לילדים ישראלים חילונים בני 7 איזו דמות אפשר להציג להם? (דמות שיש להם ידע עולם מספק לגביה וגם עניין)

  23. אני ממש אבל ממש לא מאמינה לכל הניסויים ההתנהגותיים הללו
    לדעתי יש הרבה גורמים שלא ניתן להשוות ביניהם

כתיבת תגובה

נושאים

הרצאות וסדנאות

הרצאות וסדנאות

המלצות

קריאה נקיה